פרשני:בבלי:סוכה מה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה מה א

חברותא

וכי לייבשן ללולבין הוא צריך, ולכן הוא שוטחן בשכיבה על גג האיצטבא? והרי לולב יבש פסול!
אלא אימא: היו סודרין את הלולבים על גב האיצטבא, שהיו משעינים אותם זקופים על הכותל של האיצטבא.
אמר רחבא אמר רבי יהודה: הר הבית - סטיו כפול היה. היה בנוי שורות של איצטבאות, זו לפנים מזו, סטיו לפנים מסטיו.
מתניתין:
א. מצות ערבה - כיצד?
מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא.
היו יורדין לשם, ומלקטין משם מורביות ענפים של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח.
וראשיהן של המורביות היו כפופין על גבי המז בח.
תקעו, והריעו, ותקעו - משום שמחה.
בכל יום מששת ימי החג הראשונים היו מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים: אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא. רבי יהודה אומר: כך היו אומרים: "אני והו - הושיעה נא". שהוא גימטריא של אנא ה' (78), וכמו כן הוא מורכב משני שמות מתוך שבעים ושתים שמות אשר מהן מורכב השם המפורש.  1 

 1.  השם המפורש נלמד משלשת פסוקים סמוכים, בני שבעים ושתיים אותיות כל אחד, בפרשת בשלח (פרק יד פסוקים יט כ כא) הפסוק הראשון הוא "ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם". הפסוק השני הוא "ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ויהי הענן והחשך, ויאר את הלילה, ולא קרב זה אל זה כל הלילה". הפסוק השלישי הוא "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים כל הלילה, וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים". השם המפורש הוא צירופים של שמות בני שלש אותיות, כאשר כל שם בן שלש אותיות מורכב מצירוף אותיות משלשת הפסוקים, לפי הסדר הזה: האות הראשונה היא האות הראשונה שבפסוק הראשון, האות השניה היא האות האחרונה של הפסוק האמצעי, והאות השלישית היא האות הראשונה שבפסוק השלישי. צירוף זה נותן את השם "והו". השם השלשים ושבע הוא צירוף האות השלשים ושבע מתחילת הפסוק הראשון, והאות השלשים ושבע כשמונים את האותיות אחורה מסוף הפסוק האמצעי, והאות השלשים ושבע מתחילת הפסוק השלישי. צירוף זה נותן את השם "אני". אך הרבה ראשונים (ועיין בתוס') גורסים "אני והוא" על שם הכתוב "עמו אנכי בצרה", שכביכול מבקשים אנו שיושיע ויגאל את עצמו ואותנו מהסבל שהוא סובל כביכול יחד עמנו.
ואותו היום, השביעי, היו מקיפין את המזבח שבע פעמים.
בשעת פטירתן פרידתן מהמזבח מה הן היו אומרים?
"יופי לך מזבח! יופי לך מזבח!". שעושים אנו לך את היופי הזה לפי שאתה מכפר עלינו (רש"י בעמוד ב).
רבי אלעזר אומר: כך היו אומרים: "יופי ליה, ולך מזבח! יופי ליה, ולך מזבח!". ויתבאר בגמרא.
ב. כמעשהו של קיום מצות ערבה בחול - כך מעשהו בשבת.
אלא, שהיו מלקטין אותן מערב שבת, ומניחין אותן בגיגיות של זהב מלאות מים, כדי שלא יכמושו, שלא יבלו הערבות.
ג. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: ביום השביעי, בין בחול ובין בשבת - חריות ענפים של דקל היו מביאין, וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח. ואותו היום היה נקרא "יום חבוט חריות".
ד. גם לאחר הקיום של מצות אתרוג לולב וערבה, עדיין היו הלולבים והאתרוגים "מוקצים למצוותן" למשך כל היום.
וכדי לשמוח מיד עם סיום הקיום של המצוות הללו, היו הגדולים לוקחים את לולביהם ואתרוגיהם של הקטנים, שהם לא הוקצו למצוה.
וכך עשו:
מהיד של התינוקות - היו שומטין את לו לביהן.
והיו אוכלין את אתרוגיהן.
גמרא:
תנא בברייתא: מוצא - מקום הנקרא "קלניא" הוה.
והוינן בה: ותנא דידן - מאי טעמא קרי ליה "מוצא"?
איידי דמיפק מכרגא דמלכא, היות שהוצא מקום זה מכלל החיוב של תשלום המס למלך, קרי ליה "מוצא".
שנינו במשנה: ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח.
תנא: ערבות רבות וארוכות היו.
וגבוהות אחד עשר אמה, כדי שיהו גוחות מוטות על המזבח, בשיעור אמה.
אמר מרימר משום מר זוטרא: שמע מינה שאת רגלי הערבות - על היסוד מנח להו, ולא על רצפת העזרה בסמוך למזבח.
דאי סלקא דעתך שאארעא, על רצפת העזרה, מנח להו - לא יתכן שיהיו ראשי הערבות "מוטות" בצורה של הטייה כלפי מטה, אמה על המזבח.
כי מכדי, הרי גובה המזבח מרצפת העזרה עד גגו היה תשע אמות, לפי המבואר להלן:
המזבח היה בנוי בצורה של שלש קוביות, זו על גבי זו.
א. הקוביה התחתונה, הנקראת "יסוד המזבח" היתה רחבה אמה מכל צד יותר מהקוביה האמצעית שמעליה. וגבוהה אמה.
ב. הקוביה האמצעית היתה צרה מהתחתונה אמה מכל צד, ורחבה מהקוביה העליונה אמה מכל צד.
על המשטח של רוחב האמה הזאת היה ה"סובב", המיועד להליכת הכהנים כדי ליתן את הדם של קרבנות החטאת על פינות המזבח.
גובהה של קוביה זאת היה חמש אמות.
ג. הקוביה העליונה היתה גבוהה שלש אמות, וצרה מהקוביה האמצעית באמה אחת מכל צד.
על הפינות של משטח הקוביה העליונה היו ארבע "קרנות", של אמה על אמה בגובה אמה.
וכך שנינו במסכת מדות (ג א):
א. מעל רצפת העזרה עלה גובה המזבח בשיעור אמה. וכנס, והצטמצם שם רוחבו של המזבח בשיעור אמה. וזהו חלק המזבח הנקרא "יסוד המזבח".
ב. ואחר כך טיפס הגובה ועלה חמש אמות. וכנס אמה.
ומקום כניסת האמה זהו חלק המזבח הנקרא "סובב".
ג. ואחר כך עלה הגובה עוד שלש אמות.
המשטח שלמעלה הוא גגו של המזבח, ובארבעת פינותיו היו ארבעת הקרנות, וגובה הקרן היה אמה. וזהו "מקום הקרנות".
נמצא שגובה המזבח, מהרצפה עד גגו, הוא תשע אמות.
וכדי שתהיינה הערבות "גוחות" (מוטות) אמה מעל המזבח דרוש שהן תהיינה מוגבהות מעליו לפחות שתי אמות, כי בפחות מגובה זה אי אפשר להטותן אמה על המזבח, אלא רק לקפל אותן מעליו.
ואם כן, שתהיינה הערבות גוחות (מוטות, כשהן מכופפות בצורה של הטייה כלפי מטה, ולא מקופלות בזוית ישרה) על גבי המזבח - היכי משכחת לה אם נעמידן על רצפת העזרה?
והרי כיון שגובהן של הערבות הוא אחד עשרה אמה, אם יעמידו את רגליהן על רצפת העזרה, לא ישאר להן גובה של שתי אמות בראשיהן מעל גובה המזבח, היות ויש שתי אמות הפרש בין מקום עמידתם על רצפת העזרה לבין ראש המזבח, על ידי כניסת אמת היסוד ואמת הסובב, וצריך להטותן באלכסון ממקום עמידתן אל גג המזבח.
ונמצא, שבהגיען אל גג המזבח, כשהן עומדות באלכסון, לא ישאר בראשיהן שתי אמות כדי שאפשר יהיה להטותן אמה מעל המזבח.
אלא, לאו שמע מינה: איסוד, על רצפת היסוד של המזבח, מנח להו היה מניח את רגלי הערבות.
ונמצא, שהיה גבוה ראשן של הערבות (אילו היו זקופות) מעל גובה המזבח שלוש עשרה אמות, וכך היו יכולים להטותם באלכסון אל גג המזבח, ועדיין נשאר בגבהן שתי אמות, שאותן אפשר להטות אמה על גבי המזבח.
ומסקינן: שמע מינה.
אמר רבי אבהו: מאי קראה, מהיכן למדנו שצריכות הערבות להיות גבוהות מעל גובה גג המזבח?
שנאמר (תהלים קיח) "אסרו הקיפו את המזבח בזמן חג הסוכות, בעבותים בענפי אילנות, ויגיעו אותן העבותים עד קרנות המזבח, שהן גבוהות מן גג המזבח".
אמר רבי אבהו: אמר רבי אלעזר: כל הנוטל לולב באגודו, והדס בעבותו - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן.
שנאמר:

דרשני המקוצר