פרשני:בבלי:סוכה ו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה ו ב

חברותא

א. דבר תורה, קבלה היא בידינו, הלכה למשה מסיני, כי דוקא אם החציצה היא על רובו ומקפיד עליו - חוצץ. וכגון, שהיה רוב שערו מטונף בטיט,  85  או שהיו רוב שערותיו  86  קשורות כל אחת בפני עצמה.  87 

 85.  כן הוא לשון רש"י. והתוספות בעירובין דקדקו מדבריו, מדפירש בשערו ולא בבשרו, משמע, שאם היתה החציצה בבשרו אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ. וכן הביאו התוספות בסוגיין בשם יש מפרשים. אבל הריטב"א בעירובין (ד ב) כתב, שלא נתכוון רש"י לכך, אלא להשמיענו שבחציצה בשיער משערין ברוב ומיעוט של השיער, ואין לשער ברוב הגוף והשיער, וזהו כדעת הגאונים ז"ל, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל הסובר שמשערין הגוף והשער ביחד, הואיל ואין השער נחשב כדבר בפני עצמו. וביאור מחלוקתם עיין בילקוט מפרשים.   86.  הקשה השפת אמת: ברש"י מבואר שדוקא אם היו מעט משערותיו קשורות, נחשבת היא כחציצה על מיעוט שערו, אבל אם היו רוב שערותיו קשורות נדונת היא כחציצה על רובו. וצריך עיון, דלכאורה אם קשורה כל שערה באמצעה גם כן הוי מיעוט, שהרי רק מקום הקשר חצוץ?! ועיין שם מה שתירץ.   87.  כתב התוספות הרא"ש, שלולא ההלכתא הייתי אומר שאפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ, לפי שיש לטבול כל בשרו במים, ולא נאמרה ההלכתא אלא להקל. אבל התוספות ישנים בעירובין (יט ב) כתבו: דאי לאו הלכתא הוה אמינא דוקא אם החציצה על פני כולו הוי חציצה, אבל אם לא היתה אלא על רובו אינה חוצצת, קא משמע לן דאפילו רובו חוצץ.
ב. וטינוף שאינו מקפיד עליו - אינו חוצץ, לפי שהוא כחלק מגופו, הואיל ואין דעתו ליטלו משם.
ג. וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד, הואיל ודומה קצת לחציצה דאורייתא כיון שהחציצה על רובו, משום רובו המקפיד. שחוצץ דאורייתא.
ד. וכן גזרו על מיעוטו המקפיד, שדומה קצת לחציצה דאורייתא לענין ההקפדה, משום רובו המקפיד.
ומקשה הגמרא: וליגזר נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד?!
אי נמי, נגזור עליו משום רובו שאינו מקפיד?! ומתרצת הגמרא: היא גופא גזירה, זה שרובו שאינו מקפיד, ומיעוטו המקפיד, שהם חוצצים, אין זה אלא מגזירת חכמים, שהרי מדאורייתא רק רובו המקפיד חוצץ, וכי אנן ניקום וניגזר גזירה  88  לגזירה?!  89 

 88.  הא דאמרינן בש"ס שאין גוזרין גזירה לגזירה, ילפינן מהפסוק "ושמרתם את משמרתי", שדרשו חכמים: עשו משמרת - כלומר גזירה, למשמרתי - לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזירה לגזירה, רש"י ביצה ב ב.   89.  מקשים האחרונים: כיון שרובו שאינו מקפיד חוצץ מדרבנן, הרי מעתה הוא מקפיד עליו, כדי שלא יכשל באיסור דרבנן, וכתוצאה מהקפדתו, יהיה מעתה חוצץ מדאורייתא, כדין רובו המקפיד. ואם כן, למה לא נגזור על מיעוט שאינו מקפיד אטו רובו שאינו מקפיד, שהוא עתה חוצץ מדאורייתא?! והביאו בשם הגר"ח מבריסק לתרץ: הרי בחציצה של רובו שאינו מקפיד, הוא אינו צריך להסיר את כל החציצה מחמת הקפדתו, אלא דיו שיסיר רק חלק מועט מהרוב, באופן שישאר בו רק מיעוט של חציצה, ואז תהיה החציצה מיעוט שאינו מקפיד, שאינו חוצץ כלל. ונמצא, שהקפדתו היא רק על החלק המועט שעושה את החציצה לרוב, ואם כן, הרי הוא מקפיד רק על מיעוט, ואין זה אלא מיעוט המקפיד, שהוא חוצץ רק מדרבנן. וראה עוד בילקוט מפרשים.
ואם כן, מסקנת הגמרא, שאמנם את עיקר דין חציצה למדנו מפסוק מפורש, אבל כל אותן פרטי דינים נמסרו למשה בסיני.
ושבה הגמרא לבאר: מחיצין - הא דאמרן. הלכה למשה מסיני שצריך בסוכה גובה עשרה טפחים.
ומקשה הגמרא: הניחא לרבי יהודה (לעיל ה ב), שאינו לומד את שיעור גובה הסוכה מפסוקים, לכן צריך הלכה למשה מסיני.
אלא לרבי מאיר, הלומד את גובה הסוכה מהכרובים, מאי איכא למימר? למה צריך הלכתא של מחיצה?!
ומתרצת הגמרא: כי אתאי הלכתא - ללמדנו הלכות אלו:
"גוד" - כאשר אין הדופן מגיעה עד לסכך, רואין אנו כאילו הדופן נמשכת ועולה למעלה, עד לסכך, וכשרה הסוכה. וזה הנקרא "גוד אסיק" (משוך והעלה).
וכן להיפך, כאשר אין הדופן מגיעה לקרקע הסוכה, רואין כאילו הדופן יורדת למטה עד קרקעית הסוכה, וזה נקרא "גוד אחית" (משוך והורד).
ב. "לבוד" - כל חלל שהוא פחות מג' טפחים רואים אותו כאילו הוא סתום ומחובר, או שאין מתחשבים בו כדבר המפסיק.
ג. "דופן עקומה" - אם יש בקצה הסוכה סמוך לדופן סכך פסול פחות מד' אמות לדופן, מכשירין את הסוכה על ידי דופן עקומה, ורואין את הסכך הפסול הסמוך לדופן כאילו הוא חלק מהדופן אלא שהתעקם.
שנינו במשנה: וסוכה שאין לה שלש דפנות פסולה.
תנו רבנן: דפנות הסוכה צריכות להיות לפחות שתים כהלכתן, שלימות ועומדות בזוית ישרה, והדופן השלישית דיה אפילו טפח.  90 

 90.  ומה ששנינו "ושאין לה שלוש דפנות פסולה", היינו באופן הזה, ששתי מחיצות עשויות כהלכתן, והשלישית אינה אלא טפח, שפת אמת. וכתב עוד באופן אחר: דאמנם מדאורייתא די בדופן שלישית טפח כמבואר בסוגיין, אבל מדרבנן צריך לעשות שלוש מחיצות שלימות! ומה ששנינו שצריך שלוש דפנות, ומשמע שצריך שיהיו שלימות זהו רק מדרבנן. וכן מבואר להלן ז א, דברוח שלישית מלבד הטפח צריך גם צורת הפתח להשלים דופן שלישית מדרבנן.
רבי שמעון אומר: צריך שלש דפנות כהלכתן, ודופן רביעית דיה אפילו טפח.
ומבארת הגמרא: במאי קמיפלגי?
רבנן סברי: יש אם למסורת. אופן כתיבת התורה ומסירתה על ידי משה לבני ישראל הוא העיקר, ולא כדרך שהיא נקראת. ולעיתים יש הבדל בין המשתמע מהכתוב למשתמע מהקריאה.
ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא. העיקר הוא המשתמע מהקריאה, ולא המשתמע מהכתוב, כאשר סותרים הדברים זה את זה.  91 

 91.  כתב הרי"ף: הא דאמרו יש "אם" למקרא ולמסורת, ולא אמרו "אב" כמו בנין אב, לפי שכאשר אותו דבר נעשה עיקר ללמוד ממנו, קורין אותו אב, אבל במקום שאין למדים ממנו דברים אחרים, אלא להודיע על מה אנו סומכים, קורין להן אם, שהקריאה אינה לשון זכר אלא לשון נקיבה.
לכן רבנן סברי: יש אם למסורת, ושלושה פסוקים נאמרו בפרשת סוכה: "בסכת תשבו", "ישבו בסכת", ו"כי בסכות הושבתי". - הרי כאן ארבע דפנות לפי מסורת הכתוב.
וכך דרשו חכמים: באותם פסוקים שמנינו לעיל, כתוב פעמיים "בסכת" חסר האות ו', והרי הם לפי המסורת כאילו נכתבו בלשון יחיד. ופעם אחת נכתב "בסוכות" מלא, ומיעוט רבים הוא שנים. לכן "בסוכות" זה, בצירוף שני ה"סכת" החסרים, הרי הן ארבע דפנות.
דל חד, הפחת קרא אחד לדורשו לגופיה, ללמד את עיקר חיוב מצות סוכה,
פשו להו, נותרו מתוך הארבע תלתא. ובא הכתוב ללמד דין ג' מחיצות.
אלא ששתים מהן צריך שיהיו שלימות כהלכתן, ואתאי הלכתא למשה מסיני וגרעתה למחיצה שלישית, ואוקמה אטפח, שאין צריך לעשותה ארוכה על פני כל הסוכה, ודיה בטפח.
אבל רבי שמעון סבר: יש אם למקרא, וממילא שלושת הפסוקים, "בסכות" "בסכות" "בסכות", נדרשים כולם בלשון רבים, שהרי לפי לשון מקרא כולן לשון רבים הן, ומיעוט רבים שנים, הרי כאן אפשרות לרבות שש מחיצות.
דל חד, הפחת אחד קרא לגופיה, ולא תדרוש מהפסוק הראשון כלל - פשו להו, נשארו שני פסוקים, מהן נלמד שצריך ארבע מחיצות, ומתוכן צריך שלש כהלכתן, שלימות לכל אורך הסוכה,
אתאי הלכתא למשה מסיני, וגרעתה למחיצה רביעית, ואוקמתה אטפח.
ואי בעית אימא: דכולי עלמא סברי יש אם למקרא, ופשו להו ארבעה.
והכא בהא קמיפלגי;
מר סבר, דהיינו רבנן: סככה של סוכה נמי בעיא ללומדו מקרא, ויש להפחית אחד ללמדנו שיש לסכך את הסוכה, וממילא נותרו רק ג' מחיצות, ואתא הלכתא גרעא לשלישית אוקמא אטפח.  92 

 92.  הקשה מהר"ם: הרי לכולי עלמא צריך חד קרא לגופיה, דאם לא כן פשו להו שש, אם כן אם סככה בעי קרא לא נותרו אלא שתים, ומנין נדע שצריך לעשות לה דופן שלישית?! וכתב, שהסכך לא צריך פסוק בפני עצמו, אלא נחשב הוא כאחת מן הדפנות, ואם כן כיון דפשו להו ד' ואחד מהם זה הסכך נותרו ג' לדפנות, והערוך לנר מיישב באופן אחר עיין שם.
ומר סבר, רבי שמעון: סככה לא בעיא קרא. אלא מעצם משמעות הפסוק הראשון כבר ידענו דין סכך, שהרי בלא סכך אינה סוכה. לפיכך ד' מחיצות הן, ואתא הלכתא גרעא לשלישית ואוקמא אטפח.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי יש אם למסורת, ופשו להו תלתא למחיצות, והכא בהא קמיפלגי:
מר סבר, רבנן: כי אתאי הלכתא למשה מסיני, לגרע לדופן שלישית עד טפח. ומר סבר רבי שמעון, לא באה ההלכתא לגרע, אלא כי אתאי הלכתא - להוסיף טפח נוסף על ג' המחיצות המחויבות מעיקר הדין. לפי שלא נאמר דין ג' מחיצות אלא לשעת הדחק, ומהלכה למשה מסיני למדנו שלכתחילה יש להוסיף מקצת דופן רביעית. ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי כי אתאי הלכתא - לגרע, וכמו כן סברי יש אם למסורת, והכא בדורשין תחילות קמיפלגי; וכפי שיבואר: מר סבר, רבי שמעון: דורשין תחילות, דורשין אף את הפסוק הראשון שבא ללמד את עיקר הדין, והרי הן ארבע, ואתא הלכתא גרעא לרביעית שאין צריך לעשותה אלא טפח. ומר סבר, רבנן: אין דורשין תחילות, וממילא יש רק שלושה פסוקים ללמד דין מחיצות, ואתא הלכתא גרעא לשלישית אטפח. רב מתנה אמר: טעמיה דרבי שמעון מהכא: "וסכה תהיה לצל יומם מחרב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", ובלא ארבע מחיצות אינה מחסה מזרם, שהרי הרוח נושבת דרך הצד הפרוץ.  93  עתה דנה הגמרא: ואותו טפח לרבנן, ששתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, היכן מעמידו?

 93.  כן פירש רש"י. אבל התוספות פירשו: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" הרי אחת, "למחסה ומסתור" הרי שתים, "מזרם וממטר" עוד שתים, ורבנן אמרי מזרם וממטר אחת. והעירו האחרונים: הרי לדעת רש"י, דופן שלישית טפח, ואיך מועיל אותו טפח כמחסה מזרם?!
אמר רב: מעמידו כנגד היוצא, כאשר שתי הדפנות עומדות בזוית ישרה, מעמיד את הטפח בקצה אחת הדפנות מקביל לדופן השניה.  94 

 94.  כן פירש רש"י. אבל הרמב"ן במלחמות והריטב"א בפירושו הראשון כתבו, שהיוצא הוא סוף הדופן הארוך, וכנגדו מעמיד את הטפח בריחוק מהדופן האמצעית.
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב:

דרשני המקוצר