פרשני:בבלי:זבחים קכ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

סוגי הבמות
"במה גדולה" הוא המזבח שלפני המשכן.  1 

 1.  ראה בפנים (קיד, א קיז, ב) שביררנו אם יש לה דין במה או כמזבח במשכן, ונפקא מינה אם טעונה היתר במות, (ומנחה שלא הותרה לא תקרב אפילו בגדולה כדעת תוס' קיז, ב ד"ה ורבנן).
בזמן שהיה הארון במשכן, נחשבה הבמה הגדולה כ"מזבח".  2  וכשיצא הארון, נחשבה כ"במת ציבור".  3  "במה קטנה" הוא מקום גבוה,  4  שיכול לעשות כל אחד לעצמו,  5  בכל מקום שירצה,  6  ולהקריב עליו קרבן. אך לא הותר להקריב בבמה קטנה אלא בזמנים דלהלן.

 2.  בתוספתא (פי"ג הי"ח) שנינו: איזו היא במה גדולה שהותרו בה במות? אהל מועד נטוי, ואין הארון נתון שם. וראה בבד קודש (ח"ה עא) שו"ת נרחב לברר אם היות הארון במקומו גורם איסור במות, או שהוא רק "סימן" לתקופות האיסור, אך עצם זמני ההיתר והאיסור נלמדו מהפסוקים (בהוראת נביא), או שהארון במקומו אוסר את הבמות רק בעת קביעותו, וכשנעקר המשכן ממקומו, הבמות מותרות אף שהארון עמו.   3.  ראה תוס' (קיא, א ד"ה במה) שעיקר דין במה גדולה הוא בשימושה לציבור, וכ"כ רש"י (קח סע"ב).   4.  להלן נביא מחלוקת תנאים אם צריך שתבנה כמזבח, או די שהעמיד לה אבן, והחזו"א כתב כי לכו"ע צריך שיהיה במקום גבוה ולא על הארץ.   5.  ראה בפנים (קטז, ב) שהאחרונים דקדקו מהתוספתא שכל אחד עושה במה פרטית לו ולמשפחתו, ואין אחר יכול להקריב בה.   6.  במגילה (י ב) משמע כי במה כשרה גם בחו"ל, שהרי הקריבו בבית חוניו במצרים, וכן משמע מדברי רש"י לעיל (יד א ד"ה שכן, עי"ש בהערות) ובסנהדרין (פג א ד"ה תרומה, ועי"ש ביד רמה שהכוונה לחוץ לירושלים). אך במשנה (קיב ב) שנינו שאוכלים קדשים קלים בכל ערי ישראל ופירש"י שהרי בכל מקום שהוא שם עושה במה ואוכלו. ומשמע שאין מקריבין בה אלא בארץ ישראל. וראה באבות דבי נתן (פכ"ו) ש"כל ארץ ישראל ראויה למזבח" וביאר היעב"ץ דהיינו בשעת היתר הבמות. וכן הביא בסוף שו"ת דברי אמת (דרוש טו) שהזית רענן ביאר את דברי הספרי זוטא (נשא) שארץ כנען מקודשת שכולה כשרה לבית השכינה, שאין הכוונה לביהמ"ק שמקומו רק בירושלים, אלא לבמת ציבור שאינה כשרה בחו"ל, וכן הוכיח מדברי הרמב"ן בפרשת חקת שהבמות אסורות בחו"ל. ובשפת אמת ועולת שלמה (יד א) חילקו בזה בין במה קטנה לבמה גדולה, וראה שיח השדה (ח"ג), ותמוה שלא הוזכר חילוק זה במשנה.
זמני ההיתר והאיסור
מימות אדם הראשון  7  עד הקמת המשכן,  8  היו מקריבין בבמות.

 7.  כך הוא לשון הרמב"ם בפיה"מ, וראה להלן שלדעתו כבר אז הקריבו בה דוקא הבכורות.   8.  על שתי הפעמים שהקריבו קרבנות קודם הקמת המשכן, מצינו נידון אם היו בכלל במה או לא. א. פסח מצרים: בפסחים (צו, א) אמרו שמשקוף ושתי מזוזות נחשבו כג' מזבחות. וראה משך חכמה שמות (יב ה-כד, כד ה) שדן אם היה בו דין קדשי מזבח, כי במצרים נתגלתה שכינה, או שרק קדושתו כדין מזבח, אך דיני הקרבתו כקרבן בבמה קטנה. ב. במת סיני: הטורי אבן ומצפה איתן בחגיגה (ו ב) נקטו שכבר מעת במת סיני היו דיני המזבח, כי כבר נבחרו ישראל לעם. וראה משך חכמה שמות (כד ה) שדן בזה בהרחבה.
ביום הקמת המשכן נאסרו הבמות  9  (ואיסור זה חל גם בזמן מסעות המשכן, אף שלא היה הארון בפנים)  10 .

 9.  כך מצינו בשבת (פז, ב). ובפנים (קח, ב קטז, ב) הבאנו שאז נאסרו באיסור במות וכיון שעברו והקריבו באיסור, נאסרו בכל שחוטי חוץ כמבואר במדרש רבה (אחרי כב ה).   10.  והיינו משום שאיסור הבמות במדבר לא הותר כשיצא הארון, ולא היה תלוי באפשרות להביא את הקרבן באהל מועד. ורק כשבאו לארץ התחדש היתר כשאין הארון בפנים.
כשנכנסו לארץ ובאו לגלגל, הותרו הבמות, כל י"ד שנה שהיו שם. והן השנים שבהן כבשו וחילקו את הארץ.
כשבאו אחר כך לשילה, שוב נאסרו הבמות כל שס"ט שנה שהיו שם  11  (והירושלמי דן אם הותרו בהן בזמן שהוציאו ממנו את הארון).

 11.  כדעת רבי יהודה ורבי שמעון (קיט, א) וכן סבר רבי ישמעאל בתחילה, אך מסקנתו כרשב"י שגם בשילה הותרו הבמות.
כשנחרבה שילה ובאו לנוב, ואחר כך לגבעון, הותרו הבמות כל נ"ז שנה שהיו שם  12 .

 12.  בספר מלכים (א ג) נאמר "ויאהב שלמה את ה ללכת בחוקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר", ובמשך חכמה דברים (יב יג) ביאר שבסוף ימי גבעון סבר דוד כי כיון שכבר נבחרה ירושלים נאסרו הבמות (ורק זביחה מותרת ואילו העלאה אסורה, עי"ש), ושלמה סבר שההיתר נמשך עד שיבנה הבית.
כשבאו לירושלים, נאסרו הבמות לעולם, ואיסורן קיים גם אחר שחרבה  13 .

 13.  לדעת תוס' ביבמות (פב, ב ד"ה ירושה) דין זה תלוי במחלוקת, אם קדושת ירושלים בטלה לעתיד לבא, הבמות מותרות בה. אך לדעת רבינו חיים (בתוס' לעיל סא, א ומגילה י, א) הבמות נאסרו לעולם מפני שירושלים נבחרה, או משום שלא הותר איסור הבמות שאינו באיסור שחוטי חוץ, ורק במקום המזבח מותר להקריב.
דיני הבנין בבמה קטנה
נחלקו התנאים (קח ב) אם במה קטנה צריכה להבנות כמזבח, או די לייחד לה אבן או כל דבר גבוה  14 .

 14.  החזו"א כתב שלכו"ע צריך מקום גבוה, וראה במשך חכמה במדבר (יח יז) שכתב כי לדעת רבי יהודה (לעיל נט א) שבפנים מקטירין על הרצפה, הוא הדין בחוץ שאין צריך מקום גבוה ומקטיר על הקרקע. והחזו"א דן אם צריך גובה י' טפחים ורוחב ד' טפחים. וראה לעיל (סב, א) שמבואר כי מקום המערכה במזבח הוא לפחות אמה על אמה, ובבמה צריך שיהא רק "גוף המזבח" ולא פרטי צורתו.
בחמשה דברים חלוקה צורת הבמה מהמזבח, לכולי עלמא, בכך שבמה אינה טעונה לא קרן, ולא יסוד, לא כבש, לא ריבוע ולא כיור וכנו  15 .

 15.  קכ, א. וכבר תמה בחזון יחזקאל (בביאורים יג ז) מה ענין כיור וכנו לפרטי המזבח. וביאר שהעובד בבמה קטנה אינו טעון קידוש ידים ורגלים. וצידד עוד שהגירסא היתה "כו"כ" והכוונה ל"כהן וכלים" שעבודת במה אינה צריכה להם.
מותר לעשות במה קטנה מדבר שהשתמש בו הדיוט, (מה שאין כן מזבח)  16 .

 16.  ראה קטז, ב. ובהערות שם אם דין זה תלוי במחלוקת רבי שמעון ורבי יוסי לגבי בנין במה, ואם ההכשר הוא דוקא בעצי סתירה חדשים, או אפילו אחר שהשתמש בהן הדיוט.
האחרונים דנו אם צריך שתהא הבמה מחוברת לאדמה כמזבח  17 , והאם מותר לבנותה באבני גזית  18 , והאם מותר לבנותה בלילה  19 .

 17.  ראה מקדש דוד (כז ט) שדן בזה, ומשמעות לשון הברייתא (קיז א) "שעושה בראש גגו" מורה לכאורה שאין צורך לחברה לאדמה, אך הרמב"ם בסהמ"צ (עשה כ) נקט שהכתוב "מזבח אדמה תעשה לי" נאמר בשעת היתר הבמות, ומשמע שגם במה טעונה מזבח המחובר לאדמה.   18.  במשך חכמה שמות (כ כב) נקט שגם במה קטנה אינה נבנית גזית, וכן משמע מדברי הרמב"ם הנ"ל.   19.  במשך חכמה (שם) נקט שמותר לבנותה בלילה, (ויל"ע בדרשת הגמרא קכ א מהכתוב "גולו אלי אבן היום" שמדובר על בנין הבמה ביום). וראה בפנים יפות (ריש פרשת ויצא) שמזבח ובמה גדולה אין נבנים בלילה).
דיני ההקרבה בבמה
דיני הקרבנות הקרבים בבמה קטנה, חלוקים משאר הקרבנות בכמה דינים.
א. אינם טעונים סמיכה.
ב. קדשי קדשים אינן נשחטין דוקא בצפונה.
ג. אינם טעונים מתן סביב.
ד. המנחות אינן טעונות תנופה והגשה.
ה. מותר לצלות את איברי הקרבנות קודם הקטרתם על הבמה, כי אין צריך להקריבן (ולחשב בהן) לשם ריח ניחוח.
ו. אין בהם חילוק בין דמים עליונים ותחתונים, אלא כולם ניתנין בכל מקום במזבח  20 .

 20.  לגירסת רש"י (קיט, ב) בשעת היתר הבמות גם במזבח לא היה מחיצה לדמים (לפי רמי בר חמא בלישנא בתרא).
ז. חזה ושוק ותרומת לחמי תודה בבמה, אינם טעונים הנפה.
ח. עור העולה הקרבה בבמה אינו ניתן לכהנים  21 .

 21.  תוספתא (יג, ז) ירושלמי מגילה (א יב) והטעם כי כיון שזר כשר לעבודתה אין העור ניתן לעובד.
ט. אין עבודתן טעונה כלי שרת דוקא  22 .

 22.  קיג א במשנה, ובגמרא קיט ב. אך צריך כלי לשחיטה, שהרי המקור לכך נלמד לעיל (צג ב) מאברהם ששחט בבמה.
י. אין עבודתן טעונה כהונה, ולפיכך כל הפסולין משום זרות כשרין לה, וכדלהלן.
יא. אין פסול יוצא בבמה קטנה  23 .

 23.  לעיל (נא א) אמרו "אין פסול יוצא בבמה" ורש"י (יד א ד"ה שכן, סח ב ד" שהרי) פירש שהטעם לכך משום שאין מחיצות בבמה, ומשמע דהיינו רק בבמה קטנה. אך במנחות (כה א ד" מכלל) נקט שיוצא אינו פוסל אפילו בבמה גדולה, וכבר תמה על כך בתוי"ט (מנחות ג ג) שהרי בשילה ונוב וגבעון היו מחיצות למקום אכילת קדשי במה גדולה: וראה ר"ש וראב"ד לתו"כ (צו ריש פרשה ה) שאין פסול יוצא אלא במזבח שבאהל מועד.
בכמה דינים מצאנו מחלוקת.
יב. אם קרבנות במה טעונים נסכים (ואם יחיד הביא נסכים במדבר)  24 .

 24.  מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל (קיא א), עיין תוס' שם.
יג. אם עולה הקריבה בה טעונה הפשט וניתוח  25 .

 25.  נחלקו בזה רבי יהושע בן קרחה ורבי (קטו ב עי"ש תוס' כללות) ורב ורבי יוחנן (קכ א, עי"ש בהערות).
יד. אם שחיטת לילה כשרה בה  26 .

 26.  וראה תוס' (יב א) שלכו"ע אם עלתה לא תרד. וראה משך חכמה ויקרא (ז לח) שדין שחיטה ביום נדרש לעיל (צח א) מקרא "ביום צוותו להקריב קרבניהם במדבר" והיינו שרק במדבר נצטוו על "יום" אך כשהותרו הבמות כשרה גם בלילה.
(טו. אם קרבנות הקרבים בה טעונים מליחה  27 .)

 27.  במשך חכמה (ויקרא ב יג) צידד שדין זה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון במנחות (ריש דף כ) אם אומרים "כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה, כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח", ובבמה אין כהונה, וביאר שלפיכך נכתב דין מלח במנחה, להורות שאין מליחה בבמה, שהרי אין מנחה בבמה. (ותמוה, שהרי זו דעת רבי יהודה, ולדעתו קרבנות במה טעונים מלח). וראה מקדש דוד (יג) שהקטרה שאינה על המזבח אינה טעונה מלח, ואם כן לכאורה דין זה תלוי גם במחלוקת אם במה טעונה מזבח. ומדברי הרמב"ן עה"ת (שם) משמע שיש מליחה בבמה כי כתב שהכתוב נקט לשון יחיד "כל קרבנך במלח תמלח" להורות שחיוב זה מוטל על הבעלים, ומליחה פסולה בזר, ולא יצויר אופן שיוכל הבעלים למלוח אלא בבמה. וראה מקור ברוך (ח"א יג).
(טז. אם מותר להחמיץ שיירי מנחה הקרבה בה  28 .)

 28.  במשך חכמה (ויקרא ו י) כתב שבבמה קטנה ודאי מותר להחמיץ שיריי מנחה כי אינה טעונה כהן, ודן אם הוא הדין בבמה גדולה שהרי האיסור להחמיץ תלוי במקום שהאשם קרב שם ואין אשם קרב בבמה גדולה, ודין האשם תלוי במחלקת רבי יהודה ורבנן אם קרבו חובות יחיד בבמה.
(יז. אם ההקרבה בה טעונה עצים ואש  29 ).

 29.  במשך חכמה בראשית כב יז כתב שבמה אינה טעונה לא עצים ולא אש קדוש. אולם החתם סופר (אור חיים מ) הבין בסוגיא בדף קטז ב ששניהם נצרכים בבמה. ובערוך לנר יבמות צ ב הסתפק אם היא טעונה אש, והקרן אורה קטז ב נקט שדין עצים בבמה תלוי במחלוקת אם במה טעונה מזבח או לא.
כל הדינים האלו נוהגים רק בקרבן שהוקדש להקרב בבמה קטנה ולא הובא לפנים. אך בקרבן שהובא לפנים (לתוס' חי, ולרש"י דוקא שחוט), נחלקו האמוראים אם חלים עליו דיני קרבנות מזבח  30 .

 30.  ראה מחלוקת רמי בר חמא ורבי אלעזר (קיט, ב) וראה שם שיש גירסאות שונות בדעת רמי בר חמא.
העובדים והמקריבים בבמה
בעל מום  31  וטמא  32  אינם עובדים בבמה.

 31.  טז, א.   32.  ראה בהערות (טז א, קיג א, קכ ב) בביאור דברי רש"י והרמב"ם בדין טמא העובד בבמה, וטמא האוכל בקרבן במה, ובשר קרבן במה שנטמא. והרמב"ם בפירוש המשנה (קיג א) נקט שטמא פסול להקריב בבמה אף שהוא זר, וכוונתו שזר אינו לוקה במזבח אלא משום זרות ולא משום טומאה, (כדעתו בפ"ט מביא"מ הי"א וכביאור הכסף משנה שלא הוזהר על טומאה אלא מי שראוי לעבודה). אך תוס' ביבמות (לב ב ד"ה בעל מום) כתבו שזר טמא ששימש במזבח התמעט מ"אהרן ובניו" שאינו חייב על טומאה, ומשמע שגם בבמה לא נאמר איסור טומאה לזר, ותמוה מהסוגיא בדף טז, א ש"לא הותרו בבמה", ובהכרח שדעתם כמבואר בטהרת הקודש (קיט א) שזר טמא מחלל עבודה אף שאינו עובר איסור, ושייך פסול אף כשאין עובר איסור, ודלא כיד רמה בסנהדרין (פג א). וראה דברי הראב"ד (ביא"מ ד ד) שטבול יום ששימש בבמה חייב מיתה.
זר,  33  אשה  34 , עבד  35 , עובדים בבמה, וכן שאר פסולי כהונה, כאונן  36 , יושב  37 , שאינו רחוץ ידים ורגלים  38 , שתויי יין  39  ומחוסר בגדים  40 , כשרים בבמה.

 33.  ראה בהערות טז א, שדעת מהר"ם מרוטנבורג (שערי תשובה ב רי"ח) שלוי פסול בבמה, על אף שזר כשר בה.   34.  ראה בהערות (ד, א טו, ב) שכן מוכח מתוספתא ותורת כהנים, ורק בירושלמי מגילה (א יא) מצינו מי שפוסלה בבמה.   35.  כך מבואר בתו"כ, והובא ברש"י קיח, א ד"ה זר).   36.  לעיל טז, א, עיי"ש רש"י שמיעטו ומן המקדש ולא במה. וראה תוס' שם (ד"ה הג"ה דילמא).   37.  שם.   38.  קיג א במשנה, ובגמרא קיט ב.   39.  כך ביאר הרמב"ן (ויקרא י ט) את הריבוי בתורת כהנים (שמיני א ד) "חוקת עולם" לרבות שילה ובית עולמים משמע כי ה"אזהרה לכהנים בעבודתם, ואין כהן בבמה".   40.  קיג א
עד מתן תורה עבדו בבמה רק הבכורות.  41  וממתן תורה עד הקמת המשכן נחלקו התנאים אם נמסרה אז העבודה לכהנים.  42  וממתן תורה ואילך, העבודה היא רק בכהנים.

 41.  מלשון הרמב"ם בפיה"מ משמע שכך היה הדין מזמן אדם הראשון, ובתפארת ישראל נקט דהיינו דוקא כקרבנות ציבור, שהרי הבל הקריב קרבן יחיד בבמה אף שלא היה בכור, וראה בפנים שהוכחנו שהקריבו בחשובים ובבגדים נכבדים.   42.  ומשמע דהיינו מעולת סיני שהיתה קצת קודם למתן תורה. ובחידוש הגרי"ז עה"ת הוכיח שנקבע עליהם שם ישראל, ומדיני קרבנות ישראל שיקריבום כהנים דוקא.
עכו"ם  43  מקריבים  44  בבמות קודם מתן תורה ואחריה, מכל מין טהור שירצו,  45  ואפילו בעלי מומין  46  (חוץ ממחוסר אבר, וטריפה),  47  אך יש להם דיני במה, שצריכים לבנותה, ולא להקריב על סלע  48 .

 43.  ראה בהערות על המשנה שהבאנו מבראשית רבה שנח נפסל להקריב מפני מומו, ואין מכאן ראיה עכו"ם שבעל מום פסול בבמה לדעת המשך חכמה שנח הקריב במזבח.   44.  בכלי חמדה פרשת בא הוכיח שקרבן עכו"ם בבמה אינו טעון שחיטה.   45.  במקדש דוד כז ט דן אם עופות קרבים בבמת בני נח כדין קרבן עוף שטעון מליקה או כדין זבח, וטעונים שחיטה.   46.  ראה בקרן אורה קטז ב שעצים שהשתמש בהם הדיוט פסולים מצד "מום בעצים", ואם כן הם כשרים לבמת בני נח.   47.  הקרן אורה דן אם קרבן בן נח בבמה טעון הפשט וניתוח. ובתורת כהנים ריש פרשת ויקרא התרבו קרבנות עכו"ם להפשט, ויש לדון אם זה דוקא במזבח או גם בבמה. והשפת אמת הוכיח מעקידת יצחק שהיה הפשט וניתוח בקרבן שהועלה במקום יצחק, כמבאר ברש"י על החומש שם. אך הגרי"ז הוכיח מהתוס' על המשנה נדרים י ב שהיה לאילו של אברהם דין קרבן של ישראל, ולפי המשך חכמה דין קרבן מזבח ולכן היה טעון הפשט.   48.  כך מבואר ברמב"ם (פי"ט ממעה"ק הט"ז) עי"ש.
האיסור להקריב בבמה
המקדיש קרבנו בשעת איסור הבמות, ומקריבו בשעת איסור הבמות, עובר בעשה  49  ובלא תעשה  50  וחייב כרת.

 49.  לדעת רש"י (קיב, ב ד"ה בעשה) האיסור הוא ביטול עשה של "והביאום לה"', (ויקרא יז, ה) ולדעת הרמב"ם (פי"ח ממעה"ק ה"א) האיסור מ"שם תעלה ושם תעשה" (דברים יב, יד).   50.  איסור לאו נלמד מהפסוק "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום" (שם, יג) ורש"י ביאר (שם, ד"ה ולא) כיצד מלמד על שחיטה ועל העלאה).
המקדיש בשעת היתר הבמות והקריב בשעת איסורן, עובר בעשה  51  ולא תעשה אבל אינו חייב כרת  52 .

 51.  רש"י (קו, ב ד"ה מכאן) נקט שבאופן זה נאמר העשה והביאום לה', אך במשנה (קיב, ב ד"ה בעשה) נקט שהעשה אמור גם על המקדיש בשעת איסור הבמות, והמקדיש בשעת היתר הבמות גורם לביטולו כשממתין עד שעת איסור הבמות שאינו יכול להביאו. והרחבנו בפנים.   52.  שנאמר (ויקרא יז, ז) זאת תהיה להם ולא אחרת (רש"י שם).
הקדיש בשעת איסור הבמות והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות, עובר בעשה  53  אבל אין עליו לאו וכרת, כי לא נאמרו אלא על שעת הקרבה.

 53.  שהרי ביטל את העשה בהמתינו לשעת איסורן.
הקדיש והעלה בשעת היתר הבמות, אפילו הקדישן כדי להעלותן בבמה גדולה, ונכנסו לפנים קודם שחיטתן, פטור מכלום  54 .

 54.  כך מבואר בתוס' (קיט, ב ד"ה הקדישן) והיינו אפילו לדעת רבי אליעזר שקלטוה מחיצות וחלו עליה דיני במה גדולה (ואם שחטה בלילה פסולה לכולי עלמא). והאחרונים דנו אם עובר באיסור נדר (או שיכול להקדים ולהביא אחרת לנדרו וכדו').
המקריב פסח בבמה קטנה עובר בלאו, "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך". ונחלקו הראשונים אם לאו זה נאמר רק בשעת היתר הבמות,  55  או גם בשעת איסורן  56 .

 55.  כך דקדק המשנה למלך בהגהותיו לחינוך (תפז) מדברי הרמב"ם וראה מה שביררנו (קיד, ב), ועיין במשך חכמה דברים (טז ה) שנקט כי הפסח שקרב בבמת יחיד נפסל, והאריכו בדין זה חתנו בזרע אברהם (סי' ו) ובמקור ברוך (ח"ב יח).   56.  כך נקטו הבה"ג והחינוך (תפז).
מינים הקרבים בבמה
קודם מתן תורה קרבו בבמה כל בעלי החיים הטהורים מכל מין, בין חיה, ובין בהמה, ובין עופות. ואחר מתן תורה, אין קרבים בבמה אלא מינים הקרבים במזבח. ונחלקו התנאים אם גם עופות קרבין בה  57 .

 57.  כדעת רב ששת (קיט, ב) במחלוקת ת"ק ורבי יהודה, וראה תוס' חולין (כב, ב) שנקטו כי עוף קרב בבמת בן נח כדין זבח, ולא כדין עוף במזבח, ונ"מ שלא נמלק אלא נשחט ראה רש"י כט, א.
האחרונים נחלקו אם אחר מתן תורה קודם הקמת המשכן כבר חלו דיני קרבנות ישראל, ולא היו קרבין בבמה אלא מינים הקרבים במזבח, או שעד הקמת המשכן לא השתנה דינם  58 .

 58.  ראה חמדת דניאל (סח, ב) וחידושי הגרי"ז עה"ת פרשת יתרו. וחזו"א (קמא מא, יג).
נקבה כשרה לעולה בבמה קטנה  59 .

 59.  כך משמעות הגמרא בע"ז (כד, ב), אך במשך חכמה ויקרא (כב כז) צידד דהיינו דוקא בבני נח (כי המקור מסרני פלישתים) אך ישראל גם בבמה קטנה לא הביאו עולה אלא זכר, וראה דבריו בשמות (יב ה) וצ"ע. ועיין עוד בהערות לדף קטו, ב.
קרבן בעל מום פסול בבמה  60 .

 60.  קכ, א ראה שם בהערות שיש מקור לאיסור ולפסול.
אתנן ומחיר כלב כשרים בבמה  61 .

 61.  בתוספתא תמורה (פ"ד הי"ב) דרשו לאסור אתנן ומחיר באהל מועד שבגלגל, וביאר בחזון יחזקאל (פסחים פ"ח ה"ז) דהיינו דוקא בבמה גדולה, אך כשרים בקטנה שהרי נאמר באיסורם שלא יביאנו ל"בית ה"'. אך במצפה שמואל (בתמורה) כתב שהטעם לפסלן, כי נאמר בהם "לכל נדר" וטעם זה שייך בכל במה, וכדבריו נקט המשך חכמה (דברים כג יט) שהכתוב מגלה שהאיסור אפילו במקום שאינו נחשב בית ה' לחובות אלא לנדרים ונדבות.
רובע ונרבע פסולים בבמה  62 .

 62.  מדברי התוספתא הנ"ל (כביאור החזון יחזקאל) משמע לכאורה שאין חילוק בין רובע ונרבע לאתנן ומחיר, כי בפשוטו כוונת התנא באמרו "כשם שאסורים באהל מועד, " נסובה על כל האיסורים שנשנו קודם. אך בדף (קטז, א) מבואר שאפילו בן נח אינו מביא רובע ונרבע שנעבדה בהן עבודה (ראה שם גי' המהרש"א) וראה בשפת אמת ר"ה (י, ב בהגה) שנקט כי נחלקו בזה הבבלי והירושלמי, ולכאורה דין קרבנות במה לא גרעי מקרבנות בן נח בבמה. וכן משמע ממסקנת הסוגיא בע"ז (כד ב) שלא חיישינן לרביעה בקרבן בני נח, ומאידך משמע שם כי קודם מתן תורה היה רובע ונרבע כשר לקרבן.
קרבנות הקרבים בבמה גדולה
בבמה גדולה הקריבו את כל קרבנות החובה של הציבור (ובכללם גם פר כהן גדול ביוה"כ וחביתי כהן גדול, כי דינם כקרבן ציבור לדחות שבת וטומאה  63 ). ורבי שמעון חולק וסובר שלא הקריבו בה קרבנות חובה אלא כאלו שקבוע להן זמן ויש כיוצא בהן בא בנדבה,  64  והיינו תמידין ומוספין, שהן עולות, ופסח, שבא כל השנה בתורת שלמים.

 63.  ראה משנה למלך (פ"א מקר"פ ה"ג) ואור שמח (שם). ובמקדש דוד (כ, ז) צידד שלא היתה כלל עבודת יוה"כ בבמה, כשלא היה שם ארון.   64.  כך פירש"י (קיז א-ב) ולטעמו לא באו חטאות ושעירי רגלים ור"ח משום שאינם באים בנדבה. אך לדעת תוס' (שם ד"ה רבי) טעמו משום שאין מקריבים בא אלא חטאת ששוין בציבור כביחיד, וקרבנות אלו אינם באים ביחיד שאינו מביא חובות בבמה, ולפי גירסת ברכת הזבח וחק נתן (קיח, א) מודה רבי שמעון בכל חובות שקבוע להם זמן אף שאין באין בנדבה.
קרבנות נדבה של ציבור, ומנחות צבור  65 , קרבין לכולי עלמא בבמה גדולה.

 65.  דהיינו מנחת העומר, אפילו למ"ד שאין מנחה בבמה, וכמבואר בתוס' שבועות (טו, א ד"ה אין) ולגבי לחם הפנים הבאנו בפנים (קיז ב) שהר"ש נקט שהתמעט בבמה, והחזו"א ביאר שהתמעט רק מדין מנחה אך מצוה שיהיה על השלחן:
לדעת רבנן קרבנות חובה של יחיד,  66  אפילו אם קבוע להם זמן,  67  לא היו קרבים בבמה גדולה.  68  ולדעת רבי יהודה אפילו חובות יחיד שאין קבוע להם זמן קרבות בבמה גדולה  69 .

 66.  ונחלקו רבי מאיר וחכמים אם גם קרבנות עולה ושלמים של נזיר נחשבים כחובות, או שבאו עליו מחמת נזירותו שבאה עליו בנדר, ואף הן נחשבים כנדר, אך חטאת ואשם של נזיר לכולי עלמא נחשבות כחובה.   67.  כך דעת רש"י (קיזא ד"ה כל שאין) שתמה למה פסח קרב בה והרי הוא קרבן יחיד (אף שקבוע לו זמן) ותירץ שבא בכינופיא. אך תוס' בפסחים (לח ב) כתבו שמביאין ביכורים בבמה קטנה - אף שהן קרבן יחיד כי קבוע להם זמן, וכן משמע מדברי רש"י בסוטה (טו ב) שקרבן סוטה אינו קרב בבמה קטנה רק משום שאין קבוע לו זמן.   68.  במשנה למלך (קר"פ א ג) כתב שגם פסח שני קרב בבמה גדולה, ואף שאינו בא בכינופיא דינו כקרבן ציבור כי בא מכח קרבן פסח הראשון, ולכאורה בזה נחלקו רש"י ותוס' (קיח א). אך שלמי חגיגה נחשבים כקרבן יחיד ואין באין בבמה גדולה כמבואר בירושלמי פסחים (פ"ב ה"ד), וראה בירושלמי מגילה (פ"א הי"ג) שכשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה. ועיין משך חכמה (שמות יח יב, דברים טז ה). ובמשנה למלך שם צידד שהם כעולת ראיה ודינם תלוי בגירסת הגמרא (קיח, א) ולגירסת רש"י ותוס' לא קרבו בבמה, אך באור שמח (חגיגה א א) נקט שעולות ראיה לכולי עלמא באין בבמה גדולה, וראה דברי הרמב"ם (בית הבחירה א ב). ולענין ניסוך המים גרסי' בירושלמי (סנהדרין ה ה) שכשר גם בבמה קטנה, וכן הוא ברות רבה (ה א) וכבר תמה הרש"ש שם שהרי רש"י (קיא א ד"ה רבינא) פירש שהם חובת ציבור ואין קרבין בבמה קטנה.   69.  כך מבואר בדף קיט, א שגם מעשר בהמה קרב. וכבר תמהו כל האחרונים על רש"י (קיז, א ד"ה כל) שנקט ברבי יהודה חובות שקבוע להן זמן, ומחקו תיבות אלו בדבריו.
ורבי שמעון מחלק גם בקרבנות יחיד בין חובות שקבוע להם זמן שקרבין בבמה לאלו שאין להם זמן קבוע שאינן קרבות  70 .

 70.  כך מבואר בדף קיט, א. שלדעת רבי שמעון גם בכורות ומעשר בהמה לא קרבו בנוב וגבעון ופרש"י כי לא קבוע להם זמן. אך תוס' (קיח, א ד"ה ותתרגם) נקטו שרבי שמעון סובר כרבנן ורבי מאיר שאין חובות יחיד קרבין כלל בבמה.
מנחות ועופות של יחיד שהביאם בנדר ונדבה, לדעת רבנן ורבי יהודה  71  התמעטו מקרא ואין קרבים בבמה (גדולה וקטנה). ולדעת רבי מאיר קרבים, כי הם בכלל נדרים ונדבות.

 71.  תוס' (קיז, ב ד"ה ורבנן) כתבו כי אף שבדברי רבנן מפורש שאין קרבין גם בבמה גדולה ואילו רבי יהודה אמר כל שהציבור ויחיד מקריבין במדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל, ומשמע שבבמה גדולה קרבין, אין סברא לחלק ביניהם כיון שדרשו מאותו מקור, ובודאי גם לרבי יהודה אין קרבין אפילו בגדולה. וכן הסיקו להלן (קיט, ב ד"ה אין).
קרבנות הקרבים בבמה קטנה
קרבנות היחיד הבאים בנדר ונדבה, קרבו בבמה קטנה, (ובמנחות ועופות נחלקו תנאים, כנזכר בבמה גדולה).
חובות היחיד וכל קרבנות ציבור לא קרבו בבמה קטנה לכולי עלמא. ואם עבר והביאם בה, לרבנן עובר בלאו הבא מכלל עשה  72 , ולרבי שמעון לוקה  73 .

 72.  תוס' (קיט, ב ד"ה והקדושה) כתבו שעובר בלאו הבא מכלל עשה, ובחמדת דניאל כתב שדבריהם רק כרבנן אך לרבי שמעון לוקה משום "לא תעשון" וכמבואר לעיל (קיד, א) אך בחק נתן חילק בין חובות יחיד שעובר עליהן בלאו, לקרבן ציבור שעובר רק בלאו הבא מכלל עשה. עי"ש.   73.  נחלקו הראשונים אם הלאו הוא משום לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום (כך משמע מתוס' הנ"ל, ומבה"ג ויראים שסז) או שהלאו נלמד מפסח שאינו קרב בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, וממנו למדו לכל קרבן חובה שאינו קרב בבמת יחיד (כך פירש"י קיד, ב ד"ה בשעת).
נחלקו התנאים אם קרבן יחיד בבמה קטנה היה טעון נסכים. אך בבמה גדולה לכולי עלמא קרבן חובה של יחיד טעון נסכים (אך בבמת ציבור שבמדבר נחלקו כמו בבמת יחיד  74 ).

 74.  קיא א ובתוס' שם (ד"ה לדברי).
מקום אכילת קדשים בבמות
מיום הקמת המשכן נאכלו קדשי קדשים רק בחצר המשכן בין הקלעים  75 , וקדשים קלים נאכלו בכל מחנה ישראל.  76 

 75.  בשעת מסעות המשכן כיון שפורקו הקלעים נפסלו קדשי קדשים ביוצא. (ונחלקו רש"י ותוס' אם פסולן משום שבטל מחנה שכינה או משום חסרון המזבח). ולגבי קדשים קלים נחלקו רש"י ותוס' (קטז ב) אם נאכלין גם בשעת המסעות או שרק לא נפסלו ביוצא, אך היה צריך להוליכן עד שעת חנייתן ולאוכלן כשיוקם המשכן.   76.  רש"י במשנה (קיב ב) פירש דהיינו "כמות שהן שרויין בדגליהם", ולעיל (נה א ד"ה טהור) הוסיף שכל דגל אוכל בתוך אסיפת דגלו, והוא מחנה ישראל של כל דגל בפני עצמו. והרמב"ן (דברים יב, ח) נקט שבמדבר יכולים לאכול בכל מקום שירצו ואפילו חוץ לכל מחנה ישראל (וכן משמע מדברי רש"י שבת פז, ב עי"ש). ראה הערות למשנה (שם).
כשבאו לגלגל והותרו הבמות, נשאר מקום קדשי קדשים כדינו, אך קדשים קלים (אפילו הקרבים בבמה גדולה  77 ) נאכלו בכל מקום.  78 

 77.  כך ביאר בחזון יחזקאל (יג ג), וטעמו כיון שבגלגל לא היה מחנה ישראל לא היו מחיצות למקום אכילת קק"ל, ויכול לאכול בכל מקום, וכמשמעות דברי רש"י שנביא בסמוך. אך החזו"א (קמא מא יז) נקט שגם בגלגל לא הותרה האכילה בכל מקום אלא לקרבנות שקרבו בבמה קטנה, אך הקרבין בגדולה נאכלין רק בגלגל.   78.  רש"י במשנה פירש שבזמן הגלגל היו הולכים בכל הארץ לכבשה, וכיון שבטלו הדגלים בטלה קדושת מחנה ישראל, והרמב"ם בפיה"מ כתב שלא הוזכר בגלגל שמותר לאכול בכל ערי ישראל משום שלא היו עדיין לישראל ערים ברשותן והיו עסוקין בכיבושן. ובהגהות הרד"ל ביאר כי בזמן הגלגל עוד לא נכבשה כל ארץ ישראל, והיה דינה שוה לחו"ל לענין אכילת קק"ל בכל מקום, ורק אחר כיבוש א"י כשבאו לנוב וגבעון היה לכל עריהם דין מחנה ישראל.
כשבאו לשילה ונאסרו הבמות, נשאר מקום קדשי קדשים כדינו, אך קדשים קלים (שקרבו בבמה קטנה  79 ) נאכלו בכל הרואה  80 .

 79.  רש"י במשנה פירש "שהרי בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריב" ולמדו מכך האחרונים (חזו"א שם, אבני נזר יו"ד תלד) שרק באופן שהקריב בבמה קטנה יכול לאכול בכל מקום, אך אם הקריב בגדולה צריך לאכול בנוב וגבעון דוקא, ומשמע שחלוק דין קק"ל שקרבו בבמה גדולה בנו"ג מאלו שקרבו בגלגל, כי בגלגל לא היה מחנה ישראל כלל. (וראה בעולת שלמה קיט א שנקט כי רק קק"ל שצריך להקריבם בבמה גדולה דוקא כגון מעשר בהמה נאכלו רק בנו"ג, אך קק"ל שאפשר להקריבם בבמה קטנה, גם אם קרבו בגדןלה נאכלין בכל מקום) אולם בתוספתא (סוף ה"ג) שנינו שלדעת ת"ק קק"ל נאכלין בכל מקום מן הקלעים, ורבי יהודה ור"ש אומרים בכל הרואה, וביאר בחזון יחזקאל שנחלקו בקק"ל שקרבו לפנים מן הקלעים, אך הקרבים בקטנה נאכלין בכל מקום לכו"ע. (ועיין תוס' שבועות טו ב ורמב"ן עה"ת שמות כד יא שנקטו כר"י ור"ש בכל במה גדולה). וגם המהרש"א בפסחים (לח, ב) נקט שפסח בזמן היתר הבמות נאכל בכל ערי ישראל אף שהוא קרב דוקא בבמה גדולה, וראה מקור ברוך (ח"ב יח).   80.  ראה בדף קיח ובהערות שם מהו השיעור של "כל הרואה" ומהו גדר מקום זה, אם נחשב כמחנה ישראל או שהוא מקום מחודש לאכילת קדשים בבמה גדולה, ובסוגיא שם תמצא כל פרטי המקום והעומד בו.
כשבאו לנוב וגבעון ושוב הותרו הבמות, נשאר מקום קדשי קדשים כדינו, אך קדשים קלים נאכלו בכל ערי ישראל.  81  (זמן האכילה בקרבנות במה שוה לקרבנות מזבח, אך יש אומרים שאין איסור להותיר בה אחר הזמן)  82 .

 81.  רש"י במשנה (ד"ה קדשים) כתב שהטעם שנאכלין בכל ערי ישראל הוא משום שיכול לעשות במה בכל מקום ולהקריב, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ, והוסיף, שקדשי קדשים נאכלין רק לפנים מהקלעים כי נאמר בהם במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד.   82.  במשך חכמה (שמות כט, לד) כתב שאין איסור להותיר בבמה, וכוונת המשנה היא רק שאם נותר מהקרבן אסור לאוכלו. ועיין היטב בתוס' ע"ז (לד, א ד"ה במה).