פרשני:בבלי:סוכה לו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לו ב

חברותא

ותו לא מידי. כלומר, אין להוסיף על דבר זה. דודאי לא סבר רבי שמעון כרבי עקיבא בדוקא, ולא רבי עקיבא סבר כרבי שמעון.
ומה שנקט התנא מחלוקתם לגבי אתרוגים ולא גבי שאר פירות, היינו משום חלוקים אתרוגים ותפוחים משאר פירות בכך שכבר מתחילת גידולם יש להם תורת אוכל. ובמסכת מעשרות שנינו: "כל שתחילתו וסופו אוכל, אף על פי ששומרו במחובר להוסיף אוכל (כלומר, שרצונו להשאירם על העץ שיוסיפו לגדול ולהבשיל), חייב במעשר, בין בתחילת גידולו ובין בסופו. וכל שאין תחילתו וסופו אוכל, אינו חייב עד שיעשה אוכל". ומוסיפה המשנה: "האתרוגים והתפוחים חייבים בין גדולים ובין קטנים".
ורבי שמעון נחלק עליהם באתרוגים, ומודה בתפוחים. היות וסבר, שהשיעור לחייבן במעשרות הוא כדרך שאנשים מוציאים לזריעה, ואתרוגים קודם גמר בישולם אינם ראויים לזריעה. אבל תפוחים אף קודם שיתבשלו ראויים לצמח. אולם גם בזה לא איירי בקטנים הרבה, שבזה גם תפוחים אינם ראויים לזריעה.
נמצא איפוא, שלדעת חכמים כל הקרוי אוכל חייב במעשרות. אבל לרבי שמעון אינו חייב עד שיהיה ראוי לצמח.
שנינו בברייתא: גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת, פסול.
אמר רבא: לא שנו שהוא פסול, אלא שנעשה כמין בריה אחרת. אבל אם הוא כברייתו, כשר.
ומקשה הגמרא: פשיטא! הא כמין בריה אחרת תניא?
מבארת הגמרא: לא צריכא הא דאמר רבא, אלא להיכא דעבידא (שנעשה האתרוג) דפי דפי, כעין גלגל של ריחים, וקא משמע לן רבא שאף בכהאי גוונא ברייתו היא, שאף זה מראה אתרוג.  127  איתמר: אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב: אין זה נחשב "הדר", ופסול הוא.

 127.  בכפות תמרים פירש דברי רבא בשני אופנים: א. אף שדפי דפי אין זה מראה אתרוג, כיון שניכר עליו שהוא אתרוג, ואי אפשר לטעות בו שהוא מין אחר - כשר. ב. יש אתרוגים שמטבע ברייתם עשויים הם "דפי דפי", ולכן אף שהוא גדלו בדפוס, הואיל ומראה אתרוג הוא - כשר. ונפקא מינה בין שני פירושים אלו, אם גדלו בדפוס שאין דרכו של אתרוג מטבע ברייתו להעשות כמותו, אלא שניכר עליו שאתרוג הוא, דלפירוש ראשון כשר ולפירוש שני פסול.
מקשה הגמרא: איני (הרי אין הדין כן), דהא רבי חנינא הוה מטביל בה, כלומר, היה אוכל מקצתו של האתרוג (בלשון הגמרא קרוי הדבר "מטביל" לפי שכל מאכלם היה על ידי טיבול), ונפיק (ויוצא ידי חובתו) במה שנשאר בה, ואם כן מוכח שאתרוג החסר כשר, ומדוע פסלו אתרוג שנקבוהו עכברים?!
ומאידך גיסא מקשה הגמרא לרבי חנינא: היאך היה מטביל בו ויוצא, הרי קשיא מתניתין דידן, דשנינו שאתרוג החסר פסול?!
ומבארת הגמרא: בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא, דיש לפרש, כי כאן במתניתין, ביום טוב הראשון מיירי, שמצות לקיחתו מן התורה היא, ולפיכך בעינן "לקיחה תמה, כדכתיב: "ולקחתם", דדרשינן - שתהא לקיחה תמה.
ואילו כאן בדרבי חנינא, ביום טוב שני מיירי, דלא בעינן "לקיחה תמה", ואפילו חסר כשר.
אלא לרב, דאמר שטעם פסול אתרוג שנקבוהו עכברים אינו משום לקיחה תמה, אלא משום "הדר", אם כן על כרחך נוהג פסול זה כל שבעה, שהרי גם בשאר ימי החג צריך שתהא המצוה מהודרת, וכמבואר בריש פרקין, שלולב היבש פסול כל שבעה, היות ופסולו משום "הדר", ואם כן קשיא מדברי רבי חנינא שהכשיר אתרוג החסר?!  128 

 128.  כן פירש רש"י, שלרבי חנינא טעם פסול חסר הוא משום "לקיחה תמה" שאינו נוהג בשאר ימי החג, ולרב טעם הפסול הוא משום "הדר" ולדבריו יש לפסול כל שבעת ימי החג. ומבואר שדין הדר נוהג כל שבעה. אמנם יש מן הראשונים שפירשו כי גם לרבי חנינא אתרוג החסר פסול משום הדר, ודקדקו מכאן שפסולי הדר אינם נוהגים אלא ביום הראשון לבד, ונרחיב בזה אי"ה בילקוט מפרשים. ולדבריהם החילוק בין רב לרבי חנינא הוא, שלרבי חנינא אמנם אינו הדר גמור ופסול ביום הראשון. אבל בשאר ימי החג שאינם אלא זכר למקדש די בזה. אבל רב סבר שאינו הדר כלל, ולפיכך הקשו היאך יכלכל דברי רבי חנינא. (על פי לחם משנה הלכות לולב פרק ח הלכה ט).
מתרצת הגמרא: אמר לך רב: אכן, אתרוג החסר סתם כשר כל שבעה. ושאני אתרוג שנקבוהו עכברים ששם פסול משום דמאיסי, ואינו הדר.
איכא דאמרי: אכן להיפך אמר רב: אתרוג שנקבוהו עכברים, זה "הדר", דהא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה.
ומכל מקום, מקשה הגמרא: לרבי חנינא קשיא מתניתין, דשנינו: אתרוג החסר פסול?!
מתרצת הגמרא: לא קשיא: כאן, ביום טוב ראשון, כאן, ביום טוב שני.
שנינו במשנה: שיעור אתרוג קטן, רבי מאיר אומר כאגוז, רבי יהודה אומר כביצה: אמר רפרם בר פפא: כמחלוקת כאן גבי שיעור אתרוג קטן, כך מחלוקת בענין אבנים מקו רז לות.
דתניא בשבת: שלש אבנים מקורזלות (מחודדות  129  הראויות לקינוח), מותר להכניס אותן בשבת לתוך בית הכסא בתוך שיעור ארבע אמות (שאין בזה משום מעביר ארבע אמות בכרמלית שדינה כרשות הרבים). והטעם בזה הוא, משום שבית הכסא שלהם היה בשדה, ואינו מוקף מחיצות שאין כאן אלא איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדרבנן, ומשום כבוד הבריות לא גזרו.  130 

 129.  רש"י. אבל התוספות פירשו: רכות וראויות לקינוח.   130.  כן פירש רש"י. וכתבו התוספות שאין צריך לזה, כיון שכל איסור הוצאה מרשות היחיד לכרמלית אינו אלא מדרבנן, לא גזרו בזה חכמים משום כבוד הבריות. ולכן מותר להכניס אבנים מקורזלות מכרמלית לבית הכסא המוקף מחיצות, אף שדינו כרשות היחיד.
וכמה שיעורן של אותם אבנים? רבי מאיר אומר: כאגוז, דקסבר שרק בשיעור זה ראויות הן לקינוח. אבל גדולות יותר אינם ראויות לכלום והרי הן מוקצה. אבל רבי יהודה אומר: כביצה.
שנינו במשנתנו: ובגדול כדי שיאחז שנים בידו, דברי רבי יהודה, ורבי יוסי אומר: אפילו אחד בשתי ידיו: תניא, אמר רבי יוסי: מעשה ברבי עקיבא שבא לבית הכנסת ואת אתרוגו נשא על כתפו מחמת גודלו. ואם כן קחזינן שאפילו גדול הרבה - כשר. אמר לו רבי יהודה לרבי יוסי: וכי משם אתה חפץ להביא ראיה לדבריך? הרי אף הם אמרו לו: אין זה הדר!
מתניתין:
אין אוגדין את הלולב אלא במינו של הלולב, דברי רבי יהודה. וטעם הדבר יתפרש בגמרא.  131 

 131.  בטעמו של רבי יהודה אמרו בגמרא, דסבר לולב צריך אגד, ואם יאגדנו במין אחר שאינו מארבעת המינים הוו חמישה מינים, ועובר בבל תוסיף. ובתוספות לעיל לא ב הקשו, שהרי גם לרבנן דלולב אין צריך אגד, הדבר ברור שאם יוסיף לו מין חמישי נמצא עובר בבל תוסיף, ומדוע תלו זאת בפלוגתא זו של לולב צריך אגד?! ותירצו, דקיימא לן דמינים שבלולב צריך ליטלם כדרך גדילתם, וכיון שהאגד אינו עשוי כדרך גדילתו אין זה כצורת קיום המצוה, ואין בזה משום בל תוסיף. אבל לרבי יהודה שגם האגד הוא חלק מקיום המצוה אף שלא נעשה כדרך גדילתו, אם יעשהו ממין אחר נמצא מוסיף על המצוה.
רבי מאיר אומר: אפילו בחוט (של) משיחה  132  אפשר לאוגדו, אף שאין הוא ממין הלולב.

 132.  גרסת רש"י: חוט של משיחה.
אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב (חוטי זהב כפופים. גימוניות מלשון "הלכוף כאגמון ראשו"), ומוכח שאין צריך לאוגדו דוקא במינו. אמרו לו, אין משם ראיה, כיון שמלבד הגימוניות של זהב, במינו היו אוגדין אותו מלמטה. ואילו אותם גימוניות לא היו אלא לנוי.  133 

 133.  רש"י. ובאחרונים נתקשו, מדוע הוזקק לזה, תיפוק ליה כיון שכבר נאגד הלולב במינו שוב אין האגד הנוסף שאינו ממין הלולב נזקק לקיום המצוה, ואינו עובר משום בל תוסיף?! וכתב העמק ברכה (דיני לולב אות יט), דמלשון הרא"ש מדוקדק, כי מה שהכשיר רבי מאיר הוא דוקא כאשר קודם אגדו במינו ולאחר מכן בגימוניות של זהב, היות ואם עשה להיפך, אם כן מהיכי תיתי להחשיב את האגד העשוי ממינו כעיקר האגד והשני טפל לו, נימא איפכא, שעיקר האגד הוא הגימוניות של זהב שהם נעשו תחילה, וממילא יאסר משום בל תוסיף. ואפשר שמשום כך דקדק רש"י לומר שאגד הזהב נעשה לנוי בעלמא, דמטעם זה אפילו היה הוא קודם לאגד הכשר, לעולם נחשב האגד העשוי ממינו כאגד העיקרי, כיון שאגד הזהב יש לו תכלית מסוימת לנוי ולהדיא לא נעשה לאגד.
גמרא:
אמר רבא: מה שאמר רבי יהודה, שאוגדים את הלולב דוקא במינו, היינו, אפילו בסיב הגדל סביבות הדקל, ואפילו בעיקרא דדיקלא - כלומר, לחתוך ממנו נצרים ולקולפן ולקצען עד שיהיו ראויים לאגד.  134 

 134.  כן פירש רש"י, דעיקרא דדקלא הוא ממש חלק מגוף הדקל. והקשו התוספות, דרש"י סותר בזה למה שכתב בפרק כל שעה (פסחים לט א), גבי אלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובת מרור בפסח, שמנו עמהם חרחבינא - אצוותא דדקלא, ופירש רש"י, שהוא סיב הגדל סביב הדקל. ואמרינן שם שכל אלו המינים מיני זרעים הם, וכאן משמע שהוא חלק מן האילן ממש?!
ואמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה, שצריך לאגוד את הלולב דוקא במינו? משום דקסבר, לולב צריך אגד,  135  ואם כן גם האגד הוא חלק מהמצוה, ואי מייתי מינא אחרינא לאוגדו בו, הוה חמשה מיני, ועובר בבל תוסיף.  136  אבל אם לא היה האגד אלא לנוי אין בזה משום בל תוסיף, לפי שאינו נעשה כחלק מהמצוה.  137 

 135.  בטעם הדבר דלולב צריך אגד, אמרו בגמרא לעיל יא ב: דיליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, דגבי לולב כתיב: "ולקחתם לכם", וגבי אזוב כתיב: ולקחתם אגודת אזוב" - ודרשינן, מה להלן (גבי אזוב) - אגודה, אף כאן אגודה. ורבי מאיר סבר כרבנן בברייתא שם, דלא ילפי לקיחה לקיחה, ולכן לולב אין צריך אגד, ואין בזה משום בל תוסיף. בכפות תמרים העיר, כיון שעיקר מחלוקתם היא האם לולב צריך אגד, מדוע נחלקו לענין בל תוסיף ולא דנו בעיקר מחלוקתם - האם לולב צריך אגד? ותירץ, דסלקא דעתך שאף אם לולב צריך אגד, כיון שציותה תורה לעשותו אין בזה משום בל תוסיף, קא משמע לן שאם עשאו ממין אחר עובר עליו.   136.  בכפות תמרים נסתפק, האם רשאי לאגוד את הלולב בענף מעץ האתרוג, ומצדד לומר, שדוקא בשאר מינים התירו כיון שמצותם מן העץ. אבל באתרוג שהמצוה היא ליטול מהפרי נחשב האילן מין אחר.   137.  ומבואר, שלדעת רבנן דלולב אין צריך אגד אין צורך כלל להקפיד שיהיה האגד ממין הלולב. וקשה, כיון שמדרבנן לכולי עלמא לולב צריך אגד אם כן עובר עליו בבל תוסיף מדרבנן? ותירץ הר"ן, דטעמם של רבנן שהתירו הוא משום שעשוי לנוי, והיינו, דלא גזרו רבנן דין בל תוסיף כאשר נעשה הדבר לנוי מצוה. ורק לרבי מאיר שבל תוסיף הוא מדאורייתא נזקקים אנו לומר דאיירי כשכבר אגדו קודם לכן במינו, דסברא זו דדבר העשוי לנוי אין בו משום בל תוסיף לא מהניא אלא מדרבנן.
ואמר רבא: מנא אמינא לה, דסיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא? שמא יש לאוגדו רק בעלי הלולב עצמם?
דתניא: כתיב (ויקרא כג מ): "בסוכות תשבו" ומשמע, שתהא סוכה של כל דבר, דברי רבי מאיר. והיינו שרשאי לעשות את הסוכה מכל מין שירצה.
רבי יהודה אומר: אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב. והיינו שיש לסכך את הסוכה דוקא באחד מארבעה מינים אלו.  138  והדין נותן (כלומר, יש ללמוד הלכה זו מקל וחומר): ומה לולב שאין נוהג בלילות כבימים, דמצות לולב היא ביום דוקא, כמבואר להלן מג א, אינו נוהג אלא בארבעת המינין, סוכה שנוהגת בלילות כבימים, אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין?

 138.  באחרונים הקשו, היאך מותר לסכך באתרוג הרי הוא פרי המקבל טומאת אוכלין ודינו ככל הדברים המקבלים טומאה שפסולים לסיכוך? ! וכתב הכפות תמרים, דאי נימא שעץ האתרוג אינו נחשב כמין אחר אפשר שכוונתו להצריך לסכך בענפי אתרוג ולא בפרי עצמו, אמנם לפי מה שמסיק לעיל שעץ האתרוג נחשב כמין אחר הדרא קושיא לדוכתא. ובערוך לנר כתב לחדש, דפרי שלא הוכשר לקבל טומאה לא חשיב כדבר המקבל טומאה וכשר לסיכוך. ועיין לעיל דף יג ב ובתוספות שם.
אמרו לו: כל דין (קל וחומר) שאתה דן תחלתו להחמיר, כמו כאן, שמחמת החומרא שיש בסוכה על פני לולב אתה מביא לה חומר אחר, ועל ידי כך יהיה סופו להקל, וכמו שיבואר להלן, אינו דין. כלומר, אין זה קל וחומר הגון, שהרי הדין מלמד עליו חומר, ואתה מקל בדינו.

דרשני המקוצר