פרשני:בבלי:סוכה ג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה ג א

חברותא

משום אוירא, כדי שיהיה האויר שולט בה מפני החום, ואפשר שאכן כך היה.
אלא למאן דאמר (רב הונא ורב חנן אמר רב), בסוכה קטנה מחלוקת רבי יהודה וחכמים, כלומר, בסוכה שאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות, או שבעה טפחים על שבעה טפחים, אבל בסוכה גדולה מודים הכל שאפילו היתה גבוהה מעשרים אמה כשרה, היאך יתכן לפרש שנחלקו לגבי סוכתה של הילני? וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה קטנה? הרי נערותיה ומשרתיה יושבים עמה, וכיצד הוכיח מכאן רבי יהודה כשיטתו שסוכה הגבוהה מעשרים אמה כשרה?!
ומתרצת הגמרא: אמר רבה בר רב אדא: אכן ודאי היתה סוכתה גדולה מאוד, ומיהו לא נצרכא אלא לסוכה העשויה קטוניות קטוניות. דהיינו, סוכה העשויה חדרים חדרים, ואין בכל חדר וחדר יותר משבעה טפחים על שבעה טפחים, ולפיכך הביא רבי יהודה ראיה מסוכה זו לשיטתו, משום שכל קיטון נמדד בפני עצמו, וכזו היתה סוכתה של הילני.  22  ומקשה הגמרא: וכי דרכה של מלכה לישב בסוכה העשויה קיטוניות קיטוניות?!

 22.  כתב המגן אברהם (סימן תרלד ס"ק א): אם היתה הסוכה גדולה, ויש בה קרן אחת המשוכה חוץ לסוכה, שאין בה שבעה טפחים על שבעה טפחים, אסור לשבת שם, ונדונת אותה קרן כסוכה בפני עצמה. וכמו שנתבאר בגמרא לגבי אותן קיטוניות שהיו בסוכתה של הילני, שנמדדות בפני עצמן, וכיון שלא היו רחבות כשיעור הכשר סוכה אין לשבת בתוכן. ועיין בביאור הלכה שם, ועוד אחרונים, שהאריכו לחלק, בין קיטוניות שכל קיטון הוא ממש חדר בפני עצמו עם צורת הפתח ומחיצות, לקרן המשוכה מן הסוכה לחוץ, שנראית היא כחלק מכלל הסוכה, ואין לדונה בפני עצמה. וראה עוד אריכות דברים בזה בילקוט מפרשים.
ומתרצת הגמרא: אמר רב אשי, לא נצרכא אלא לקיטוניות שבה. כלומר, ודאי היו בסוכתה גם אולמות גדולים, אלא שנחלקו חכמים ורבי יהודה מה דינם של הקיטוניות שהיו באותו סוכה. (שכן היה דרכם לעשות בסוכה גדולה קיטונית קטנה לצניעות).
רבנן סברי: קיטוניות אלו פסולות הן, ולכן ודאי, בניה בסוכה מעליא הוו יתבי - באולמות הגדולים שבה, ואיהי הילני המלכה יתבה בקיטוניות שבה, הפסולות למצות סוכה, משום צניעותא, ומשום הכי לא אמרי לה דבר, שהרי אשה היא ופטורה מן הסוכה.  23 

 23.  הקשה החזון איש (סימן קנ): לדעת רבה ורבא, שנחלקו רבי יהודה וחכמים בסוכה גדולה דוקא, יש להבין, מה השיבו רבנן לרבי יהודה, הרי גם אם בסוכה הגדולה היו יושבין הסוכה פסולה לפי שהיא גבוהה מעשרים אמה?!
ורבי יהודה סבר, בניה - גבה הוו יתבי,  24  בקיטוניות, ואפילו הכי לא אמרי לה חכמים דבר. והוכיח מזה רבי יהודה שסוכה הגבוהה מעשרים אמה, כשרה, אפילו אם שטחה אינו אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים.

 24.  וכתב רש"י: דתירוץ זה יתיישב רק לשיטת רב הונא, ששיעור הכשר סוכה הוא ארבע אמות, ולכן יתכן שישבו היא ובניה באותה סוכה. אבל לרב חנן בר רבה, שנחלקו רבי יהודה וחכמים בסוכה שאינה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים, כיצד יתכן שבניה גבה הוו יתבי, וכי לא היה כל אחד מהם תופס במקומו יותר מטפח?! ולפיכך מסיק רש"י, שלדעת רב חנן קושית הגמרא בעינה עומדת. אבל התוספות פירשו: כי מה שאמר רב חנן, מחלוקת בסוכה של שבעה טפחים על שבעה טפחים, הוא הדין אם היתה הסוכה ארוכה ח' או ט' טפחים ויותר, אף בזה נחלקו רבי יהודה וחכמים, ובלבד שלא יהיה רוחבה יתר על שבעה טפחים, ואף בסוכה זו פסלו חכמים אם היתה גבוהה מעשרים אמה. ולפיכך אפשר שהיתה סוכתה רחבה שבעה טפחים, וארוכה הרבה, והיו בניה יושבים על פני כל אורכה.
ועתה מסכמת הגמרא מהן מידות הסוכה מעיקר הדין:
אמר רב שמואל בר יצחק: הלכה: הסוכה צריכה שתהא מחזקת בשטחה, כדי ראשו של אדם ורובו - רוב גופו, ושולחנו - שהם שבעה טפחים על שבעה טפחים.  25 

 25.  לכאורה נראה, שסבר רבי שמואל בר יצחק, דרב חנן ורב הונא נחלקו בשיעור הכשר סוכה, ומכריע כרב חנן, פני יהושע.
אמר ליה רבי אבא, כמאן אמרת דינך, האם כבית שמאי?
בדף כח א שנינו, "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. אמרו להן בית הלל לבית שמאי, לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית הלל וזקני בית שמאי לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, ולא אמרו לו דבר? אמרו להם בית שמאי (לא כך היה המעשה, אלא) אף הם אמרו לו, אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך".
ומבואר, שלדעת בית שמאי, אם לא היה השולחן, בשעה שישב בסוכה לא יצא ידי חובתו. ולבית הלל יצא ידי חובתו אף אם היה שולחנו בבית.
והרי הסיבה לכך ששיעור שטח הסוכה הוא שבעה טפחים, משום ששישה טפחים הן מקומו של אדם, וטפח נוסף נצרך לשולחנו. ואם כן לדעת בית הלל לא צריך לרוחב הסוכה אלא שישה טפחים. נמצא, רב שמואל בר יצחק המצריך שבעה טפחים לרוחב הסוכה, כשיטת בית שמאי.
אמר ליה רב שמואל בר יצחק: אלא כמאן?! אכן ודאי דעתי כבית שמאי.
איכא דאמרי, כך היה הדבר:
אמר רבי אבא: דאמר לך דין זה מני? אמר ליה רב שמואל בר יצחק: בית שמאי היא, ולא תזוז מינה!
עתה סברה הגמרא, שנחלקו בית שמאי ובית הלל האם שיעור סוכה קטנה הוא שישה טפחים או שבעה.
ומקשה הגמרא: מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה שאינה רחבה אלא ז' טפחים ולא יותר פליגי,
דלמא בסוכה גדולה פליגי, וכגון דיתיב אפומא דמטולתא שמא נחלקו אף בסוכה גדולה מאוד, אלא שיושב בפתחה, ושולחנו בתוך הבית.
דבית שמאי סברי: הגם שהסוכה עצמה כשירה, אם ישב כך לא יצא ידי חובתו, משום שגזרינן שמא ימשך תוך כדי אכילתו אחר שולחנו, ויאכל בביתו. ובית הלל המתירים לשבת כך, סברי, לא גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו.
ודיקא נמי - ובאמת כך משמע בלשון המשנה, דקתני: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין.
ואם איתא שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור סוכה קטנה, האם צריך שתהא מחזקת כדי ראשו רובו ושולחנו, ואם אינה מחזקת אלא ראשו ורובו פסולה, או די בכך שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו, הרי כך מיבעי ליה לתנא לשנות במשנה, ומדוע שנה כיצד היא צורת ישיבתו של הנמצא בתוכה, אלא ודאי לא נחלקו בשיעור הסוכה, אלא בסוכה גדולה נחלקו, וכשיושב סמוך לפתחה.
ומקשה הגמרא: וכי בשיעור בסוכה קטנה לא פליגי בית שמאי ובית הלל?!
והתניא: סוכה המחזקת כדי ראשו רובו ושולחנו, כשירה.
רבי אומר: אינה כשרה, עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות.  26 

 26.  בשו"ת חכם צבי סימן צד כתב: לדעת רבי צריך שתהיה ראויה הסוכה גם לאכילה וגם לשינה. ולפיכך הצריך רבי שתהיה הסוכה רחבה ארבע אמות, הואיל וזהו המקום הנצרך לאדם לשינה. ולדעת רבנן, לא צריך שתהיה הסוכה ראויה לשינה, ודי בכך שהיא ראויה לאכילה. אכן בפשטות הצריך רבי סוכה שרוחבה ארבע אמות מטעם אחר, דלדעת רבי "סוכה דירת קבע בעינן", (כמבואר להלן ז ב), ודיורין של קבע הן דוקא בארבע אמות כמו שמצינו לגבי מזוזה. ולדעת רבנן "סוכה דירת עראי בעינן", ודי בסוכה הרחבה שבעה טפחים. ואין להקשות לפי זה, לשיטת רבי יהודה במשנה, הסובר שסוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה כשרה, ומבארת הגמרא להלן ז ב, דסבר "סוכה דירת קבע בעינן", ואף על פי כן מכשיר רבי יהודה סוכה הרחבה שבעה טפחים?! משום שאין גדר הקבע הנצרך בסוכה מוסכם לדעת כולם. (ועיין מה שכתב בזה הרמב"ן במ לחמות).
ותניא אידך: רבי אומר: כל סוכה שאין בה בשטחה ארבע אמות על ארבע אמות, פסולה.
וחכמים אומרים: אפילו אינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו, כשירה.
ומקשה הגמרא: בדברי חכמים נתפרש שצריך שתהא הסוכה מחזקת כדי ראשו ורובו, ואילו שולחנו לא קתני (בתניא אידך), אם כן קשיין שתי הברייתות אהדדי,
שהרי מדברי חכמים בברייתא הראשונה משמע, ששיעור רוחב הסוכה הוא ז' טפחים, כדי ראשו רובו ושולחנו, ואילו מהברייתא השניה משמע, שצריך רק שיעור ראשו ורובו - שהן ו' טפחים?!
אלא לאו, שמע מינה, הפירוש הנכון הוא: הא (ברייתא ראשונה), בית שמאי היא, המצריכים שיוכל להכניס שולחנו לתוכה, והא (ברייתא שניה), בית הלל היא, שלא הצריכו אלא כדי ראשו ורובו, ומבואר שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור סוכה קטנה.
ואמר מר זוטרא: מתניתין (להלן דף כח א) נמי דיקא, שנחלקו בשיעור סוכה קטנה. מדקתני: בית שמאי "פוסלין" ובית הלל "מכשירין".
ואם איתא שנחלקו בסוכה גדולה דוקא, בית שמאי אומרים לא יצא ידי חובתו, ובית הלל אומרים יצא ידי חובתו מיבעי ליה לתנא לומר, ולא יתכן לשנות לשון פסול והכשר, שהרי הסוכה עצמה ודאי כשרה?!
ומקשה הגמרא: ואלא, אם נחלקו בסוכה קטנה, קשיא לשון המשנה: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית" - מלשון זו מדוייק, שבסוכה גדולה נחלקו, וכפי שנתבאר?!
ומפרשינן: לעולם, בתרתי פליגי בית שמאי ובית הלל.
פליגי בשיעור סוכה קטנה, ופליגי נמי בסוכה גדולה - האם חשו חכמים שמא ימשך אחר שולחנו.  27  וחסורא מיחסרא, והכי קתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי אומרים לא יצא, ובית הלל אומרים יצא. (וזוהי המחלוקת בסוכה גדולה).

 27.  הרי"ף (דף יג א מדפי הרי"ף), פסק כבית שמאי, בין בסוכה גדולה, ובין בסוכה קטנה. וטעמו הוא, משום שיש לחוש שמא ימשך אחר שולחנו. ומבואר בדבריו, דבין בסוכה קטנה, ובין בסוכה גדולה, מדאורייתא הסוכה כשרה, ורק חכמים תקנו, שלא ישב בסוכה זו שמא ימשך אחר שולחנו. ובעל המאור פסק כבית שמאי בסוכה קטנה, כיון שאינה ראויה לדירה, ופסולה מדאורייתא, ואילו בסוכה גדולה פסק כבית הלל, דסבר שאין לחוש שמא ימשך אחר שולחנו. וכן כתב הר"ן שם, בטעם הפסול בסוכה קטנה, "דקצת קביעותא בעינן, שתהא מחזקת ראשו רובו ושולחנו, דאי לאו דירה סרוחה היא". ומבואר, שסוכה קטנה פסולה לפי שאינה ראויה לדירה, שלא כשיטת הרי"ף שפירש גם בסוכה קטנה שהפסול הוא משום דחיישינן שמא ימשך אחר שולחנו. ובשו"ת בית הלוי (סימן נג ס"ק א) כתב, שלדעת הרי"ף, סוכה הרחבה שישה טפחים, הפתוחה לסוכה גדולה, כשרה, משום שאין לחוש שמא ימשך חוץ לסוכה. וכן סוכה הרחבה שישה טפחים שיוצא ממנה "פסל" (סכך כשר שאין לו הכשר מחיצות, שמותר לשבת תחתיו אם נמשך מסוכה כשרה כמבואר להלן יט א, משום שנחשב הוא כחלק מן הסוכה), אף היא כשרה מאותו הטעם. ואילו לדעת בעל המאור סוכה זו פסולה, לפי שאינה קרויה סוכה, היות ואינה ראויה לדיורין. ועיין הרחבת הדברים בילקוט מפרשים.
וסוכה שאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד (שהן שישה טפחים), בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. דנה הגמרא: מאן תנא להא דתנו רבנן:
בית שאין בו שטח של ארבע אמות על ארבע אמות, פטור מן המזוזה,  28  משום דכתיב (דברים יא כ): "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכל שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו קרוי "בית", שכן שיעור בית הראוי לדיורין הוא ארבע אמות.  29  ופטור מן מצות עשיית מעקה.  30 

 28.  כתב הרמב"ם (מזוזה פרק ו הלכה ב): בית שאינו רחב ארבע אמות על ארבע אמות ממש, אלא שיש בו שטח כדי לרבע ארבע על ארבע, חייב במזוזה. כלומר, אם אפשר לעשות משטח הבית ד' אמות על ד' אמות, וכגון שהיה צר וארוך הרבה, הרי הוא חייב במזוזה. והרא"ש (הלכות מזוזה סימן טז) חלק על הרמב"ם בזה, וסבר, שאין הבית חייב במזוזה עד שיהיה רחב ד' אמות על ד' אמות ממש. והטעם, לפי שאף אם יש בו כדי לרבע ארבע אמות, עדיין אינו ראוי לדירה, שכן אין אדם דר במקום צר כל כך. (ובטעמו של הרמב"ם, ראה בית יוסף יו"ד סימן רפ"ו, שאם יש בו כדי לרבע ד' נחשב ראוי לדירה). וראה חתם סופר יו"ד סימן רפ, ובחזון איש אורח חיים סימן ק ס"ק כח.   29.  במסכת יומא דף י נתבאר שלדעת רבי יהודה במשנתנו המכשיר סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, סוכה דירת קבע בעינן, כלומר, צריך שתהיה הסוכה ראויה לדיורין של קבע. ולפיכך סבר רבי יהודה שסוכת החג בחג חייבת במזוזה, לפי שדירת קבע היא. ולכאורה, כיון שלא הצריך רבי יהודה שתהיה סוכת החג רחבה ארבע אמות, על כרחך שכן הוא הדין גם בסוכה שאינה רחבה יותר מז' טפחים על ז' טפחים. ואף שבית שאינו רחב ארבע אמות פטור ממזוזה, כיון שהחשיבה בכך שיחדה לסוכת החג, נידונת היא כבית שיש בו ארבע אמות. ולפיכך סבר רבי יהודה, שדוקא בחג חייבת סוכה זו במזוזה, ולאחריו פטורה.   30.  בדין "מעקה" נאמרו שתי הלכות: א. "ועשית מעקה לגגך", ב. "לא תשים דמים בביתך", והיינו, שיש לו לאדם להרחיק מביתו כל מכשול כגון כלב רע וכדומה. ויש לתמוה, אף אם בית שאין בו ד' אמות אינו בית, ואינו נכלל בעשה ד"ועשית מעקה לגגך", מכל מקום יתחייב במעקה מחמת הלאו של "לא תשים דמים בביתך"?! מתרץ החזון איש (חו"מ ליקוטים סימן יח): לאו זה של "לא תשים דמים בביתך, הוא דוקא במכשולות שהיזקן מצוי, אבל גג אין היזקו מצוי כל כך, לפי שהעומד עליו נזהר שלא יפול, אלא שאף על פי כן גזירת הכתוב היא דאף שאין היזקו מצוי כל כך חובה לעשות מעקה, אבל משום "לא תשים דמים בביתך", אין לחייבו במעקה. ועיין הרחבת הדברים בילקוט מפרשים.
ואינו מטמא בנגעים (נגעי בתים), דכתיב (ויקרא יד לה) "ובא אשר לו הבית", וזה אינו קרוי בית.
ואינו נחלט בבתי ערי חומה, דכתיב (ויקרא כה כט) "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לא (לו) חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו".
וזה אינו קרוי בית, ולפיכך אינו נחלט לקונה אותו, אלא פודהו לעולם כדין מוכר קרקע.
ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה שנאמר, "מי האיש אשר בנה בית חדש ילך וישוב לביתו". וזה אינו קרוי בית.
ואין מערבין בו עירובי חצירות. מדין תורה, אין להוציא בשבת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים. ותקנו חכמים, שלא להוציא חפץ אפילו מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת, ואפילו לא מהבית אל חצר משותפת של כמה דיירי בתים, אלא אם כן יערבו יחד את כל הרשויות ויעשום רשות אחת.
ודבר זה נעשה על ידי שיאספו מכל בית מעט פת, ויתנום באחד הבתים, שאז נחשב הדבר כאילו דרים כולם באותו הבית, והחצר המשתופת נחשבת כחצר של כל דיירי הבית ההוא. ובית שאין בו ארבע אמות, אינו צריך לתת פת להשתתף בשיתוף חצרות, לפי שאינו קרוי בית.
ואין משתתפין בו שיתופי מבואות.
תיקנו חכמים שכל בני החצירות הפתוחות למבוי סתום (שהוא סימטא המובילה אל רשות הרבים, והסימטא מוקפת משלשת צידיה בחצירות ובבתים, ורק ראשה, מצד הרביעי פתוח לרשות הרבים), שיהיו חייבים כל בני המבוי להשתתף בפת ולהניחה באחת החצירות כדי שיוכלו לטלטל במבוי ומן החצירות למבוי.
ואם בית זה שאין בו ארבע על ארבע היה פתוח לחצר הפתוחה למבוי, הוא אינו צריך להשתתף בפת כדי להתיר להוציא ממנו דבר בשבת למבוי.
ואין מניחין בו את עירוב החצר לאחר שגבו אותו מדרי החצר, כיון שאינו ראוי לדירה.

דרשני המקוצר