פרשני:בבלי:סוכה מג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה מג ב

חברותא

"תשבו תשבו" - לגזירה שוה.
נאמר כאן בסוכה "בסוכות תשבו שבעת ימים"
ונאמר במלואים: (ויקרא ח) "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים".
מה להלן, במילואים, ימים ואפילו לילות.
אף כאן, בסוכה, ימים ואפילו לילות.
שנינו במשנה: ערבה שנוהגת שבעה - כיצד? יום השביעי של ערבה שחל להיות בשבת, נוהגת אז מצות ערבה שבעה ימים, ואפילו בשבת.
והוינן בה: ערבה ביום השביעי של חג שחל בשבת - מאי טעמא דחיא שבת!? מדוע לא גזרו בה חכמים שלא לקיימה מחשש שמא יעבירנה ברשות הרבים!?
והרי מצותה אינה חשובה, היות והיא אינה נוהגת מן התורה בגבולין, ואם כן, הרי היא כמו לולב בשאר ימות החג, שגזרו בו במקדש שלא ליטלו בשבת, היות שאינו נוהג אז בגבולין מן התורה, ואין מצותו חשובה.
אמר תירץ רבי יוחנן: לא גזרו בערבה שלא ליטלה בשבת כדי לפרסמה שהיא מן התורה במקדש.
כי בכך שלא גזרו בה יהיה לה פרסום שהיא מן התורה, למרות שאינה מפורשת בתורה.
ופרכינן: אי הכי, שכדי לפרסם דבר שאינו מפורש בתורה לא גזרו בו, כדי להודיע שהוא מן התורה.
לולב במקדש בשאר הימים, נמי, כיון שאינו מפורש בתורה, שהרי אפשר לבאר את הכתוב "ושמחתם לפני ה' שבעת ימים" בשמחה גרידא, לידחי שבת, ולא יגזרו בו חכמים, כדי לפרסמו שהוא מן התורה במקדש כל שבעה!?
ומשנינן: לולב תיקנו חכמים שלא ליטלו גזרה משום דרבה, כמבואר לעיל בתחילת הפרק, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
ופרכינן: אי הכי, ערבה נמי נגזור עליה שלא ליטלה בשבת אפילו ביום השביעי, שמא יעבירנה ברשות הרבים.
ומשנינן: ערבה - שלוחי בית דין מייתי לה, מביאים אותה למקדש מערב שבת, לפי שאין היא מצוה לכל אדם אלא לכהנים בלבד, ואין חשש שהכהנים יחללו שבת
אבל לולב - לכל הוא מסור, שהכל מצווים בו, ויש חשש שיבואו לטלטלו ברשות הרבים בשבת.
ופרכינן: אי הכי, שאין לחשוש שהכהנים יוציאו את הערבה לרשות הרבים - כל יומא של חול המועד שחל בשבת (ולא רק היום השביעי), נמי לידחי הערבה לשבת, ומדוע רק אם חל היום השביעי בשבת דוחה הערבה את השבת!?
ומשנינן: היות ואם נתיר את הערבה בכל יום מימי החג שחל בשבת, לעומת הלולב שאינו דוחה אלא את השבת ביום טוב הראשון - אתי יבואו האנשים לפקפוקי לזלזל במצות לולב, לפי שהוא אינו דוחה שבת אלא רק ביום אחד בלבד, ויאמרו האנשים שאין מצות לולב חשובה.
ופרכינן: ולידחי ערבה ביום טוב ראשון של חג שחל בשבת, שאז אין את החשש שיבואו לזלזל בלולב, שהרי ביום טוב ראשון דוחה גם הלולב את השבת!?
ומשנינן: הרי מה שלא גזרו בערבה שלא ליטלה בשבת ביום השביעי הוא רק כדי לפרסמה שהיא מן התורה. אבל ביום הראשון שחל בשבת לא מוכחא מלתא לפרסם הדבר שהיא מן התורה.
כי אמרי אינשי: לולב הוא דקא דחי.
שיתלו האנשים לומר שלא גזרו על הערבה לאוסרה בטלטול היות שהתירו בו את טילטול הלולב, ולא משום שהערבה היא מן התורה.
ופרכינן: כיון שההיתר של הערבה בשביעי הוא רק כדי לפרסמה שהיא מן התורה, במה עדיף הפרסום ביום השביעי מהפרסום בשאר הימים? ולידחי ערבה לשבת באחד מהנך, משאר ימי החג שחל בשבת!?
ומשנינן: כיון דקא מפקת לה מראשון, היות והוצאנו את מצות הערבה מהיום הראשון כיון שלא יהיה בו פרסום - אוקמה העמדנו את מצות הערבה והפרסום אשביעי, ביום השביעי, שהוא "יום מסוים" (כמו ראשון או אחרון).
ופרכינן: אי הכי, שדוחה הערבה את השבת, ולא גזרו עליה כדי לפרסמה שהיא מן התורה - האידנא, משחרב המקדש, נמי לידחי מצות הערבה בשביעי את השבת. כי גם בימינו היא "מנהג נביאים" בגבולין, ויש לקיימה גם בשבת כדי לפרסם שהיא מן התורה במקדש.
ויביאוה שלוחי בית דין ויחבטו בה, כמו שנהגו במקדש, שהרי לא מצינו בשום מקום שגזרו על נטילת ערבה ביום השביעי.
ומשנינן: אנן - לא ידעינן בקיבועא דירחא. ומספק לא נדחה שבת.
ופרכינן: אינהו, בני ארץ ישראל, דידעו בקיבועא דירחא שהיה גם אחרי החורבן - לידחי נטילת ערבה ביום השביעי את השבת!?
כי אתא, כאשר הגיע בר הדיא מארץ ישראל לבבל תירץ ואמר: לעולם לא איקלע, לא אירע שיחול יום השביעי של חג הסוכות בשבת. כיון שאם היה צריך לחול בשבת, היו מעברים בית הדין את חודש אלול שלפניו, כדי שלא יפול יום השביעי של חג הסוכות בשבת, על מנת שיוכלו לקיים בו מצות ערבה.
כי אתא רבין וכל נחותי (אנשי הסיעה שירדו מארץ ישראל לבבל) אמרי אחרת: אמנם אירע שאיקלע יום השביעי בשבת, ולא דחי שבת.
ואלא קשיא, וחוזרת הקושיא: אמאי לא דחי ערבה לשבת!?
אמר רב יוסף: מאן לימא לן דמצות ערבה במקדש היתה בנטילה, עד שנרצה לומר שנטילת ערבה עתה, שהיא זכר למקדש, תדחה שבת לפרסם את מצות ערבה שהיא מן התורה במקדש?
דלמא בזקיפה ליד המזבח היתה מצותה, ואילו לנו אין עתה מצוה שכזאת כי אין לנו מזבח!
איתיביה אביי לרב יוסף ממשנתנו ששנינו בה: לולב וערבה ששה ושבעה.
ומדייק אביי: מאי לאו, הרי פשטות לשון משנתנו מורה, שמצות הערבה היא כמצות לולב.
מה לולב בנטילה - אף ערבה בנטילה, ולא בזקיפה סביב המזבח. ותחזור הקושיה מדוע אין נוהגים בה עתה בני ארץ ישראל גם בשבת.
ומתרץ רב יוסף לאביי בלשון תמיהה: מידי אריא!? האם מוכרח הדבר שכך מורה לשון המשנה!?
והרי לשון המשנה אינו מחייב לדמות מצות ערבה לנטילת לולב. אלא אפשר לומר:
הא לולב - כדאיתיה בנטילה.
והא ערבה - כדאיתיה בזקיפה.
עוד איתיביה אביי לרב יוסף מהמשנה (בדף מה א): בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום שבע פעמים.
ומדייק אביי: מאי לאו - היו מקיפים הכהנים את המזבח בהליכתם סביבו בערבה בידיהם.
ומוכח שמצותה במקדש בנטילה ולא בזקיפה.
ומתרץ רב יוסף: לא בערבה היו מקיפים, אלא היו מקיפים את המזבח בהליכה בלולב שבידיהם. ואילו את הערבה הם היו זוקפים תחילה, ולכן אין אנו נוהגים בה זכר למקדש לפי שאין לנו אפשרות לקיים זכר זה.
ופרכינן: והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בערבה היו מקיפין! וכיצד אתה אומר שהקיפו בלולב!?
אמר ליה רב יוסף לאביי: הוא, רבה בר רבוה אכן אמר לך שבערבה היו מקיפים, ואילו אנא (רב יוסף) אמינא: בלולב היו מקיפם לאחר זקיפת הערבה.
אתמר: רבי אלעזר אומר: בלולב היו מקיפים את המזבח.
רב שמואל בר נתן אמר רבי חנינא: בערבה היו מקיפים אותו.
וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בע רבה.
אמר ליה רבא לרב יצחק, בריה דרבה בר בר חנה: בר אוריא! תא בוא ואימא לך ואומר לך מלתא מעליתא דברי תורה משובחים דהוה אמר אבוך שאמר אביך:
הא דתנן לקמן (מה א): "כל היום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים".
הכי אמר אבוך משמיה דרבי אלעזר: בלולב היו מקיפים.
איתיביה מברייתא בתוספתא (פרק ג): לולב דוחה את השבת במקדש בתחלתו, כאשר חל יום טוב ראשון בשבת. וערבה דוחה את השבת במקדש בסופו, כאשר חל היום השביעי בשבת.
פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת. והביאו מרביות ענפים של ערבה מערב שבת, והניחום בעזרה. והכירו בהן בייתוסין הצדוקים שאינם מודים במצות הערבה היות והיא אינה מפורשת בתורה, ונטלום לערבות וכבשום וטמנום תחת אבנים שהם מוקצה, כדי שלא יוכלו הפרושים לטלטלם בשבת ולקיים בהן מצות ערבה. למחר הכירו בהן, בערבות שתחת האבנים, עמי הארץ (שלא היו בקיאים בדיני מוקצה אך החזיקו עם הפרושים), ושמטום מתחת האבנים. והביאום הכהנים לערבות, וזקפום בצידי המזבח. ומבארת הברייתא למה הטמינום הבייתוסים מתחת לאבנים: לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת.
ומדייקת הגמרא מלשון הברייתא בסופה, הנוקטת "חיבוט ערבה".
אלמא מצות ערבה בנטילה היא, שהיו הכהנים נוטלים את הערבה בידיהם, ומנענעים אותה (והיינו "חיבוט"), ומקיפים בה את המזבח על ידי הילוך ברגליהם, ורק לאחר מכן זוקפים אותה ליד המזבח.
ומסקינן: אכן תיובתא היא מברייתא זו.
ופרכינן: ואלא מעתה לידחי את השבת. כיון שהוכחנו שמצותה היא בנטילה, יש לנו לעשות עתה זכר למקדש וליטלה בשבת שחל בו שביעי של ערבה!?
ומשנינן: כיון דאנן בגולה, שאינם בקיאים בעיבור החודש, לא דחינן שבת לקיום מצות ערבה - אינהו, בני ארץ ישראל, נמי לא דחו. שהשוו חכמים את הנהגותיהם של כל ישראל, כדי שלא תראה תורתנו כשתי תורות.
ופרכינן: וכי השוו חכמים את הנהגותיהם של ישראל?
והא יום טוב הראשון, דלדידן בני בבל לא דחי מצות לולב את השבת, ואילו לדידהו לבני ארץ ישראל דחי!?

דרשני המקוצר