פרשני:בבלי:זבחים צא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים צא א

חברותא[עריכה]

ומדייקת הגמרא: ואף על גב דמוספין קדישי יותר מתמידין, שהרי הם באים לחובת יום השבת, ואילו תמידין באים אף בחול, בכל זאת קודמין להם התמידין משום דתדירי. הרי שתדיר קודם למקודש.
ודחינן: תמידין של שבת שונים הם מתמידים שבכל יום, כי אף הם נחשבים לקרבן שבת והם מקודשים כמו המוספים. כי, אטו וכי אפשר לומר שקדושת השבת, רק למוספין אהני להחשיבם כמקודשים, ואילו לתמידין לא אהני!? הלכך, כיון ששניהם מקודשים, מקדימין התמידים למוספים, כיון שהם תדירים.
תא שמע מהא דתנן בההיא משנה: מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש. וזאת, אף על גב שמוספי ראש חדש מקודשין יותר, לפי שראש חודש נקרא "מועד", וגם יש בו שעיר חטאת (המכפר על טומאת מקדש וקדשיו), ומכל מקום קודמים מוספי שבת כיון שהם תדירין יותר. הרי שתדיר עדיף ממקודש.
ודחינן: מוספי שבת שחל בו ראש חודש קדושים אף הם כשל מוספי ראש חודש. כי אטו ראש חודש, רק למוספין דידיה אהני להחשיבם קדושים, ואילו למוספי שבת לא אהני!? הילכך, כיון ששניהם מקודשים בשוה, מקדימים התדיר.
תא שמע מהא דתנן באותה משנה: מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה. וזאת, אף על גב דראש השנה קדשה מראש חודש, הרי שתדיר עדיף ממקודש.
ודחינן: אטו ראש השנה רק למוספי דידיה אהני לקדשם, ואילו למוספי ראש חודש לא אהני!?
תא שמע מהא דתניא: דבר אחר, טעם נוסף למה שאמרו בית הלל בסדר הברכות של קידוש בשבתות וימים טובים, שמברך תחילה ברכת היין ואחר כך אומר קידוש (ברכת היום), לפי שברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וזאת, אף על גב דברכת היום קדישה מברכת היין, שהרי היא באה לחובת יום השבת, ומוכח שתדיר עדיף ממקודש  24 .

 24.  האחרונים הקשו, מה סברה הגמרא בהוה אמינא שדין דיין קודם הוא משום שתדיר, הרי בהמשך הסוגיא מבואר שכל הדין של תדיר ומקודש שהוא קודם זה רק באופן שתדירותו חובה, ולכך שלמים אף דהם מצויים הרבה, אולם כיון דאינם באים חובה אין בהם מעלת תדיר, ואם כן אף בברכת היין מה שהיא תדירה אינו חובה ואם כן אין כלל דין תדיר. והשאגת אריה כתב ליישב דברי הגמרא, שאין כונת הגמרא דברכת היין תדירה כיון דהיא מצויה הרבה לברך על יין, אלא כונת הגמרא דברכת היין של חובה היא תדירה מברכת היום, וכגון יין דקידוש והבדלה, ויין של מילה ונשואין, וזה יין שהוא חובה, ובזה הוא תדיר יותר מברכת היום של קידוש שאינו אלא בליל שבת.
ודחינן: ברכת היין בשבת אף היא קדושה. כי אטו שבת, רק לברכת היום אהני, לברכת היין לא אהני!?
הלכך, כיון ששניהם מקודשים, מקדימים התדיר.
תא שמע: דאמר רבי יוחנן: מי שהיו לפניו ביום השבת שתי תפלות להתפלל, מוסף ומנחה הלכה, מתפלל אדם של מנחה תחלה, ואחר כך של מוספין, כי תפלת מנחה תדירה יותר. ואף על גב דתפלת מוספין קדישא, שהרי אינה אלא בשבת ויום טוב.
ודחינן: אטו שבת, רק לתפלת מוספין אהני, לתפלת מנחה לא אהני!? הלכך כיון דשניהם מקודשים מקדימים התדיר.
תא שמע: דתנן במתניתין: שלמים של אמש חטאת ואשם של היום - שלמים של אמש קודמין.
ודייקינן: הא אם היו אידי ואידי ביום, שהשלמים גם הם הובאו היום לעזרה, היינו אומרים חטאת ואשם קדמי, כיון שהם מקודשים יותר, ואף על גב דשלמים תדירי, כי היות ומביאין אותם בנדר ונדבה הרי הם מצויין תמיד, ובכל זאת מקדימין את הקרבת החטאת ואשם. הרי מוכח שמקודש עדיף מתדיר.
ודחינן: אמר רבא: מצוי קאמרת? מה שהבאת משלמים אינה ראיה שהשלמים אינם בגדר "תדיר" שמשמעו שתדירותו חובה, אלא "מצוי" הוא תמיד יותר מחבירו, ואילו אנן, רק תדיר קמיבעיא לן אם הוא קודם למקודש או מקודש קודם לו, אבל מצוי לא קמיבעיא לן. כי היות שאין תדירותו חובה, אין בו מעלת התדיר, ולגביו, ודאי ש"מקודש" עדיף ממנו וקודם לו  25 .

 25.  מבואר בגמרא שכל מה שיש מעלת התדיר להקדימו הוא רק במקום שתדירותו חובה, אולם במקום שאין תדירותו חובה, אין כלל מעלת התדיר להקדימו. והנה הנמוקי יוסף בהלכות ציצית כתב, שאם יש לאדם ציצית ותפילין צריך להקדים מצות ציצית לתפילין, שמצות ציצית נוהגת כל היום, ומצות תפילין אינה נוהגת בשבתות וימים טובים, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. והקשה השאגת אריה, איך כתב הנמוקי יוסף שמצות ציצית יש בו מעלת התדיר, הרי כמו שמבואר בסוגייתנו ששלמים אין בהם מעלת התדיר אף ששלמים אחרי שהוא נדר הרי זה חובה עליו, אולם כיון שאין חובה לנדור אין זה בכלל תדיר, אם כן אף בציצית כיון שאין חובה עליו ללבוש הציצית אם כן אף כשהוא לובש הציצית ועתה הוא מחויב, אולם כיון שאין חובה ללובשו אין זה בכלל תדיר ואיך כתבו הנמוקי יוסף שמצוה להקדימו כיון שהוא תדיר הרי אינו אלא מצוי. ובשאגת אריה כתב עוד מכח דברי הגמרא שלנו חדוש דין, שיש להסתפק כשיש לפניו מצות קריאת שמע וברכת המזון איזה מהן קודמת, שהרי ברכת המזון היא תדירה שאדם אוכל כמה פעמים ביום, וקריאת שמע אינה אלא פעמיים ביום, אולם מסיק שם שקריאת שמע קודמת, ואף שברכת המזון תדירה יותר, אולם הרי מה שברכת המזון תדירה אין זה חובה, שהרי אינו מחויב לאכול כמה פעמים ביום, אם כן כיון שאין תדירותו חובה אין בו מעלת התדיר, והוסיף השאגת אריה שאין כונת הגמרא רק שלגבי מקודש אין בו מעלת התדיר, שהרי בהמשך מקשה הגמרא על מילה שאין היא תדירה, ואם כן קודם קריאת שמע שתדירותו חובה. ורעק"א בתשובותיו הביא דברי הירושלמי במגילה, במי שיש לו אפשרות לקנות או מזוזה או תפילין איזה מהן קודם, ומבואר שם שלחד מאן דאמר מזוזה קודמת כיון שהוא חייב בה אף בשבתות וימים טובים, אולם יש מאן דאמר שחולק וסובר שתפילין קודמים, כיון שאם הוא בדרך הרי הוא פטור ממזוזה וחייב בתפילין, ולכך תפילין קודמים. וביאר רעק"א שאין כונת הירושלמי שתפילין כיון שחייבים בהן בדרך הרי הם קודמים, אלא כונת הירושלמי כיון שאין אדם חייב במזוזה אלא אם כן הוא דר בבית אם כן אין זה חובה וממילא אין בו מעלת התדיר שכל שאין הוא חובה אלא מחמת שאדם מחייב עצמו אין לו מעלת התדיר וממילא תפילין קודמים.
אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: אטו "מצוי" לאו בגדר "תדיר" הוא?
והתניא: יכול אוציא את הפסח, שאינו חייב עליו חטאת אם בשוגג עבר ולא הקריבו, אף שבזדונו חייב עליו כרת (שזה הוא הכלל לחיוב חטאת, כל עבירה שעל זדונה חייבים כרת, חייבים על שגגתה חטאת) לפי שאינו תדיר, ולא אוציא את המילה (שחייבין עליה כרת אם עבר ולא מל עצמו בזדון), שהיא תדירה, בכך שבמצותה היא בכל רגע שחייב למול עצמו ולא להשאר ערל, ויהיו חייבים על ביטולה בשגגה חטאת.
הרי שמילה שהיא "מצוי" בלבד, נקרא "תדיר"?
ומתרצינן: מאי "תדירה" שנקטה הברייתא לגבי מילה, תדירה במצוות, שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות וצוויין, ואין משמעה כמו "תדיר" האמור בסוגיין  26 .

 26.  רש"י פרש דברי הגמרא שתדירה במצוות, הכונה היא שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, ובשפת אמת הקשה שזה דוחק בלשון הגמרא, שאין לזה כלל שייכות למלת תדיר. וביאר השפת אמת דברי הגמרא באופן אחר, שכונת הגמרא שמצות מילה אין היא מצוה רק מעשה המילה, אלא שעצם מה שהאדם מהול הוא מקיים מצוה, ולכך מצות המילה היא תדירה תמיד, וכזה תדיר שהוא מתקיים כל הזמן אפילו שהוא מצוי יש בו מעלת התדיר.
ואיבעית אימא: מילה לגבי פסח, כיון שהיא מצויה הרבה יותר מפסח, שמצותה בכל רגע ורגע למול עצמו כל זמן שהוא ערל, ואילו פסח אינו אלא פעם אחת בשנה, כי תדיר דמיא.
אבל "מצוי" של שלמים לגבי חטאת ואשם, אינו נחשב כתדיר.
איבעיא להו: תדיר ושאינו תדיר שהיו עומדין שניהם להקריב, וקדם ושחט לשאינו תדיר, מאי?
מי אמרינן, כיון דשחטיה לשאינו תדיר, הרי עתה מקריב ליה, יגמור את עבודתו ויזרוק את דמו אף קודם לשחיטת התדיר, דכיון שהתחיל יגמור.
או דלמא, יהיב את דמו של האינו תדיר לאחר, דממרס, שיערבב בדמו כדי שלא יקרש בינתיים, עד דמקריב ליה שישחוט ויזרוק לתדיר. והדר, לאחר מכן, מקריב זורק את הדם לשאינו תדיר.  27  אמר רב הונא מסורא: תא שמע: דתנן במתניתין: שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום - שלמים של אמש קודם.

 27.  בפשטות, ספק הגמרא כיון שכבר התחיל עם השאינו תדיר, לכך אף שתדיר קודם. אולם בהתחיל בשאינו תדיר הדין הוא שממשיך בשאינו תדיר. אולם בשאגת אריה ביאר שספק הגמרא אינו מטעם זה שהתחיל, שהרי בהמשך מביאה הגמרא מברכת היין, ושם הרי הוא לא התחיל עדיין בברכת היום, אלא ספק הגמרא הוא משום, כיון ששחט את השאינו תדיר בתחלה, אם כן עתה הרי הוא מחויב כבר במצות זריקה של הקרבן הנשחט, והקרבן שאינו נשחט אינו מחוייב עתה בהקרבתו, לכך צריך להקדים את הקרבן שהוא מחוייב בהקרבתו כבר והוא הקרבן הנשחט, או כיון שיש מעלת תדיר הרי הוא קודם אף שבזה הוא דוחה את מצות ההקרבה של האינו תדיר, ובזה מבואר מה שהביאה הגמרא ראיה מברכת היום, שאף שעדיין לא התחיל בה, אולם כיון שהוא מחוייב בה אם כן הרי הוא דוחה את ברכת היין, וזה הבאור בתרוץ הגמרא, כיון שבא לקדש הרי זה כמאן דשחיטי תרווייהו, שהכונה בזה כיון שהוא מחויב עתה גם בברכת היין אם כן אין זה נקרא לדחות השאינו תדיר. ובשאגת אריה שם כתב, שלפי זה אם אדם ברך ברכת המזון בשבת שחל בראש חודש, שדינו להקדים התדיר שהוא רצה ליעלה ויבוא, והוא התחיל לומר קודם יעלה ויבוא, הדין הוא שיפסיק ויאמר רצה, ואף שכבר קדם לומר היעלה ויבוא, אולם כיון שכל הספק של הגמרא הוא רק מטעם שהמצוה ששאינו תדיר לפניו, אם כן כל זה שייך בשחיטה אולם בברכת המזון הרי הוא מחוייב כבר עכשיו בשניהם, וכיון שהוא מחויב כבר עתה בשניהם אם כן לא שייך לומר שימשיך בשאינו תדיר, ואדרבה מזה שהגמרא לא דנה מצד זה שהוא כבר התחיל משמע שזה לא סבה שלא יפסיק, וכל הטעם שלא יפסיק רק כיון שהוא לא מחויב, אם כן בברכת המזון שהוא מחויב בשתיהם הרי הוא מפסיק.
וסברה הגמרא עתה, שמדובר באופן שהשלמים מאמש עומדים היום לפנינו כשהם כבר שחוטין, והחטאת ואשם עדיין לא נשחטו (כי אילו לא נשחטו עדיין השלמים, לא נאמר שיקדמו לחטאת). ובכל זאת מבואר שטעם לקדימת השלמים הוא דוקא משום שהגיעו אמש. ומדייקת מכך הגמרא:
הא דיום, אילו הגיעו גם השלמים היום לעזרה, אף באופן שהוא דומיא דאמש, והיכי דמי, כגון דקדים שחטיה לשלמים, והחטאת ואשם עדיין לא נשחטו, אמרינן חטאת ואשם קדמי לזריקת דם השלמים, כיון שהם מקודשים יותר משלמים. ואף שבכך הרי הוא דוחה השלמים.
ומכאן מדייקת הגמרא, כי כשם שמקדימין את המקודש אף באופן שהאינו מקודש כבר שחוט, הוא הדין בתדיר ושאינו תדיר.
ודחינן: דלמא "שלמים דאמש וחטאת ואשם דיום" שנאמר במשנה, היכי משכחת לה, באופן דשחטינהו לתרוייהו, שהחטאת והשלמים שניהם שחוטין ועומדין ליזרק, וכיון שהשלמים הגיעו אמש מקדימין אותם בזריקה.
ומה שדייקנו, "הא דיום דומיא דאמש, חטאת קודם", נמי מדובר באופן דשחטינהו לתרוייהו, ובא לימלך איזה דם יזרוק קודם, ואומרים לו שיזרוק את דם החטאת קודם (כיון שסוף סוף צריך למרס בדם של אחד מהקרבנות, מקדימין את המקודש).
אבל, אם לא שחטינהו לתרוייהו, תיבעי לך אם יקדים את המקודש שאינו שחוט למקודש שהוא שחוט. והוא הדין בתדיר ושאינו תדיר.
תא שמע מהא דתניא לגבי קידוש בשבת: דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
והרי כאן השאינו תדיר הקדים לבא קודם התדיר, שבתחילת היום של שבת הגיע זמן ברכת היום ועדיין לא היה היין לפניו, ולא הגיע זמן ברכת היין. וזה דומה לקדם ושחט את השאינו תדיר. ובכל זאת, יקדים את התדיר. ונפשוט מכאן ספק הגמרא.
ודחינן: הכא נמי, דכיון דאתא אחר כך היין ומזומן הוא לברך עליו, כמאן דשחיטי תרוייהו דמי. שהרי עתה הוא מחוייב ביין. ולא תפשוט הספק מכאן.
תא שמע: דאמר רבי יוחנן: הלכה, מתפלל אדם של מנחה בשבת, ואחר כך של מוספין. ואף על פי שזמן המוספין הגיע קודם לזמן מנחה. ודומה לקדם ושחט את שאינו תדיר.
ודחינן: הכא נמי, כיון דמטי זמן תפלת מנחה, ועכשיו שתי התפלות לפניו, כמאן דשחיטי תרוייהו דמי.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אשי לרבינא: תא שמע מהא דתנן: שחטו לקרבן פסח קודם חצות יום ארבעה עשר, פסול, מפני שנאמר בו "בין הערבים". אבל, אם שחטו אחר חצות, אך קודם לתמיד של בין הערביים, כשר, ויהא ממרס בדמו של פסח עד שיזרוק דם התמיד. כיון שלכתחילה מצוה להקדים התמיד לפסח.
הרי שאם קדם לשחוט את המאוחר משהין את זריקתו עד שישחט ויזרוק את הראוי להיות קודם, ונפשטה בעייתנו  28 .

 28.  השאגת אריה הקשה בדברי הגמרא, איך מדמה הגמרא את קדימת התמיד לפסח, לדין תדיר ושאינו תדיר, והרי זה שתמיד קודם לפסח אינו מטעם דין קדימה של תדיר, אלא שהוא ממהלכה של "יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערביים, לדבר שלא נאמר בו אלא בערב בלבד", ואיך אפשר לדמות דין זה לדין תדיר ושאינו תדיר. והשאגת אריה כתב ליישב זאת, על פי מה שחידש שכל מה שנאמר בערב ובין הערביים בפסח זה רק על השחיטה של הפסח, שבזה הוא שנאמר דין קדימה דבין הערביים, אולם בשאר העבודות לא נאמר דין בערב ובין הערבים, וכל מה שהוא קודם זה רק מדין תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ולכך דמתה הגמרא זריקת הפסח לדין שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם.
ודחינן: הכא במאי עסקינן, דקדים, שחטיה לתמיד ברישא, אחר ששחט הפסח, ושניהם שחוטין עתה ועומד דמם להיזרק, ולכן מקדים לזרוק את דם התמיד (כיון שסוף סוף צריך להשהות זריקת אחד מהם ולמרס בדמו). אבל אם לא שחט עדיין את התמיד, יש לומר שיזרוק קודם את הפסח, אף שדינו להיות מאוחר, וכן בתדיר ושאינו תדיר.
אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: מתניתין נמי דיקא שמדובר באופן ששחט כבר את התמיד. דקתני "עד שיזרוק דם התמיד", ולא קתני "עד שישחוט ויזרוק דם התמיד", שמשמעותו היא שצריך לשחוט. אלא משמע שכבר נשחט, ולכך יקדים התמיד.
ומסקינן: אכן שמע מינה.  29 

 29.  בדברי הגמרא לא נפשט מה הדין בספק זה דקדים ושחטיה לשאינו תדיר ברישא, אולם הרמב"ם (פרק ט' מתמידין ומוספיו הלכה ג') כתב דאם קדם ושחט השאינו תדיר הרי הוא ממשיך בעבודתו וזורק דם השאינו תדיר בתחלה. והקרן אורה כתב דהמקור של הרמב"ם זה מדברי הגמרא דדיקא נמי, שהרי מבואר מדיוק דברי הגמרא דכל הטעם שהתמיד קודם הוא רק משום דקדם ושחט לתמיד, אולם אם לא שחט לתמיד אין לו דין להקדים התמיד, ומוכח מזה דבקדם ושחט הרי הוא ממשיך בעבודה של האינו תדיר. אולם הקשה הקרן אורה בדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (פרק א' הלכה ד') שהביא הדין דפסח ששחטו קודם לתמיד ששוחט לתמיד וממרס בדם הפסח, ולא חילק הרמב"ם דכל זה רק בשחט התמיד, אולם בלא שחט התמיד אין לו דין להקדים התמיד אלא ממשיך בעבודת הפסח, וזה צ"ע כיון דפסק דבשאינו תדיר ממשיך בעבודתו אם כן הוא הדין בפסח, ואיך לא חילק בזה הרמב"ם, וכתב דאפשר דסבר הרמב"ם כיון דדין קדימה דתמיד לפסח הוא דין קדימה אחר מדין יאוחר דבר וכמו שנתבאר לעיל אם כן בזה לא אומרים דממשיך בפסח, ואף דהגמרא דימתה דין זה אולם להלכה בזה אין דין קדימה. (אלא דשוב צריך עיון דמהיכן מקורו של הרמב"ם, שאין לומר מפסח, שהרי נתבאר דבפסח הוא דין אחר וצ"ע).
שנינו במשנה: ובכולן, הכהנים רשאין לשנות באכילתן, לאכלן צלוין, שלוקין ומבושלין.
ודנה הגמרא: מאי טעמא? ומשנינן: אמר קרא במתנות כהונה, "לך נתתים למשחה", ותרגום "למשחה" הוא "לרבו", דהיינו לגדולה, שיהיו אוכלין אותם כדרך שהמלכים המשוחים אוכלין.
מתניתין:
אמר רבי שמעון: אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה לכהנים - אין אתה צריך לשאול מהו אותו שמן, אלא ודאי הוא, שהשמן הזה הוא אחד מהשניים:
או שהוא מותר השמן שנשאר מהשמן של רקיקי מנחת ישראל. דהיינו, המנחה הבאה בצורת רקיקין, נמשחת בשמן לאחר אפייתה. והנותר מאותו השמן מתחלק לכהנים.
וכן יתכן, שהוא מותר לוג שמן של מצורע, שנשאר לאחר שבע ההזאות, והנתינה על תנוך אוזנו של המצורע ועל בהונותיו, שגם שמן זה מתחלק לכהנים.
ואם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים - אין אתה צריך לשאול מהו, אלא ודאי הוא מותר רקיקי מנחת כהנים. שכל מנחה שהמביא אותה הוא כהן, דינה לישרף כולה על גבי המזבח, ומותר שמן הרקיקין של כהן אף הוא נשרף במזבח.
וכן יתכן, שהוא מותר מנחת כהן משיח. היינו מותר השמן של מנחת חביתין, שמקריב כהן גדול בכל יום, ויש בה ריבוי שמן. לפי שמביא שלשה לוגין שמן לעשרון אחד סלת. והנותר מן השמן, נשרף במזבח.
ומלבד שמנים אלו לא יתכן שיהא שמן אחר מתחלק לכהנים או נשרף במזבח, לפי שאין מתנדבין שמן לבד, ללא סולת, כקרבן מנחה בפני עצמו.
רבי טרפון אומר: מתנדבין שמן לבד. ולדעתו יתכן שהשמן המתחלק לכהנים או נשרף במזבח הוא של שמן נדבה, וכמו שמפרשת הגמרא  30 .

 30.  הקרן אורה הקשה למה הביאה המשנה את המחלוקת אם מתנדבין שמן לאחר כל דיני הפרק העוסק בדיני קדימה. ולכאורה, אין לדינים אלו שייכות לפרק זה כלל. וביאר הקרן אורה על פי דברי התוספתא, שלאחר כל דיני קדימה של תדיר ומקודש, הוסיפה הלכה, שמנחות קודם ליין, ויין קודם לשמן. ואילו משנתנו לא הביאה דין זה. ובשלמא מה שלא הביאה משנתנו את הדין שמנחות קודמות ליין, כיון שמנחה היא להקטרה, ויין הוא לנסוך, ולכן מנחה קודמת. אולם, מה שלא הביאה את הדין שיין קודם לשמן, קשה. ולכך כתבה המשנה כיון שזה מחלוקת אם שייך להתנדב שמן, לכך לא כתבה המשנה קדימה דיין לשמן, שהרי לפי תנא אחד לא שייך כלל נדבת שמן.

דרשני המקוצר[עריכה]