פרשני:בבלי:זבחים צד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים צד א

חברותא[עריכה]

מנין לרבות שאם ניתז הדם על שק, שעשוי מנוצה של עזים,  וכל מיני בגדים (שיראים, הכלך, וסריקין) שגפ הם טעונים כיבוס? תלמוד לומר "אשר עליה, תכבס".
יכול שאני מרבה עור משהופשט מיד בלא שום תיקון, שיהיה גם הוא טעון כיבוס? תלמוד לומר "בגד". ודרשינן, מה בגד דבר המקבל טומאה, לפי שרבי אלעזר למד בגד שנאמר בכיבוס מבגד האמור אצל שרצים (ויקרא יא, לא - לב), שהוא מקבל טומאה ואינו מחוסר מחשבה, אף כל בגד הנאמר בפסוק הוא דווקא דבר המקבל טומאה.
הרי שלרבי יהודה הפסוק מדבר גם על בגד הראוי לקבל טומאה, ולרבי אלעזר מדובר רק בבגד המקבל טומאה.
ודנה הגמרא: מאי בינייהו, איזה בגד הוא זה ש"ראוי" לקבל טומאה, ואינו מקבל, שלפי לרבי יהודה גם הוא בכלל הפסוק שטעון כיבוס?
אמר אביי: מטלית חתיכת בד פחותה משלש משלש על שלש אצבעות איכא בינייהו. מאן דאמר דין כיבוס תלוי בראוי לקבל טומאה, הא נמי ראוי לקבל טומאה, על ידי דאי בעי חשיב עליה, מייחד אותה לשימוש לתקן חלוקו, ואם מייחדה שוב מקבלת טומאה.  27 

 27.  כך פירש רש"י שבגד פחות משלש על שלש אצבעות אם חשב עליו לתקן בו את חלוקו מקבל טומאה. אך הר"ש (כלים פכ"ח מ"ח) תמה על זה מכמה סוגיות שמוכח בהן שפחות משלש אצבעות לא מועיל לו מחשבה לקבל טומאה. לכן פירש הר"ש שמדובר כאן בבגד גדול שנקרע להרבה קרעים שכל אחד פחות משלש אצבעות, אך בקצוות כל הקרעים מחוברים אחד לשני. ובגד כזה אם הוא של עני הוא מקבל טומאה. ואם הוא של עשיר איננו מקבל טומאה עד שיחשב עליו. ומדובר כאן בבגד כזה ששייך לעשיר ובזה הטומאה תלויה במחשבה. והרמב"ם (פכ"ב מכלים הכ"א) כתב, מטליות שאין בהן שלשה על שלשה טפחים אינן מקבלות טומאה ואם חשב עליהן והכינם מקבלין טומאה עד שיהיו פחות משלש על שלש. שכל פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות אינו מקבל טומאה כלל ואע"פ שהכינו. וכתב הכסף משנה שמקורו של הרמב"ם מסוגייתינו, וביאור דבריו הוא, שהוקשה לרמב"ם קושיית הר"ש שהרי לפחות משלש על שלש אצבעות לא מועיל מחשבה לקבל טומאה (וכמו שסיים הרמב"ם עצמו בסוף ההלכה) ועל כן חידש הרמב"ם שיש שיעור חדש למטליות לקבל טומאה. ואין השיעור כמו שעור בגדים בשלש אצבעות. אלא במטליות השיעור שלשה על שלשה טפחים. ואם חישב עליהם להשתמש הן מקבלות טומאה בשלש אצבעות. וגורס הרמב"ם כאן בגמרא מטלית פחותה משלשה איכא בינייהו, דהיינו פחות משלשה טפחים. ובזה הטומאה תלויה במחשבה. שאם חישב עליה מקבלת טומאה גם בשלש אצבעות וכמו שאר בגדים.
מאן דאמר דין כיבוס הוא בדבר המקבל טומאה דווקא, (ואין מספיק "ראוי",) הא מיהא, לאו בת קבולי טומאה היא עדיין, ואינה צריכה כיבוס.
רבא אמר עוד היכי תימצי לבגד הראוי לקבל טומאה ואינו מקבל: בגד שחישב עליה לצורה, שחישב עליו ללובשו רק אחר שירקום עליו ריקמה, איכא בינייהו.
מאן דאמר דין כיבוס תלוי בראוי לקבל טומאה, הא נמי ראוי לקבל טומאה על ידי דאי בעי מבטל ליה למחשבתיה לרקום על הבגד, ושוב הוא נגמרה מלאכתו, ומקבל טומאה.
מאן דאמר דין כיבוס תלוי בדבר המקבל טומאה, ולא מספיק ראוי, השתא מיהא, כל זמן שלא ביטל מחשבתו, לאו בת קבולי טומאה היא, ואינה טעונה כיבוס.
רבא אמר היכי תימצי נוספת: עוצבא, שטיח העשוי מבגד, דחשיב עליה לקצעה, לשפשפה ולהחליקה.
מאן דאמר דין כיבוס תלוי בראוי לקבל טומאה, הא נמי, העוצבא שעדיין צריכה קיצוע, ראויה לקבל טומאה במחשבה, אם יחליט להשתמש בה בלא קיצוע.
מאן דאמר דין כיבוס בדבר המקבל טומאה דווקא, הא לאו מקבלה טומאה עד דמקצעי לה. וכל זמן שלא קיצעה אינה טעונה כיבוס.
והתניא כדברי רבא, שעיצבא בלא קיצוע אינה מקבלת טומאה עד שיקציענה (או יבטל מחשבתו), דתניא: רבי שמעון בן מנסיא אומר: עוצבא שחישב עליה לקוצעה, טהורה עד שיקציענה.
שנינו במשנה אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם.
והוינן בה: מנהני מילי?
דתנו רבנן, יכול ניתז דם חטאת על מקצת הבגד יהא כל הבגד טעון כיבוס?
תלמוד לומר "אשר יזה עליה" - יתורא היא, שכבר כתוב פעם אחד לעיל באותה פסוק "ואשר יזה מדמה", ודרשינן: לא אמרתי לך דטעון כיבוס אלא מקום הדם בלבד.
שנינו במשנה: אין טעון כיבוס אלא דבר שראוי לקבל טומאה.
ומפרשינן: סתמא דמשנה כרבי יהודה הסובר שדין כיבוס תלוי בראוי, אף על פי שעדיין אינו מקבל טומאה.
ועוד שנינו במשנה, "וראוי לכיבוס". ומפרשינן: למעוטי כלי עץ וכלי מתכות וכלי עור קשים, דבר גרידה הוא,  28  שגורדים אותם ולא מכבסים אותם.

 28.  והרמב"ם (פ"ח ממעה"ק ה"ד) כתב שאם ניתז על כלי עץ או על כלי מתכת אינו טעון כיבוס אלא גורדן. והקרן אורה לומד שגרירת הדם מהכלי אינה מצווה. שהמצווה היא רק כיבוס. ודבר שאינו ראוי לכיבוס אין בו מצווה. והוסיף שאם כן כשר הדם שגוררים מהכלי לזריקה. שכל הטעם בדם שניתז על בגד שפסול לזריקה הוא מכיון שאידחי כשחלה עליו חובת כיבוס. אך הגרירה אינה חיוב ולא שייך בזה אידחי, (ויש לעיין בזה. שלכאורה אפילו אם הגרירה מצווה לא שייך בה אידחי. שכל הסברא שאידחי משמע ברש"י כיון שעל ידי הכיבוס מתערב הדם במים ובטל ממנו מראה דם. ואם כן בגרירה שנשאר הדם בצורתו לא שייך אידחי). אך השפת אמת הבין ברמב"ם שיש מצוות גרירה. ובאמת תמה בזה. שכמו בבגד שאיננו מקבל טומאה ופטור מכיבוס, פטור גם מלהוריד ולקנח את הדם. כמו כן בדבר שאיננו ראוי לכיבוס שהתמעט מכיבוס מדוע חייב לגרר את הדם.
שנינו במשנה אחד הבגד ואחד השק ואחד העור.
ופרכינן: למימרא, דעור בר כיבוס הוא?
ורמינהו סתירה, לכאורה, מהא דתנן גבי מלאכת שבת: היתה עליו, על כר של בגד, לשלשת, טינוף של רוק או של צואה, מקנחה בסמרטוט בשבת, ואינו נותן עליה מים להעבירה, מפני שהוא מכבס, והוי אב מלאכה (משום מלבן).
ואם היתה לשלשת זו על כר של עור, נותן עליה מים בשטיפה עד שתכלה.
ומוכח שאין כיבוס בעור, מדקתני "נותן עליה מים".
ומתרצינן: אמר אביי לא קשיא. הא דקתני בשבת שאין כיבוס בעור, זה כדעת רבנן. והא דקתני במשנתנו שיש כיבוס בעור זה כדעת אחרים:
דתניא, הבגד והשק והעור שניתז עליהם דם חטאת, מכבסן.
הכלי והעור שנפל דם עליהם, מגררן.
אחרים אומרים, הבגד השק והעור מכבסן והכלי מגררו.
ומוכח שרבנן סוברים שעור לאו בר כיבוס הוא, ולדעת אחרים יש כיבוס בעור.
והוינן בה: כמאן אזלא הא דאמר רב חייא בר אשי: זימנין סגיאין פעמים הרבה הוה קאימנא קמיה דרב, עמדתי לפני רב, ושכשיכי ליה מסאניה, ורחצתי מנעליו במיא, במים בשבת.
כמאן אזלא? כרבנן, דסבירא להו עור לאו בר כיבוס הוא, לכן התיר רב לרב חייא לרחוץ נעליו.
ופרכינן: אמר רבא, ומי איכא למאן דאמר עור לאו בר כיבוס הוא? והכתיב גבי נגע צרעת "והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס". אלמא, עור בר כיבוס הוא!
אלא, אמר רבא, קרא דנגעים, ומתניתין דדם חטאת, דקתני עור טעון כיבוס, מדובר ברכין, בעור רך, שאפשר לכבסו לדברי הכל. וכי פליגי רבנן ואחרים, בקשין, בעור קשה, אם בר כיבוס הוא.
ומקשינן: והאמר רב חייא: זמנין סגיאין פעמים רבות הוה קאמינא קמיה דרב, ושכשיכי ליה מסאניה במיא. ולכאורה מנעליו היו עשוים בעורות רכין. והרי אמר רבא דלכולי עלמא יש כיבוס בעורות רכין, ואיך התיר רב לרב חייא לרחוץ מנעליו בשבת?
ומתרצינן: מנעליו של רב היו עשוים מעורות קשין, ומה שהתיר, הוא כדעת רבנן שאין כיבוס בעורות קשין.
הדר, אמר רבא, לאו מילתא היא דאמרי לעיל, ניקו נימא ליה לקרא, שנעמוד ונעמיד את הפסוק האמור בנגעים, דכי כתיבא, ברכין כתיבא, שדוקא בעורות רכין הכתוב מדבר. שהרי הפסוק כתוב בסתם, בין ברכין בין בקשין. מי לא עסקינן בפסוק בכלי אכסלגוס, כלי עור שלוק, הבאים ממדינת הים, שהם כלים קשים, וקאמר רחמנא ניבעי כיבוס! הרי שאף עורות קשין בני כיבוס הם לכולי עלמא.
אלא, אמר רבא: צרעת, כיון דמגופיה קא פרחא, נגע הצרעת פורח מגוף הבגד עצמו, מחלחלא ליה, הנגע מחלחל לתוך הבגד, ומשוי לה נעשה הבגד רך,  29  שיש לו כיבוס לכולי עלמא. לפיכך הפסוק בצרעת מדבר אפילו בקשין (כיון שעל ידי הצרעת נעשו רכין), וכן משנתנו מדובר בה ברכין, ומחלוקת רבנן ואחרים היא בעורות קשין.

 29.  כתב הרמב"ם (פי"ג מטומאת צרעת ה"א): אין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד או השתי או הערב של צמר ופשתים וכל כלי העור בין רך בין קשה. וביאר החזו"א שזה שפירש הרמב"ם בכלי עור בין קשה, כדי שלא נאמר שכלי עור קשה איננו בן כיבוס וממילא לא תנהג בו טומאת צרעת (כיון שלא יהיה שייך בו כיבוס) ולכן כתב הרמב"ם בפירוש בין קשה. וכמסקנת רבא כאן שגם בגד עור קשה הוא בן כיבוס כשיש בו צרעת. שהצרעת מחלחלא ליה

דרשני המקוצר[עריכה]