רב יהודה: הבדלים בין גרסאות בדף

רב יהודה
דור	שני לאמוראי בבל
בית מדרש	ראש ישיבת פומבדיתא ומייסד הישיבה
רבותיו	רב, שמואל, רב אסי.
חבריו	רב הונא, רב נחמן, עולא
תלמידיו	רבה ורב יוסף שכיהנו אחריו בראש ישיבת פומבדיתא, רבי זירא, רבי אבא, רב כהנא, רחבה מפומבדיתא, רב שמואל בר רב יצחק

רב יהודה הוא מגדולי האמוראים, מייסדה של ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, וראש הישיבה.

רב יהודה היה בן הדור השני של האמוראים בבבל, תלמיד מובהק של רב ושל שמואל, ומאות מאמרים שלו בשמם מובאים בתלמוד. בתלמוד מוזכר תמיד בשם הסתמי "רב יהודה", אם כי שמו המלא הוא רב יהודה בר יחזקאל; אביו - רב יחזקאל - נמנה אף הוא על החכמים, ושמואל היה קם מפניו לכבדו. תלמידיו של רב יהודה היו גדולי הדור הבא של האמוראים - רבה בר נחמני, רב יוסף ורבי זירא.

שקד על תלמודו, והתמיד לחזור על הנלמד. רבו, שמואל, שיבח אותו לא אחת בביטוי "שיננא", כלומר - שנון, חריף; ואמר עליו "אין זה ילוד אישה" (אלא מלאך). הנהגתו של רב יהודה התאפיינה בתקיפות, וכאשר ראה שנעשה משהו שלא כשורה נהג ללא משוא פנים. חיבר כמה ברכות, שביניהן קידוש לבנה ושבע ברכות של חתן וכלה. ידועה הייתה חיבתו לארץ ישראל, ועם זאת אסר לעלות אליה מבבל^[1].

חייו ופעולותיו[עריכה]

רב יהודה נולד בבבל לאביו, רב יחזקאל, ביום פטירתו של רבי יהודה הנשיא. בתלמוד הבבלי מסופר שלפני פטירתו של רבי יהודה הנשיא אמר "היום נולד רב יהודה בבבל". "כשמת רבי - נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה - נולד רבא... ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, שנאמר (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש"^[2]. בילדותו למד רב יהודה תורה מפי אביו, רב יחזקאל.

רב יהודה תואר בתלמוד כאדם "ארוך בדורו": "רב ארוך בדורו היה, ורב יהודה מגיע לכתפו. ורב יהודה ארוך בדורו היה, ואדא דיילא מגיע לכתפו". גופו היה חלש ונוטה לחלות, וכשהיה יוצא לשוק היה נועל לרגליו חמישה זוגות של נעלי בד, זה על גבי זה. לעת זקנתו כהו עיניו^[3].

לימודיו[עריכה]

בצעירותו למד רב יהודה בישיבת סורא, אצל רב, שהיה ראש הישיבה. רב היה רבו המובהק, ותורתו הייתה שגורה על לשונו של רב יהודה. בתלמוד מובאים מאות מאמרים שמסר רב יהודה בשם רבו - רב - בהלכה ובאגדה. כן מוזכר שנלווה לרבו בדרכו^[4].

לאחר פטירתו של רב ( - 247 בערך, לפי אגרת רב שרירא גאון) הלך רב יהודה לעיר הוצל, לישיבתו של רב אסי, וגם בשמו מסר מספר מאמרים. יש מי שכתב, שלימודיו של רב יהודה אצל רב אסי היו בצעירותו, לפני שלמד אצל רב^[5].

לאחר זמן מועט נפטר רב אסי ורב יהודה הגיע לנהרדעא, לישיבתו של שמואל, שהיה גם הוא לרבו המובהק, ומאמרים רבים נמסרו בשמו על ידי רב יהודה. רב יהודה היה מרצה לפניו את דבריהם של רבותיו הקודמים - רב ורב אסי, ושמואל היה מתייחס אליהם ומעיר את הערותיו^[6]. שמואל רבו חיבב אותו מאוד. שגור בלשון התלמוד הביטוי "שיננא"‏^[7], שאמר שמואל לרב יהודה, ביטוי שמשמעותו היא: שנון, בעל השיניים, כלומר - משובח בחריפותו ובחכמתו. בעקבות שמואל רבו, פנו אל רב יהודה גם חבריו בביטוי "שיננא". שמואל אמר עליו עוד "אין זה ילוד אישה" (אלא מלאך)^[8]. רב יהודה נלווה אל שמואל מספר פעמים, ואחת מהן הייתה בעת שלמדו את הלכות מצוות השבת אבידה^[9]:

רב יהודה היה הולך אחרי מר שמואל בשוק של בי דיסא (שם מקום). אמר לו (לשמואל): מצא כאן ארנק מה הדין?

אמר לו: הרי אלו שלו.

בא ישראל ונתן בה סימן מהו?

אמר לו: חייב להחזיר.

תרתי?! (רב יהודה תמה על הסתירה שבין שתי ההוראות של רבו)

אמר לו: לפנים משורת הדין.

רב יהודה למד גם מפיהם של רב ירמיה בר אבא, זעירי וחכמים נוספים^[10], מלבד מה שלמד אצל רבותיו המובהקים - רב ושמואל.

שקידה והתמדה אפיינו את רב יהודה. היה נוהג לחזור על כל תלמודו בכל חודש^[11].

הקמת הישיבה בפומבדיתא[עריכה]

זמן מועט לאחר פטירתו של שמואל, (נפטר בשנת 253, בערך), התמנה ראש ישיבה חדש בסורא - רב הונא, מבכירי תלמידיו של ראש הישיבה הקודם, רב, שנפטר כשבע שנים לפני שמואל. תלמידיהם של רב ושמואל התחלקו בין רבים שלמדו בישיבתו של רב הונא בסורא, ובין כמה מבכירי התלמידים, שייסדו להם ישיבות ובתי מדרש בערים אחרות. עירו של שמואל, נהרדעא, נחרבה מספר שנים לאחר פטירתו בידי אודנט נזרוס, המכונה בפי חז"ל פפא בר נצר, שהיה מושל העיר תדמור שבמדבר הסורי ובעל בריתם של הרומאים. התלמידים שנשארו בנהרדעא התפזרו לערים אחרות - רבה בר אבוה הלך לשכנציב, לשלחי ולמחוזא ועימו רב נחמן, אשר למד עם רב ששת חברו בעיר שלחי^[12].

במקביל למינויו של רב הונא כראש ישיבת סורא, הלך רב יהודה לעיר פומבדיתא והקים שם ישיבה חדשה, ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, במשך תקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד לימיו של רב האי גאון. העיר פומבדיתא הייתה מיושבת ביהודים זמן רב קודם לכן, עוד מימי בית המקדש השני^[13]. ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא היו, לאורך כ-800 שנה, לישיבות הדומיננטיות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. ישיבת פומבדיתא העמידה בראשה במהלך הדורות גדולי תורה לדורותיהם, שביניהם רבה ורב יוסף, אביי ורבא, רב יוסי הסבוראי, רב סימונא, רב רבא גאון, רב פלטוי גאון, רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. הישיבה התקיימה בפומבדיתא, למעט תקופה קצרה, בימיו של רבא, שבה עברה למחוזא, וכ-50 שנה בתקופת הסבוראים, שהישיבה עברה לעיר פירוז שבור. בימי גאון פומבדיתא, רב האי בר רב דוד (ד'תר"נ- ד'תרנ"ח, 890-898 לערך), עברה הישיבה לעיר בגדד, מפני שהתמעטו היהודים שעסקו בחקלאות, ורבים עסקו במסחר והיגרו לערים הגדולות, בעיקר לבגדד (מלבד תופעת ההגירה אל מחוץ לבבל). שמה של הישיבה לא השתנה ונשאר "ישיבת פומבדיתא".

בזמנו של רב יהודה, התרכז הלימוד בישיבת פומבדיתא בדיני ממונות המסודרים בסדר נזיקין^[14], ואשר עליו נאמר במשנה^[15]:

"אמר רבי ישמעאל: הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן, שהן כמעיין הנובע."

שיטת הלימוד בישיבה התאפיינה בחריפות ובידיעת ההלכה על בוריה (בקיאות), ועם זאת בפלפול ובסברה, עד שהיה קיים ביטוי בארמית, בלשון זו: "דלמא מפומבדיתא את, דמעיילין פילא בקופא דמחטא?" בעברית: שמא מפומבדיתא אתה, שמכניסים פיל בקוף (נקב) של מחט? תלמיד הישיבה, רמי בר תמרי, אשר נקלע לסורא, התדיין בהלכה עם רב חסדא, ובסיום הדיון אמר לו רב חסדא: אני רואה שאתה די חריף (בקי ומפולפל)! רמי בר תמרי ענה: לו היית במקומו של רב יהודה, הייתי מראה לך את חריפותי^[16].

התלמוד מציין כביטוי לסמכותו של רב יהודה את העובדה שברשותו הוחזק ה"שופר", ומפרשי התלמוד דנים בטיבו ותפקידו של שופר זה. רש"י הציע שני פירושים: האחד - שופר ששימש לתקיעות ביום שישי אחר הצהריים, סמוך לכניסת השבת, כדי להזכיר ולהודיע על כניסת השבת^[17]. פירוש זה דחו בעלי התוספות, והם קיבלו את פירושו השני של רש"י, שהובא באיגרת רב שרירא גאון: "ורב שרירא גאון פירש בכתב תשובתו, 'שיפורא' = שופר של נדבה, שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה". כלומר, קופה ששימשה לתרומות עבור הישיבה. ה"שופר", כדברי התלמוד, הוחזק בביתו של רב יהודה, ראש הישיבה, ומשם עברה, אחרי פטירתו, לביתו של רבה, ואחריו לרב יוסף, לבית אביי ולבסוף לביתו של רבא^[18].

הראש לחכמי בבל[עריכה]

רב יהודה עמד בראש הישיבה בפומבדיתא, ובמשך 40 שנות כהונתו של רב הונא בישיבת סורא היה רב יהודה - ככל חכמי בבל (ולאחר פטירת רבי יוחנן ורבי אלעזר אף חכמי ארץ ישראל) - כפוף לרב הונא, והיה הולך אליו לראותו לעתים^[19]. לדעת הראב"ד, בספרו "ספר הקבלה", היה רב יהודה גדול מרב הונא בחכמה, וקרבתו של רב הונא למשפחת ראש הגולה הייתה זו שגרמה לכך שהתמנה לראש ישיבת סורא. עם זאת, מן התלמוד עולה שרב יהודה היה כתלמיד-חבר לפני רב הונא.

לאחר פטירתו של רב הונא, ד'נ"ז (297), היה רב יהודה הראש לחכמי בבל, וכל חכמי דורו היו כפופים לו ובאו לפניו לפומבדיתא. מצב זה נמשך כשתי שנים, עד לפטירתו של רב יהודה^[20].

לאחר פטירתו של רב יהודה (שנת ד'נ"ט, 299) עברה הגדולה לסורא, לידיו של רב חסדא, שהיה תלמיד-חבר של רב הונא, עד לפטירתו לאחר עשר שנים. בפומבדיתא, בינתיים, לא הוסכם על ראש ישיבה תחת רב יהודה, בגלל שגדולי תלמידיו - רבה ורב יוסף - לא אבו ליטול את התפקיד הרם. רב הונא בר חייא כיהן, אפוא, כראש הישיבה בפומבדיתא, לא באופן רשמי ומלא, אך עם תלמידים רבים; ולאחר מכן, ואף במקביל, הועבר התפקיד לידיו של רבה, כאשר נֵאות לקבלו^[21].

משפחתו[עריכה]

רב יחזקאל, אביו של רב יהודה, היה "בעל מעשים", כלומר - אדם שמפורסם במעשיו הטובים, וגם שמואל היה נוהג לעמוד מפניו לאות כבוד. מסופר, שפעם אחת היה רב יחזקאל מלמד את בנו, רמי, משנה במסכת סנהדרין, ורב יהודה תיקן את אביו באחד מטעמי המשנה, באומרו: "אבא, אל תשנה לו (=תלַמד אותו) כך". שמואל העיר לרב יהודה על כך והורה לו שלא להתבטא בלשון כזו כלפי אביו, גם כאשר עליו לתקן את דבריו, משום מצוות כיבוד הורים; אלא בנוסח עדין יותר^[22].

אחיו היה אמורא בשם רב כהנא המוזכר בתלמוד כרב כהנא אחוה דרב יהודה. אחיו הצעיר של רב יהודה היה גם הוא מן האמוראים, ונזכר בשם רמי בר יחזקאל. לפעמים היה חולק על רב יהודה בדברי הלכה, ואומר לבני בית המדרש: אל תקשיבו לכללים הללו שכולל יהודה אחי בשמו של שמואל (או רב)^[23].

בנו של רב יהודה, שנמנה גם על תלמידיו והיה תלמידו המובהק, הוא רב יצחק בריה דרב יהודה, שמסר שמועות בשמו. רב יצחק למד גם אצל רב הונא ואצל רבה^[24]. בן אחר של רב יהודה, הוא רב הונא בריה דרב יהודה, שלמד אצל אביי, ורבא (בבלי פסחים יב א). בתלמוד מוזכר אמורא בשם רב הונא בר יהודה, תלמידם של רב נחמן ורב ששת, יש מן החוקרים שסבורים שהיה בנו של רב יהודה, אולם טענה זו לא הוזכרה אצל חוקרים אחרים^[25]. בנו של רב יהודה התחתן עם בתו של רב יהודה בר חביבא^[26]. בן נוסף של רב יהודה הוא רמי בר רב יהודה‏^[27]

במקורות מוזכרת גם נינתו של רב יהודה, חומא, בתו של איסי בנו של רב יצחק בנו של רב יהודה. מסופר עליה שנישאה לתלמידו של רב יהודה, רחבה. סדר הזמנים מחייב שהדבר היה לעת זקנתו של רחבה^[28]. אחר פטירתו של רחבה נישאה חומה לרב יצחק בנו של רבה בר בר חנה, ולאחר שגם הוא נפטר נשא אותה אביי. לאחר פטירתו באה חומא לבית דינו של רבא כדי שיקצוב לה מזונות מנכסיו של אביי^[29].

חבריו ותלמידיו[עריכה]

מחבריו הגדולים של רב יהודה היה רב הונא, ראש ישיבת סורא. ממקורות שונים בתלמוד הבבלי משתמע שרב יהודה היה תלמיד חבר של רב הונא, ואף הלך אליו להתייעץ עימו. פעמים מספר בתלמוד חולקים רב הונא ורב יהודה ביניהם, לעתים על מה ששמעו מרבותיהם^[30].

רב יהודה נשא ונתן בהלכה עם חבריו, גדולי דורו, הדור השני של האמוראים. ביניהם מוזכר רב נחמן, רב עינא, רבה בר אבוה, רב מתנה, רב שמואל בר יהודה, עולא ועוד. הכינוי "סבי דפומבדיתא" (זקני פומבדיתא) מכוון לרב יהודה ולרב עינא. לאחר פטירת שמואל שלח רב יהודה שאלות לארץ ישראל, אל רבי אלעזר^[31].

תלמידיו היו גדולי הדור השלישי של האמוראים ומסרו הלכות בשמו. המפורסמים שבהם - רבה ורב יוסף, שכיהנו אחריו כראשי ישיבת פומבדיתא; רבי זירא, רבי אבא, חייא בר רב, רב המנונא, רב כהנא ועוד. האמורא רחבה מפומבדיתא היה גם הוא מתלמידיו המובהקים של רב יהודה. הוא מסר בשמו דברי הלכה ואגדה, ואמוראי הדורות הבאים שיבחוהו על שהיה מדייק בלשון רבו ומוסר את הדברים כלשונם בדיוק^[32].

שמשיו של רב יהודה היו אדא דיילא ורב כהנא בר נחוניא^[33].

מתורתו והנהגותיו[עריכה]

מהנהגותיו, מלבד לימוד התורה, מוזכר על כך שהיה מטיל חוטי ציצית גם בבגדיה של אשתו. בהקשר זה (של הציצית) נאמר בתלמוד שרב יהודה היה אדם צנוע, שלא הסיר את גלימתו, עם חוטי הציצית המוטלים בה, במשך כל היום^[34].

רב יהודה גרס ש"לא נברא הלילה אלא לשינה", בניגוד לשיטתו של ריש לקיש, ש"לא נברא הלילה אלא לגירסא (=לימוד)"^[35]. הוא חיבב את לשון הקודש, מקורה של השפה העברית, ואף בבית המרחץ דיבר בלשון הקודש, ובשיחה עם רב נחמן הוכיח אותו על שאינו מדבר בלשון הקודש אלא בניב הארמי שהיה מקובל במקומו. כן שלל רב יהודה תפילה בשפה הארמית^[36].

מתורתו של רב יהודה מובאים בתלמוד מאמרים רבים, שמספרם מגיע למאות, והם עוסקים בהלכה ובאגדה, ובתחומי-משנֶה רבים הנוגעים אליהם; ואפילו בענייני הטבע והוויות העולם. ברוב מאמריו ציין רב יהודה ממי מרבותיו למד אותם. להלן אחדים ממאמריו:

• אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין (=מי שרוצה להיות חסיד, יקפיד לקיים את הלכות נזיקין)^[37].

אחד ממאמריו המפורסמים, המופיע שבע פעמים בתלמוד הבבלי ושלוש פעמים חוּצה לו, הוא "מתוך שלא לשמה בא לשמה". המאמר המלא מופיע במסכת סוטה^[38]:

• אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואף-על-פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושניים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנה שלמה, שכתוב בו (מלכים-א ג) "אלף עולות יעלה שלמה".

• ממאמריו ההלכתיים - דין בנושא עבד כנעני, שנלמד מהפסוק (ויקרא כה) "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם": אמר רב יהודה: המשחרר עבדו - עובר בעשה^[39].

• אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור^[40].

• אמר רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו^[41]. כלומר, דרך שהורגלו הרבים ללכת בה, אין ברשותו של אדם לקלקל אותה ולמנוע את הליכת הרבים בה.

• אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין (שאין מי שיתאבל עליו - רש"י) - הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו^[42].

בנוגע לכך מסופר, שבשכונתו של רב יהודה נפטר אדם, ולא היו לו קרובים שיתאבלו עליו. רב יהודה אסף עשרה אנשים למניין, והם ישבו במקומו של המת. לאחר שבעה ימים נראה המת לרב יהודה בחלום ואמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

• אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת ואינו מלווהו - עובר משום (משלי יז, ה) לועג לרש חרף עושהו. ואם הלווהו מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר (משלי יט, יז): מלוה ה' חונן דל, (משלי יד, לא) ומכבדו חונן אביון^[43].

• שנה לו רב יהודה לרב יצחק בנו: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר (משלי ה', יח): יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך^[44]. התלמוד מספר, שלשאלתו של רב יצחק "כגון מי?" ענה לו: כגון אימך. הדבר סותר אמירה הפוכה של רב יהודה, והתלמוד מתרץ - האשה הייתה כועסת (ועל כך הוזכרה לגנאי), אך הייתה מתפייסת מהר ומעבירה על מידותיה.

תפילה וברכות[עריכה]

רב יהודה התייחס בכובד ראש לתפילה, והיה מכין את עצמו אליה. הוא נהג להתקשט בבגדים נאים לכבוד התפילה, והיה מתפלל בכוונה. היה מכין עצמו לפני תפילתו בחזרה על נוסח התפילה, מפני שהיה מתפלל אחת לשלושים יום בשל טרדתו בתלמודו^[45].

לדעתו, אין לאדם להתפלל בשפה הארמית, ואכן, התפילות והברכות שחיבר רב יהודה כולן נאמרו בלשון הקודש. טעם הדבר מתפרש לפי מאמר של רבי יוחנן:

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית. שאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמית - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי^[46].

רב יהודה חיבר את נוסח ברכת הלבנה, שלפי ההלכה יש לברך פעם בחודש:

"ברוך אתה ה'... אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ששים ושמחים לעשות רצון קונם. פועלי אמת שפעולתן אמת, וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. ברוך אתה ה', מחדש חודשים."^[47]

חיבר גם את ברכת האילנות, הנאמרת בימי האביב של חודש ניסן^[48]:

"אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי (מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות מלבלבים) - אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם".

הנוסח של ברכת האירוסין, וכן נוסח שבע הברכות הנאמרות לחתן ולכלה בשבעת ימי שמחת הנישואין, נמסרו גם הם על ידי רב יהודה, אשר הוסיף ששבע הברכות נאמרות רק כאשר משתתפים בסעודה "פנים חדשות", כלומר - אנשים שלא היו נוכחים במעמד החופה^[49].

רב יהודה לימד גם את הלכותיה של ברכת הגומל^[50]:

"אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

מאי (מה) מברך? - אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים."

בתלמוד מסופר על בצורת שהייתה בימיו. כשיצא רב יהודה לשוק וראה אנשים מזלזלים בלחם וזורקים אותו זה לזה, הקפיד ואמר: כנראה יש שובע בעולם (יותר מדי)! בא רעב. חכמי העיר דיברו עם שמשו, רב כהנא בר רב נחוניא, שיוציא אותו לשוק, כדי שיראה את הרעב שבא לעולם. כשראה רב יהודה את הצער, ביקש משמשו שיחלוץ לו נעליו לאות צער. כשחלץ נעל אחת בא גשם. כשבא לחלוץ את השנייה בא אליהו ואמר: "אמר הקדוש ברוך הוא, אם תחלוץ את הנעל השנייה – אחריב את העולם!" סיפר רב מרי נכד שמואל, שעמד ליד הנהר וראה מלאכים שנדמו כמלחים ממלאים ספינות בחול ונעשה קמח סולת. רב יהודה הורה שלא להשתמש בקמח הזה, מפני שהוא "של מעשה נסים". למחרת הגיעה תבואה רבה ממקום בשם פרזינא, וממנו קנו אנשי פומבדיתא^[51].

יחסו לארץ ישראל ולבבל[עריכה]

חיבתו של רב יהודה לארץ ישראל הייתה מפורסמת בקרב האמוראים. על כך ניתן ללמוד מדברי רב חסדא בדו-שיח שמצוטט בתלמוד^[52]:

אמר לו רב חסדא לרב יצחק: שמן אפרסמון, מה מברכים עליו? אמר לו: כך אמר רב יהודה: בורא שמן ארצנו. אמר לו רב חסדא: חוץ מרב יהודה (אין להביא דוגמה ממנו), שחביבה עליו ארץ ישראל; כל האנשים מה צריכים לברך? אמר לו: כך אמר רבי יוחנן: בורא שמן ערב.

באחד ממאמריו באגדה עסק רב יהודה במעלתם המיוחדת של עצי ההסקה של ירושלים לפני החורבן:

אמר רחבה אמר רבי יהודה: עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן - ריחן נודף בכל ארץ ישראל. ומשחרבה ירושלים נגנזו, ולא נשתייר אלא כשעורה, ומשתכח בגזאי דצימצמאי מלכתא (=ונמצא באוצר המלכה ששמה צימצמאי)^[53].

למרות חיבתו של רב יהודה לארץ ישראל, התנגד לעלייה אליה מבבל. מסופר על שניים מתלמידיו המובהקים, רבי אבא ורבי זירא, שהשתמטו ממנו ועלו לארץ ישראל בלי להודיע לו ולבקש את התייחסותו לכך.

רבי אבא היה משתמט מפני רב יהודה, כיוון שהיה רוצה לעלות לארץ ישראל, שאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל - עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז, כב): בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'^[54].

רבי זירא היה משתמט מפני רב יהודה, כיוון שהיה רוצה לעלות לארץ ישראל, שאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא (איך פירש את הפסוק שאוסר לכאורה לעלות?) - ההוא בכלי שרת כתוב (שאין להחזירם לארץ ישראל עד "יום פקדי אותם")^[55].

בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות, נערך דיון מפורט בשיטתו של רב יהודה ובשיטתו של רבי זירא.

רב יהודה סבר שלגולת בבל חשיבות מיוחדת, בשל המרכז התורני העצום שבה, ואמר, בשם רבו שמואל: "כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל - כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות". רש"י מפרש: "לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד". תלמידיו של רב יהודה, רבה ורב יוסף, הוסיפו על תחומי האיסור: "אפילו מפומבדיתא לבי כובי" (לגור שם - רש"י). מאמר נוסף בהקשר זה, "אמר רב יהודה: כל הדר בבבל - כאילו דר בארץ ישראל, שנאמר (זכריה ב): הוי ציון המלטי יושבת בת בבל"^[56].

תקיפותו וחריפותו[עריכה]

רב יהודה היה תקיף, ולא נמנע מלנהוג כפי שנדרש ממנו ללא משוא פנים. עוד בהיותו תלמיד לפני שמואל, לא חשש לפנות אל רבו, שהתעלם מאישה שצעקה לפניו, ולהעיר לו על כך^[57]:

רב יהודה היה יושב לפני שמואל. באה אישה אחת, צעקה והתלוננה לפניו, ושמואל לא הגיב.

שאל רב יהודה את שמואל: האין אדוני סובר כפי הנאמר בפסוק (משלי כא, יג) אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה?

אמר שמואל: שיננא (שנון וחריף), ראשך - רבך - נידון רק בקָרים, אך ראשו של ראשך - ראש הגולה - נידון בחמים (שמידת האחריות שלי אינה גדולה כמו זו של ראש הגולה), הרי יושב מר עוקבא כאב בית דין, וכתוב (ירמיהו כא, יב): בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק פֶּן תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם וגו'.

פעם אחת הוזמן רב יהודה לדין לפני רב נחמן, שהיה בצעירותו דיין בנהרדעא. וכך היה המעשה: רב יהודה נידה אדם שביזה את שליח החכמים (שמשו של רב יהודה) ואת רב יהודה עצמו. אותו אדם הוכרז כעבד, מפני שהיה רגיל להכריז כן על אנשים אחרים. הלך האיש אל בית דינו של רב נחמן בנהרדעא ותבע את רב יהודה, ושם כתבו לו כתב הזמנה לדין, בלא שימת לב לזהותו של המוזמן. רב יהודה התייעץ עם רב הונא האם עליו ללכת לדין, ונענה שבעיקרון אינו מחויב ללכת לפני רב נחמן לדין, מפני שהוא גדול ממנו, אבל כיוון שהוא "חתן בית הנשיא" ומקורבו של ראש הגולה כדאי ללכת לפניו, מפני כבוד ראש הגולה. הלך רב יהודה לנהרדעא, וכשמצא את רב נחמן בונה מעקה פנה אליו בשאלה על מעשיו, ומשם התגלגלה שיחה שבה פנה רב יהודה אל רב נחמן שוב ושוב בקושיות הלכתיות על מעשיו ועל דבריו, וגם הוכיח אותו על הניב הלשוני הבלתי-שגרתי שבפיו, המאפיין את חברת ראש הגולה ולא את האנשים הפשוטים. השיחה ביניהם המשיכה גם לאחר שהכניס רב נחמן את רב יהודה לביתו והציע לו שתייה. בסופו של דבר, ביקשה ילתא, אשת רב נחמן, שיסיים את דינו של רב יהודה, "שלא יעשה אותך כשאר עם הארץ". רב נחמן שאל את רב יהודה לפשר בואו, וכשנענה שהוזמן לדין תמה רב נחמן ואמר: את שיחתו של אדוני לא למדתי (ואינני מבין), כתב הזמנה לדין שלחתי לו?! רב יהודה הוציא את שטר ההזמנה והציגו לפני רב נחמן, שהשיב בבקשה לדון במקרה ההוא לגופו, למניעת חשדות כנגד בית הדין בשל מראית עין. בדיון הציג רב יהודה את דבריו, והשיב לשאלותיו של רב נחמן. האיש הוכרז כעבד - אמר - על פי דבריו של שמואל, ש"כל הפוסל במומו פוסל". אותו האיש בא והציג את עצמו, כנגד ההכרזה עליו כעבד, כצאצא של בית חשמונאי. דבר זה הסגיר סופית את מוצאו, מפני שלפי ההלכה שאמר רב הונא בשם רב "כל האומר מבית חשמונאי אני - עבד הוא", שכן הורדוס השמיד את הצאצאים המיוחסים של בית חשמונאי. באותו היום - מציין התלמוד - נקרעו כמה כתובות בנהרדעא, ופקעו קשרי נישואין שהיו במשפחתו של אותו האיש מבית חשמונאי, שבטל תוקפם מבחינת ההלכה. כשיצא רב יהודה מבית הדין לדרכו חזרה לפומבדיתא, יצאו אחריו אנשים ממשפחתו של האיש. האנשים רצו לרגום את רב יהודה, אך חזרו בהם לאחר שהזהיר אותם מפני פרסום פסק הלכה בנושא יוחסין ששמע מרבו שמואל, אשר עלולות להיות לו השלכות משמעותיות על מספר משפחות בנהרדעא^[58].

גם בהיותו דיין ופוסק לא חשש לבטא את דבריו בתוקף. במספר מקרים שהורה בהם הלכה, הנחה את תלמידיו לקיימה ללא חשש, גם כאשר הייתה מחלוקת בדבר וקמו עוררין על הוראתו. כשהתיר ניעור גלימה מן האבק בשבת, מפני שבבבל לא הקפידו על הסרת האבק ולכן אין בכך מלאכת כיבוס, נקלע האמורא עולא לפומבדיתא. לשמע מחאותיו, שבארץ ישראל אסרו את הדבר, הורה רב יהודה "נערו את הגלימות בפניו, אנו איננו מקפידים (שיש אבק)"^[59]. מסופר, שאישה אחת מנהרדעא הגיעה לדין לפני רב יהודה, ויצאה חייבת בדין. אמרה לרב יהודה: וכי שמואל רבך היה דן כך?! אמר לה: היכרת אותו? אמרה לו: כן, גוץ וכרסו גדולה, כהה ושיניו גדולות. אמר לה: לבזותו באת? תהיה האישה ההיא (את) בשמתא (מין של נידוי)! פקעה ומתה^[60].

מעשה נוסף אירע בזקנותו של רב יהודה, באחד מבני הישיבה, תלמיד חכם מכובד, שיצאו עליו שמועות רעות שאינו מתנהג כשורה. רב יהודה התלבט: צעד של נידוי (שמתא) קשה במקרה זה, שכן חכמי הישיבה היו זקוקים לאותו תלמיד חכם; ומצד שני השמועות הרעות על מעשיו גורמות לחילול השם. רב יהודה התייעץ עם רבה בר בר חנה, אשר בפיו היה מאמר ששמע מפי רבי יוחנן: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב, ז), אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו, ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו." רב יהודה נידהו. לאחר זמן חלה רב יהודה, ובאו החכמים לבקרו. ביניהם נכנס אותו תלמיד מנודה. כשראהו רב יהודה - חייך. לתהייתו של התלמיד, ענה: אינני לועג לך, אלא - לקראת הליכתי לעולם האמת דעתי נוחה מכך שלא התחנפתי ולא נשאתי פנים לאיש, אפילו לאדם חשוב כמותך. לאחר פטירתו של רב יהודה הלך אותו תלמיד לבית המדרש וביקש שיתירו לו את הנידוי. בני הישיבה שלחו אותו לארץ ישראל, באמרם שאין בבבל אדם גדול דיו שיוכל להתיר נידוי של רב יהודה. גם בארץ ישראל נתקל בסירוב, שכן רבי אמי ורבי זירא שעו לדבריו של רבי שמואל בר נחמני, שלא היה רגיל להימצא בבית מדרשם: "עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים - יהודה חברינו על אחת כמה וכמה!"^[61] מעשה זה מופיע בתלמוד כדוגמה להתנהגות הראויה כלפי תלמיד חכם שסרח.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• אהרן היימאן, "רב יהודה בר רב יחזקאל", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 552-542, באתר HebrewBooks
• אהרן היימאן, "סבי דפומבדיתא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 959, באתר HebrewBooks
• משה יהודה בלוי (עורך), "רב יהודה", יחוסי תנאים ואמוראים, ברוקלין תשנ"ד, עמודים צ"ו-ק"ו, באתר HebrewBooks
• רב יהודה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• רב יהודה - תולדות חייו, "סנונית".

הערות שוליים

אמוראי בבל
הדור הראשון	רב • שמואל • מר עוקבא • קרנא • רב שילא • רב אסי
הדור השני	רב הונא • רב יהודה • רבה בר אבוה • רב ירמיה בר אבא • רב כהנא (השני) • רב ברונא • רב חייא בר יוסף • רב גידל • רב חייא בר אשי • רבה בר ירמיה • רב קטינא • ייבא חמוה דאשיין בר נדבך • רכיש בר פפא
הדור השלישי	רב נחמן • רב ששת • רב חסדא • רבה • רב יוסף • רבה בר רב הונא • רב יוסף בר חמא • רמי בר אבא • רבי אבא • רב הונא (הכהן)
הדור הרביעי	אביי • רבא • רמי בר חמא • רב אחא בר יעקב • רב ספרא • רב כהנא מפום נהרא • רב אידי בר אבין • רב חייא בר אבין • רב שיזבי • רב יצחק בריה דרב יהודה • רבא בר רב שילא • רפרם בר פפא • רב נחומי בר זכריה
הדור החמישי	רב נחמן בר יצחק • רב פפא • רב הונא בריה דרב יהושע • רב זביד • רב פפי • אמימר • מר זוטרא • רב משרשיא • רב אדא בר אבא • רב דימי מנהרדעא • רב אחא בריה דרב איקא
הדור השישי	רבינא • רמי בר אבא (השני) • רב אשי • רב הונא בר נתן • רב כהנא (הרביעי) • רב הונא בר מנוח
הדור השביעי	רב יימר • מר בר רב אשי • רפרם • רב אחא בריה דרבא • יהודה בר מרימר •
הדור השמיני	רבה תוספאה • רבינא האחרון • רבה יוסי