פרשני:בבלי:סוכה לד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לד א

חברותא

אבא שאול אומר: מה שאמר הכתוב "ערבי נחל" בלשון רבים, לא לרבות ערבי בעל והרים בא, אלא לומר לך: שתים איכא, כלומר, שתי מצוות יש בערבה, אחת למצות לולב, ואחת למקדש, שציוה הכתוב להקיף את המזבח בערבות (כמבואר להלן דף מה א).  84 

 84.  להלן מג ב נחלקו אמוראי, האם הקפת המזבח היא בערבה או בלולב, והר"ן שם כתב בשם רש"י שהההקפה היא בלולב, ואם כן צריך עיון היאך פירש כאן שיש מצות ערבה במקדש בהקפת המזבח?! וכתב הכפות תמרים, שאין כוונת רש"י כאן להקפת המזבח על ידי הכהנים, אלא למה שהיו זוקפין מורביות של ערבה בצידי המזבח.
מקשה הגמרא: ורבנן דדרשי "ערבי" לרבות של בעל ושל הרים, האי דבעינן ערבה למקדש מנא להו?
מתרצת הגמרא: הלכתא גמירי להו. (כלומר, הלכה למשה מסיני היא).
דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: דין "עשר נטיעות", דהיינו, עשר נטיעות המפוזרות בשווה בתוך בית סאה שהוא חמישים אמה על חמישים אמה, שהמרחק בין נטיעה לנטיעה שווה בכולן, מותר לחרוש אותו בית סאה בערב שביעית עד ראש השנה.
ואף שמצוה מן התורה להוסיף בערב שביעית מחול על הקודש, וכמו שלמדו חכמים מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", שמדובר בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, שאסור לחורשו שלושים יום קודם השביעית, מכל מקום בנטיעות שאם לא יחרוש תחתיהם יבשו ויפסדו, נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש תחתיהן עד ראש השנה.
ואם היו עשר נטיעות המפוזרות בשווה בכל הבית סאה, נאמר למשה מסיני שמותר לחרוש כל הבית סאה בשבילן, ולא רק תחתיהן, הואיל ויונקות מכל הבית סאה. אבל אם לא היו עשר אלא פחות, או שאינן מפוזרות בכל הבית סאה, חורש תחת כל אחת ואחת מהן כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה. (זהו דין עשר נטיעות שנאמר למשה מסיני).
וכן דין הקפת המזבח בערבה, ודין ניסוך המים במקדש בחג הסוכות (המבואר להלן מח א), הלכות אלו כולן הלכה למשה מסיני.
תנו רבנן: ערבי נחל, הגדילות על הנחל, פרט לצפצפה הגדילה בין ההרים.
אמר רבי זירא: מאי קראה? כלומר, מנין למדת שצפצפה גרועה היא מן הערבה, שכה פשוט לך לדרוש את הפסוק למיעוטי ולא לריבויי, שהרי יכול אתה לדרוש "ערבי נחל" לשון רבים לרבות צפצפה, שאף היא כשרה למצות ערבה?  85  דכתיב (יחזקאל יז ה): "קח על מים רבים צפצפה שמו". כוונת הכתוב שם לבא בתוכחה על צדקיהו, שנתנו ה' למלך על ירושלים והוא עבד למלך בבל, והיינו שאותו "שורש הנאחז בשדה זרע" הפך והיה לצפצפה, ומשמע שצפצפה לשון גריעותא הוא.

 85.  כן פירש רש"י, לפי שהוקשה לו: מהי קושית הגמרא מאי קרא, הרי צפצפה נתמעטה מערבי נחל? ועל כן פירש, שכוונת הגמרא להקשות: מנין לך למעט צפצפה מן הפסוק "ערבי נחל", נילף להיפך, לרבות צפצפה שאף היא כשרה למצות ערבה. ובכפות תמרים הקשה, היאך סברה הגמרא לרבות צפצפה מן הפסוק הרי אינה ערבה? ותירץ, שכוונת הגמרא בקושייתה היא, מנין שכוונת הכתוב לפסול צפצפה לגמרי, שמא לא אמרה תורה ערבי נחל אלא לכתחילה. אבל בדיעבד כל מיני הערבה כשרים.
אמר ליה אביי: ודילמא פרושי קא מפרש, וכך היא כוונת הכתוב: קח על מים רבים - נתן הקדוש ברוך הוא שררה לצדקיהו ונתנו מלך על כל סביבותיו, ומאי ניהו, כלומר, ואיזו מלוכה חשובה היא - כצפצפה, ולפירוש זה צפצפה לשון חשיבות היא.
דוחה הגמרא: אם כן מאי האי דכתיב "שמו", הרי כבר אמר הכתוב שנתנו למלך, דכתיב: "קח על מים רבים?
אמר רבי אבהו: אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כ"קח על מים רבים", ומאי ניהו - ערבה שגדלה על המים, והן (ישראל) שמו עצמן כצפצפה שבהרים.
איכא דמתני לה להאי קרא (הנאמר ביחזקאל) אמתניתא. כלומר, לא רבי זירא דרש את הפסוק לגריעותא, אלא ברייתא מפורשת היא שצפצפה לשון גריעותא היא, ואת קושית אביי שנו בשם רבי זירא.
וכך שנו: "קח על מים רבים צפצפה שמו", ומשמע לשון גריעותא. מתקיף לה רבי זירא: ודילמא פרושי קא מפרש, קח על מים רבים מאי ניהו, צפצפה. ומתרצת הגמרא כדלעיל: אם כן מאי שמו.
אמר רבי אבהו: אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים, ומאי ניהו ערבה, והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים.
תנו רבנן: אי זהו ערבה ואיזהו צפצפה?
ערבה קנה (הענף) שלה אדום, ועלה שלה משוך (מוארך), ופיה חודן של העלים חלק הוא, ואינו עשוי פגימות פגימות.
ואילו צפצפה, קנה שלה לבן, ועלה שלה עגול, ופיה דומה למגל שכולו פגימות.
ומקשה הגמרא: היאך אתה אומר שערבה פיה חלק, והא תניא שנינו בברייתא: ערבה הדומה למגל שפגימותיו נוטות כולן לאחד מן הצדדים, כשר. אבל הדומה למסר שפגימותיו הולכות לפנים ואינן נוטות לצד  86  - פסול. ומבואר, שערבה הדומה למגל כשרה, והיאך אתה אומר שזהו אחד מסימני הצפצפה?!

 86.  כן פירש רש"י. אבל הרמב"ם פירש באופן אחר, שמסר פגימותיו גדולות, ואילו מגל פגימותיו קטנות.
אמר אביי: כי תניא ההיא, בחילפא גילא, שהוא אחד ממיני הערבה, ומין זה לבדו דומה למגל. אבל סתם ערבה פיה חלק. אמר אביי: שמע מינה מברייתא זו דהאי חילפא גילא כשר להושענא.
ומתמהינן: פשיטא שהיא כשרה שהרי ערבה היא?  87 

 87.  במהרש"א הקשה: היאך פשיטא לגמרא שהיא כשרה, הרי מסברא יש לומר שכל שאין לה את שלושת הסימנים שמנה התנא בערבה אינה כשרה ללולב?! ותירץ השפת אמת, שאין הכי נמי, מה שהכשירו ערבה זו למרות שהיא דומה למגל חידוש גדול הוא, אלא שלא לזה נתכוון אביי, שהרי חידוש זה מפורש בברייתא, אלא ידעה הגמרא שאביי בא לפשוט בזה ספק אחר שהיה לו לגבי חילפא גילא, ועל זה אמרו שפשיטא הוא. אמנם יש מן הפוסקים שכתבו ששלושת הסימנים הם לעיכובא, ויש שכתבו ששנים מהם לעיכובא, וראה בכל זה בילקוט מפרשים.
ומפרשת הגמרא: מהו דתימא: הואיל ואית ליה שם לווי, שאין קורין לה ערבה סתם אלא חילפא גילא, לא נתכשר, שאין זו הערבה האמורה בתורה, קא משמע לן.
ואימא הכי נמי, נפסול ערבה זו מטעם זה?
"ערבי נחל" אמר רחמנא, ומשמע, מכל מקום. כלומר, לרבות כל מיני הערבה ואפילו חילפא גילא.
אמר רב חסדא: הני תלת מילי אשתני שמייהו (נשתנה שמם) מכי חרב בית המקדש:
חלפתא (צפצפה) נשתנה שמה לערבתא, ואילו ערבתא (ערבה רגילה), נתחלף שמה לחלפתא.
מאי נפקא מינה בשינוי השם זה? למצות לולב. שאותה הקרויה עתה ערבה פסולה למצות לולב, ואילו אותה הקרויה חלפתא כשרה.
וכן שיפורא שופר של איל שכפוף הוא, נקרא עתה חצוצרתא, ואילו חצוצרתא שהיא פשוטה ואינה של איל קרויה עתה שיפורא.
מאי נפקא מינה? למצות תקיעת שופר של ראש השנה. שאותו שופר הקרוי שיפורא פסול לתקיעה.
וכן שולחן גדול ושולחן קטן, אחד מהם היה קרוי פתורא וחבירו פתורתא, ועתה נשתנה שמם, וקורין לפתורתא פתורא, ולפתורא פתורתא.
למאי נפקא מינה?
לענין מקח וממכר. שאם סיכמו המוכר והלוקח על פתורתא, נותן לו כפי שהוא קרוי עתה.
אמר אביי: אף אני אומר דבר נוסף שנתחלף שמו: בי כסי מקום יש בכריסה של הבהמה והוא קרוי בית הכוסות, שהוא עשוי ככובע וככוס, ודופנו עבה כשתי דפנות, ובעבר היו רגילים לקרותו הובלילא, ואילו מה שאנו קורין עתה הובלילא שהוא ההמסס, היו רגילים לקרותו בי כסי.
למאי נפקא מינה?
למחט הנמצא בעובי בית הכוסות.
ששנינו במסכת חולין (דף נ ב): מחט שנמצאת בעובי (כלומר, בדופן) בית הכוסות, אם היתה תחובה מצד אחד, דהיינו שהיתה תחובה בעוביו אבל לא ניקב בית הכוסות נקב מפולש - כשר, כיון שסתום הוא. אבל אם ניקב נקב מפולש - הרי היא טריפה. וחילוק זה שייך רק בבית הכוסות שדפנותיו עבים. אבל בהובלילא שדופנו דק כל נקב מטריפה.
אמר רבא בר יוסף: אף אני אומר דבר נוסף שנתחלף שמו: בבל נקראת עתה בורסיף, ואילו המקום שהיה קרוי בורסיף קרוי עתה בבל.

דרשני המקוצר