פרשני:בבלי:סוכה נ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה נ ב

חברותא

גמרא:
איתמר, רב יהודה ורב עינא נחלקו בגירסת המשנה, בענין שמחת בית השואבה:
חד תני: שמחת בית השואבה.
וחד תני: שמחת בית החשובה.
אמר מר זוטרא: מאן דתני "שואבה" לא משתבש, וגם מאן דתני "חשובה" לא משתבש.
מאן דתני "שואבה" לא משתבש - דכתיב (ישעיהו יב) "ושאבתם מים בששון". ועל שם שאיבת המים נקראת השמחה.
ומאן דתני "חשובה" לא משתבש - דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה על ידי יצירת השיתין מתחת למקום המזבח עוד מששת ימי בראשית כדי לקבל את הנסכין.
תנו רבנן: החליל דוחה את השבת, דברי רבי יוסי בר יהודה.
וחכמים אומרים: אף את יום טוב אינו דוחה.
אמר רב יוסף: כל המחלוקת היא רק בשיר של קרבן, שהיו מחללים הלויים בחליל בשעת ניסוך היין של קרבן ציבור.
דרבי יוסי סבר: עיקר מצות שירה של הלויים על הקרבן היא בצירוף נגינת כלי. ולכן הנגינה בחליל על הקרבן בכלל עבודה של הקרבן היא נחשבת. ולכן היא דוחה את השבת כמו שעבודת קרבן ציבור דוחה את השבת.
ואילו רבנן סברי: עיקר שירה היא בפה, ואילו הנגינה בכלי המצטרפת אליה לאו בכלל עבודה היא. ולכן היא אינה דוחה את השבת.
אבל שיר של שואבה - דברי הכל שמחה היא ואינה עבודה, ולכן הנגינה בכלי בשעת שמחת בית השואבה אינה דוחה את השבת.
אמר רב יוסף: מנא אמינא מהיכן יודע אני דבהא פליגי רבנן ורבי יוסי בר יהודה אם עיקר שירה הוא בצירוף נגינה בכלי?
מהא דתניא: כלי שרת שעשאן של עץ - רבי פוסל, ורבי יוסי בר יהודה מכשיר.
מאי לאו, בהא קמיפלגי:
מאן דמכשיר סבר שעיקר שירה הוא בכלי, ולכן ילפינן מאבובא דמשה, מהאבוב (החליל) של משה רבנו, שהיה עשוי עץ, והיה במקדש מאז ימיו של משה רבנו. וכשם שראוי להשתמש בחליל העץ לעבודת השירה במקדש, כך גם מותר להשתמש במקדש בכלי שרת העשויים עץ.
ומאן דפסיל, סבר שעיקר שירה הוא בפה. ולכן לא ילפינן מאבובא דמשה, לפי שהוא אינו משמש ככלי לעבודה במקדש.
ודוחה הא את ראייתו של רב יוסף: לא בכך נחלקו.
אלא לעולם יש לומר דכולי עלמא סוברים שעיקר שירה בכלי.
והכא בשאלה אם דנין דבר שאפשר לעשותו אחרת, מדבר שאי אפשר לעשותו אחרת, קמיפ לגי.
מאן דמכשיר סבר: "דנין אפשר משאי אפשר". ועל אף שאת האבוב של משה אי אפשר לעשותו ממתכת אלא רק מעץ, בכל זאת יש לנו ללמוד ממנו שגם כלי שרת יכולים להיות עשויים מעץ.
ומאן דפסיל סבר: "לא דנין אפשר משאי אפשר". ולכן אין ללמוד ממנו לכלי שרת, היות ואת כלי השרת אפשר לעשות ממתכת.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא סברי דעיקר שירה היא בפה, ולכן אין ללמוד מהאבוב של משה לכלי שרת.
וגם אם תאמר שעיקר שירה הוא בכלי, בכל זאת אי אפשר ללמוד מהאבוב של משה, היות וכולי עלמא סוברים שאין דנין אפשר משאי אפשר.
והכא - במילף בלימוד של עשיית המנורה מזהב, האם לומדים אותו במידה של "כללי ופרטי", או במידה של "רבויי ומיעוטי", קא מיפלגי.
כאשר רבי דריש לעשיית המנורה מזהב במידה של כללי ופרטי, ואילו רבי יוסי בר יהודה דריש זאת במידה של "ריבויי ומיעוטי".
הלימוד של כלל ופרט שונה מהלימוד של ריבוי ומיעוט בנקודה אחת, וממנה יוצא חילוק נוסף, בין כלל ופרט וכלל, לבין ריבוי מיעוט וריבוי.
המידה של "כלל ופרט" אומרת שהפרט בא לפרש ולהגדיר את הכלל, שאין ה"כלל" כולל שום דבר אחר, אפילו לא דבר הדומה לפרט, מלבד הפרט המסויים המופיע בכתוב.
ואילו המידה של "ריבוי ומיעוט" אומרת שהמיעוט בא רק לשלול ולומר שאין הריבוי מרבה כל דבר, אבל אין זה אומר שהמיעוט שולל את הריבוי לי, ובניגוד למידת "כלל ופרט", אין המיעוט ממעט דברים הדומים לו, אלא רק את עצמו בלבד, ואילו הדברים הדומים לו יכולים להשאר בכלל הריבוי.
ומכאן נגזר שבמידת "כלל ופרט וכלל" בא הכלל הנוסף להוסיף ולכלול רק את הדברים הדומים לפרט, שאילולי הכלל שאחר הפרט, הם היו מתמעטים מכח המידה של "כלל ופרט", ובכח הכלל הנוסף מתרבים גם הדברים הדומים לפרט, אבל אין בכוחו של הכלל הנוסף להתפשט ולכלול כל דבר.
אבל במידה של "ריבוי ומיעוט וריבוי" אין צורך לריבוי הנוסף לרבות את הדברים הדומים למיעוט, שהרי הם לא התמעטו מכח המיעוט, ולכן הוא בא לרבות כל דבר.
והמיעוט אינו בא אלא למעט דבר אחד בלבד.
רבי דריש כללי ופרטי:
דכתיב (שמות כה) "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תעשה המנורה".
"ועשית מנורת" - כלל,
"זהב טהור" - פרט,
"מקשה תעשה המנורה" - חזר וכלל.
והכלל הוא: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש - של מתכת, אף כל של מתכת כשר לעשיית המנורה, ולא של עץ.
רבי יוסי בר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי:
"ועשית מנורת" - ריבה.
"זהב טהור" - מיעט.
"מקשה תעשה המנורה" - חזר וריבה.
והכלל הוא: ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל.
מאי רבי - רבי כל מילי,
מאי מיעט - מיעט של חרס. אמר רב פפא:

דרשני המקוצר