תשעה באב: הבדלים בין גרסאות בדף

תשעה באב הוא יום צום לזכר חורבן בית המקדש הראשון והשני, החל בט' באב, בסופם של שלושת השבועות. דיני האבלות בתשעה באב הינם חמורים יותר מיתר התעניות וכוללים חמישה עינויים ומנהגי אבלות נוספים בנוסף לאמירת קינות על החורבן וקריאת מגילת איכה.

מאורעות היום ומשמעותן

חוץ מהחורבן, ארעו ביום זה מאורעות קשים נוספים, וכך שנינו במשנה (תענית ד, ו): "חמשה דברים ארעו את אבותינו בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ; וחרב הבית בראשונה ובשניה; ונלכדה ביתר; ונחרשה העיר". כלומר:

1.נגזר על אבותינו של יכנסו לארץ: לאחר חטא המרגלים, נגזר על בני ישראל שלא יכנסו לארץ ישראל, והיה זה בתשעה באב, כפי שדורשים חז"ל (תענית כט ע"א ועוד^[1]): "תשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות" ^[2] .

2.וחרב הבית בראשונה- חורבן בית המקדש הראשון.

3. ובשניה- חורבן בית המקדש השני.

4. ונלכדה ביתר- העיר ביתר היתה המעוז האחרון של מרד בר כוכבא, והיא נפלה בגבורה בתשעה באב, ואנדרינוס קיסר התעלל בגופותיהם של אנשיה, וכאשר הובאו לקבורה הרוגי ביתר תקנו בברכת המזון את ברכת הטוב והמטיב- הטוב- שלא הסריחו והמטיב- שהובאו לקבורה (ברכות מח ע"ב ועוד).

5. ונחרשה העיר- לאחר חורבן ירושלים, "שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה" (רש"י ותוספות יום טוב).

למאורעות אלו קיימת השלכה רבה על כל הדורות. בחורבנו של בית המקדש איבדנו שפע רוחני רב ביותר. דיני האבל שאנו מקיימים בתשעה באב, מלווים בצפיה לבניינו המחודש של בית המקדש ולבוא הגאולה השלמה במהרה בימינו.

דיני אבלות בתשעה באב

ערך מורחב - ימי בין המיצרים

צום תשעה באב מתחיל כבר בלילה הקודם לו, כמו ביום כיפור, החל משקיעת החמה בליל תשעה באב ועד לצאת הכוכבים למחרת. בתשעה באב חלים כל חמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים: איסור אכילה ושתיה, איסור רחיצה, איסור סיכה, איסור נעילת הסנדל ואיסור תשמיש המיטה.

החל מליל תשעה באב ועד לחצות היום, אין יושבים על כסא או ספסל וכדומה, אלא על מקום נמוך. נוהגים שלא לעשות מלאכה בתשעה באב עד חצות היום, כדי לא להסיח את הדעת מהאבלות על החורבן. אין אדם מברך את חברו בשלום בתשעה באב.

מכיוון שלימוד התורה משמח את הלב (כפי שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט ט), ובתשעה באב אסורה השמחה, אסור ללמוד תורה, אלא רק בנושאים הקשורים לחורבן ולאבלות ובנושאים עצובים, כגון: דיני תשעה באב, ספר איוב, מגילת איכה, פרקי החורבן בספר ירמיהו^[3], פרק שלישי ממסכת מועד קטן- אלו מגלחין (העוסק בדיני אבלות) ואגדות החורבן במסכת גיטין (גיטין נה ע"ב-גיטין נח ע"א).

טעם איסור לימוד תורה

הגמרא תענית ל א קובעת כי "תינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב"". רש"י הסביר כי טעם זה איננו רק לביטול לימוד תורה של תינוקות של בית רבן אלא הוא הטעם לאיסור הכללי של לימוד תורה בתשעה באב, וכן הסביר השו"ע אורח חיים תקנד א.

מנגד, המהרש"א הסביר שאין טעם האיסור משום השמחה שבתורה, אלא משום שאין לעסוק בדברים אחרים שאינם מטעם החורבן. הוא מסביר כי לא רק לימוד תורה אסור בתשעה באב אלא גם עיסוק בכל דבר שעלול להסיח את הדעת מהאבלות כעסקי חול וכדומה. חיזוק לדבריו ניתן למצוא גם בקושיית הט"ז על ביטול תינוקות של בית רבן- שהרי אין התינוקות שמחים בלימוד זה, ועל כן אף מותר למלמד תינוקות לקרוא לאור הנר בשבת, ואם כן מדוע יש לבטלם מלימוד?‏^[4]

האחרונים נחלקו האם בתשעה באב חלה מצוות תלמוד תורה אלא שהיא מוגבלת לספרים המותרים בלימוד, או שאין כלל חיוב לימוד וישנו רק היתר ללמוד ספרים אלו. המטה יהודה סימן תקנ"ד כתב שאין חיוב ללמוד תורה בתשעה באב, בעוד הגר"ח פלאג'י מועד לכל חי סימן י' כתב שיש חיוב ללמוד בספרים המותרים בתשעה באב.

התפילות וסדר היום

בליל תשעה באב קוראים במגילת איכה, שהיא דברי קינה על חורבן הבית הראשון שכתב ירמיהו^[5], על נפילת ירושלים ועל יהודה שגלתה לבבל.

ישנן קהילות בהן מסירים את הפרוכת מארון הקודש בתשעה באב, או שהופכים את הפרוכת מן הצד הפנימי לחוץ, כדי להראות שאנו שרויים באבלות.

בקהילות ספרדיות מסויימות נהוג שהחזן בליל תשעה באב זורק אפר ואומר: "אפר תחת פאר". אחד מזקני תלמידי החכמים עולה במדרגות ההיכל ומכריז: "כך וכך שנים עברו לחורבן בית ראשון, כך וכך שנים עברו לחורבן בית שני, ואנחנו לא זכינו לגאולה. כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא א לח ועוד)".

בתפילת שחרית, ברוב קהילות ישראל, אין מתעטפים בטלית ואין מניחים תפילין. לאחר התפילה מאריכים עד סמוך לחצות היום בקריאת מגילת איכה ובאמירת הקינות. הקינות הן סדר תפילות ופיוטים, שבהם מקוננים על חורבן ירושלים ועל מאורעות איומים אחרים שקרו לישראל במהלך ההיסטוריה, כגון פרעות תתנ"ו, מסעות הצלב, גירוש ספרד, פרעות ת"ח ות"ט, השואה, חורבן גוש קטיף וצפון השומרון וכד', כל עדה על הצרות שארעו לה.

בתפילת מנחה (ולחלק מהקהילות גם בתפילת שחרית ותפילת ערבית) מוסיפים בברכת בונה ירושלים את תפלית נחם.

מכיוון ששריפת בית המקדש החלה בט' באב, אך נמשכה גם בי' באב, בו ארעה עיקר השריפה, גם בעשירי באב עד חצות היום נוהגים בחלק מדיני האבילות.

ברכת שעשה לי כל צרכי

מכיוון שחל איסור לנעול נעלי עור בתשעה באב, יש שכתבו שאין לברך ברכת שעשה לי כל צרכי מברכות השחר בתשעה באב וביום הכיפורים. לדבריהם, עיקר הברכה הוא על נעילת נעלי עור המאפשרת לאדם לנוע ממקום למקום ולעשות כל צרכו כדברי האבודרהם אבודרהם "ברכות-השחר, וכאשר אין אפשרות ליהנות מנעילת נעלי העור אין לברך את הברכה וכן פסק הרמב"ם וכן נוהגים רוב הספרדים. מנגד, הרא"ש פסק שניתן לברך משום שהברכה לא מוסבת רק על היום המסוים אלא היא הודאה כללית על מנהגו של עולם, ועוד שגם בימי הצום מותר לנעול נעלי בית שאינם מעור וכן פסק המשנה ברורה וכן נוהגים רוב האשכנזים.

חומרתו של תשעה באב

בניגוד לשאר צומות החורבן, צום תשעה באב מתחיל כבר מהלילה ונאסר בחמישה עינויים כיום הכיפורים, הראשונים נחלקו בסיבת הדבר: תוספות מגילה ה ב הסבירו כי בתחילה כל הצומות היו שווים בחומרתן, אבל בדורות שלאחר חורבן הבית השני החמירו בדיני תשעה באב יותר משאר צומות. מנגד, הרמב"ן (מובא באורח חיים תקנ) הסביר כי בתחילה היו כל הצומות שווים לחומרתו של תשעה באב, ובימי בית שני הקילו בכל הצומות מלבד בט' באב.

תשעה באב שחל בשבת

במידה ותשעה באב חל בשבת, מכיוון שאין אפשרות לצום בשבת ואקדומי פורענותא לא מקדמינן מאחרים את הצום ליום ראשון שלאחריו. השו"ע אורח חיים תקנד יט פוסק שפסק כי בשבת בה היה אמור לחול תשעה באב אין דיני אבלות כלל, אך הרמ"א פסק כי חלים בו דיני אבלות בצנעה.

צום נדחה כתשלומין או כחיוב חדש

הכתב סופר ‏^[6] הביא שיש להסתפק האם צום תשעה באב שחל בשבת ומועבר לעשירי נחשב כתשלומין לצום המקורי או שמדובר בצום חדש. הוא מסתמך על דברי הגמרא תענית כט א המביאה את דברי רבי יוחנן האומר כי היה ראוי לקבוע את צום תשעה באב דווקא בעשירי באב "מפני שרובו של היכל בו נשרף". לדבריו, למרות שבאופן פשוט הצום מוגדר כתשלומין לצום שנפל בשבת, מדברי רבי יוחנן ניתן לומר שמעיקר הדין היה צריך לצום גם בתשיעי באב וגם בעשירי אלא שנפסק לצום בתשיעי, ובמידה ואין אפשרות לצום בתשיעי- צמים בעשירי בו נשרף ההיכל.

בנוסף, בכתב סופר כתב שניתן גם לתלות שאלה זו במחלוקת השו"ע והרמ"א לעיל. הרמ"א סובר שהצום רק נדחה מכיוון שאין לצום בשבת והתשלומין שלו בראשון, אך למעשה הוא עדיין חל, ולכן יש לנהוג בו דיני אבלות בצנעה, אך השו"ע סובר שהצום הועבר ליום ראשון- ולכן אין צורך לנהוג בדיני אבלות כלל. כשיטה זו משמע גם משו"ת הרשב"א ‏^[7] המסביר שאין צורך להתאבל בצנעה בשבת של תשעה באב משום "דלגמרי עקרוה מתשיעי ואוקמוהו אעשירי, ומעיקרא היה ראוי לקובעו בעשירי כדאיתא התם".

במנחת אשר ‏^[8] מביא מקור נוסף למחלוקת זו ניתן למצוא בהבדל בין הבבלי לירושלמי בפירוש המשנה. כמובא לעיל, הבבלי מסביר כי הסיבה לאיחור צום תשעה באב החל בשבת ליום ראשון נובעת מכך שאין מקדימים את הפורענות. מנגד, הירושלמי בפירושו על המשנה מסביר כי ביום תשעה באב הוצת המקדש אך רובו נשרף בי' באב, ומשמע מכאן כשיטת הרשב"א לעיל שאין מדובר בצום נדחה רגיל אלא שהוא הועבר ליום י' באב. כהמשך לסברא זו, הירושלמי גם פוסק שהשבוע שלפני תשעה באב נדחה אינו מוגדר כשבוע שחל בו כפסיקת השו"ע לעיל.

מאורעות נוספים בתשעה באב

יחד עם המאורעות המצוינים במשנה, במהלך הדורות חלו צרות קשות נוספות לעם ישראל תשעה באב. כך לדוגמא גירוש יהודי ספרד בו אולצו היהודים למכור את רכושם ולעזוב עד לתשעה באב או גירוש יהודי אנגליה בו המלך אדוארד שלח צווים כי יהודי שלא יעזוב את המדינה עד לתשעה באב יוצא להורג. בדור האחרון הצטרף גם מאורע נוסף כאשר גם גירוש יהודי גוש קטיף מביתם בתכנית ההתנתקות תוכנן לחול בתשעה באב ולבסוף איחרו במקצת את המועד לצאת תשעה באב בעקבות פניית הרבנות הראשית.

יהודי אתיופיה בתשעה באב

למרות שרבים סוברים שיהודי אתיופיה לא שמעו על חורבן בית המקדש עד שעלו לארץ, למעשה הם ידעו על החורבן ואף נהגו להרבות בתעניות עליו. זקני הקהילה נהגו לצום ברצף מיום לאחר ראש חודש אב עד שבת לפני ראש חודש אלול כאשר היו נוהגים לאכול לאחר צאת הכוכבים ובימי שישי ושבת. ככל הנראה מקור האגדה הוא מתיאורו של יוסף הלוי שהיה הראשון שפגש את יהודי אתיופיה כשליח מטעם "כל ישראל חברים". לדבריו, בעת שסיפר לקהילה כי הוא מגיע מארץ ישראל שאלוהו האם היה במקומות הקדושים כגון בית לחם וחברון וכן האם ראה את בית המקדש. מנגד, על פי עדות זקני הקהילה שהיו באותה התקופה, יהודי אתיופיה שמעו על חורבן בתי המקדש, אך סברו כי השכינה עדיין שורה בירושלים באופן מורגש וכי כל המגיע אליה יכול להרגיש אותה ולזכות בה.

הערות שוליים