פרשני:בבלי:מגילה כד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה כד א

חברותא

ובנביא - יכול לקרוא למתורגמן אפילו שלשה פסוקין אם ירצה, דלא אכפת לן אם יטעה, דהא לא נפקא מקריאת הנביא הוראה.
ואם היו שלשתן, שלשת הפסוקין, שלש פרשיות (ובגמרא מפרש היכא משכחת לה שקורא שלשה פסוקין בשלש פרשיות) - קורין ומתרגמין אחד אחד.
מדלגין בקריאת הנביא מפרשה לפרשה.
ואין מדלגין בקריאת התורה, משום שהשומע את הקורא מדלג ממקום למקום - אין דעתו מיושבת עליו.
ועד כמה הוא מדלג בנביא? עד כדי שבאותו זמן שגולל את הספר עד מקום הדילוג - לא יפסוק המתורגמן מקריאת התרגום של הפסוקין שקרא כבר הקורא, משום שאם יפסוק - יצטרכו הציבור לעמוד בשתיקה, ואין זה כבוד הציבור  75 .

 75.  כך פירש רש"י. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ובהלכותיו (פי"ב מהל' תפילה ה"ח). והביא התוי"ט, דהשיג עליו הראב"ד (אינו לפנינו), דלשון המשנה אינה כן, דלדבריו הול"ל: "עד כדי שיפסיק התורגמן".
גמרא:
הני שלשה פסוקין שאין פוחתין מהן בקריאת התורה - כנגד מי הן נקראין?
אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים  76  .

 76.  ובדברים רבה (פרשה ז', ד"ה ויקרא משה) איתא: "למה התקינו שלא יפחות משלשה פסוקים - כנגד אברהם יצחק ויעקב. ד"א: כנגד משה אהרן ומרים שניתנה תורה על ידיהן".
שנינו במשנתינו: ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד, ובנביא - שלשה פסוקים. ואם היו שלשתן שלש פרשיות - קורא אחד אחד.
היכי דמי שלשה פסוקין בשלש פרשיות?
כגון: "כי כה אמר ה' חנם נמכרתם", "כי כה אמר ה' אלהים מצרים ירד עמי בראשונה", ועתה מה לי פה נאם ה'" (ואינם ממש ג' פרשיות, אלא כיון שהם ג' ענינים שונים - חשיבי כג' פרשיות. ר"ן וריטב"א)  77 .

 77.  כתב המאירי, דהטעם דבכה"ג קורין אחד אחד, היינו משום דאף בנביא, באופן שהטעות מצויה בו, אין קורין יותר מאחד. והר"ן כתב, דכיון דעניינים חלוקין הן, אינו רשאי לערבן.
שנינו במשנתינו: מדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה.
ורמינהי: כהן גדול היה קורא ביום הכפורים בפרשת אחרי מות, ו"אך בעשור". והא קא מדלג, דהא קריאת "אך בעשור" - בפרשת אמור היא!?
אמר אביי: לא קשיא. כאן, הא דמתניתין דידן - בכדי שיפסוק התורגמן, ובהכי אין מדלגין. ואילו כאן, בברייתא - בכדי שלא יפסוק התורגמן מיירי, ולהכי מדלגין.
ותמהינן: והא (עלה  78 ) קתני במתניתין דידן דמדלגין בנביא, ואין מדלגין בתורה. ועד כמה הוא מדלג בנביא - עד כדי שלא יפסוק התורגמן. מכלל דבתורה - כלל כלל לא מדלגין, ואפילו בכדי שלא יפסוק התורגמן!?

 78.  רש"י לא גרס לה, דלכאורה אין לגרסא זו מובן.
אלא אמר אביי: לא קשיא. כאן, הא דאמרן דמדלגין - כגון בקריאה של כהן גדול, ששתי הקריאות בענין אחד הן, ששתיהן מדברות בענין יום הכפורים, ובהכי אין טירוף הדעת.
ואילו כאן, הא דמתניתין דאין מדלגין - בדילוג בשתי עניינות מיירי, כגון מפרשת נגעים לפרשת זבין.
והתניא (בניחותא, ראיה לדבר): מדלגין בתורה - בענין אחד, ובנביא - אפילו בשני עניינין.
כאן וכאן, בין בתורה ובין בנביא - דווקא בכדי שלא יפסוק התורגמן.
תניא אידך: אין מדלגין מנביא אחד לנביא אחר, משום שיש כאן טירוף הדעת יותר מדי.
ובנביא של שנים עשר - מדלג אפילו מנביא לנביא. ובלבד שלא ידלג מסוף הספר - לצד תחילתו, דהיינו, שלא יקרא למפרע  79 .

 79.  אבל אין הכוונה שלא ידלג מסוף הספר דתרי עשר - לתחילתו, דבכהאי גוונא, אפילו מתחילתו לסופו אסור, דהיינו בכדי שיפסיק המתורגמן. תוס' ביומא (ע' ע"א, ד"ה ובלבד). וכתב הכסף משנה (פי"ב מהל' תפילה הל' י"ג), דהיינו דווקא מספר אחד דתרי עשר לספר אחר. אבל באותו נביא עצמו, אפילו מסוף הספר לתחילתו שרי, דלא גרע משאר נביאים. ובמג"א (קמ"ד סק"ד) הקשה על הכס"מ, הא גם בשאר נביאים אסור לקרות למפרע ! ? וע"ע בפר"ח (סי' קמ"ד).
מתניתין:
המפטיר בנביא  80  - תקנו חכמים שהוא יהא גם פורס על שמע  81 , והוא עובר לפני התיבה להוציא את הציבור ידי חובתן בקדושה שבתפילה, והוא נושא את כפיו אם כהן הוא  82 .

 80.  רש"י כתב: "מי שרגיל להפטיר בנביא". וכתב הרש"ש, דהיינו משום דהוה קשיא ליה, הא פריסת שמע קודם קריאת התורה היא, כדאיתא בתוי"ט. ולישנא ד"המפטיר" - משמע שכבר הפטיר. להכי פירש: "מי שרגיל להפטיר", והיינו בימים עברו. ועיי' בתוי"ט.   81.  במסכת סופרים (פרק י"ד הלכה ח') איתא: "המפטיר בנביא - הוא פורס על שמע. באיזה שמע אמרו - בשמע של ספר תורה". וכתב שם הגר"א, דהיינו "שמע" שאומרים בפתיחת הארון קודם הקריאה.   82.  תמהו האחרונים, הא פשיטא דנושא את כפיו ככל הכהנים, ומאי מעליותא דידיה? ותירץ הטורי אבן, דנ"מ לבית כנסת שכולם כהנים, דדינא הוא דאי אשתייר בי עשרה, מקצת עולין לדוכן, ומקצתן עונין אמן (כדאיתא בסוטה ל"ח ע"ב), וקמ"ל מתני' דהמפטיר בנביא יהא מן העולין, ולא מן העונין אמן. והרש"ש כתב דהכי קאמר, דאע"ג דדינא הוא דכהן העובר לפני התיבה, ויש שם כהנים אחרים, לא ישא את כפיו, ואפילו אם הבטחתו שחוזר לתפילתו, מכל מקום - המפטיר בנביא - נושא את כפיו (אם הבטחתו שחוזר לתפילתו). והתוי"ט כתב, דמשום סיפא נקט לה, דאם הוא קטן - אינו נושא כפיו. וכן משמע מרוב הראשונים, שלא הזכירו דנושא את כפיו, משמע דס"ל דאין זה דין בפני עצמו, ורק משום סיפא נקטוהו. א"נ, שהוא מתחיל כאילו הוא הגדול שבהם (והתפארת ישראל כתב, שהוא מתחיל - ואחריו מתחילין כולן, וכן כשמסיים הוא - מסיימיין כולם). ועיי' מה שכתב השפת אמת. ובבית הלוי על התורה (בסוף ספר בראשית) כתב, די"ל דהוא דומיא דשאר דיני דמתניתין, דמוציא את הרבים ידי חובתן, והכא נמי, מוציא את הכהנים בנשיאות כפים. ודחה פירוש זה, משום דאין דין שומע כעונה בנשיאות כפים, משום שצריך לאמרה בקול רם, והיוצא בשמיעה - כאילו אומרה בלחש. אבל החזו"א (או"ח כ"ט) כתב, דהשומע נכלל בדיבורו של המדבר, וכאילו אמר בקול רם.
ואם היה המפטיר בנביא קטן - אביו או רבו  83  עוברין על ידו. כלומר, בשבילו  84 .

 83.  כתב הטו"א, דהא דרבו עובר על ידו - היינו דווקא באין לו אב. אבל אם יש לו אב - אביו קודם. וביאר בחי' רעק"א, דלא דמי לההיא דמתניתין דב"מ (ל"ג ע"א), דאבידת אביו ואבידת רבו - אבידת רבו קודמת (וכן לגבי עוד דברים רבו קודם, עיי"ש), דהכא הוא זכות הקטן, והאב קודם לזכות בו, כמו שהוא יורשו. עיי"ש שהביא עוד חילוק.   84.  וכתב הטורי אבן דמלשון "עוברין על ידו", משמע דדווקא עוברין לפני התיבה בשבילו, אבל שאר דברים - לא. אבל בפיה"מ להרמב"ם איתא דלכל מילי דלעיל זוכין על ידו.
קטן קורא בתורה  85 , ומתרגם.

 85.  הרע"ב הביא, דיש מן הגאונים שאמרו, דהיינו דווקא משלישי ואילך.
אבל אינו פורס על שמע, כיון שהוא בא להוציא את הרבים ידי חובתן, ומי שאינו מחוייב בדבר - אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן.
ואינו עובר לפני התיבה - מהאי טעמא.
ואינו נושא את כפיו, משום שאין זה כבוד הציבור להיות כפופין לברכתו  86 .

 86.  נחלקו הראשונים, אי בהדי כהנים גדולים אחרים יכול לישא כפיו. עוד נחלקו בהא דגדול נושא כפיו, והיינו משיתמלא זקנו, כדאמרינן בחולין (כ"ד ע"ב), האם באקראי יכול לישא כפיו אף בהבאת ב' שערות. דתוס' ועוד ראשונים כתבו, דבאקראי מותר. אבל מהטור (סי' קכ"ח) משמע דאסור. מדלא הזכיר להך דבאקראי מותר, כשם שהזכיר לענין תפילה (בסי' נ"ג). וכתב הב"י (סי' נ"ג אות ח'), דהא דבעינן שיתמלא זקנו, אין צריך אלא שיהא ראוי למלא זקנו, ואז, אף אם אין לו זקן כלל - נושא את כפיו. דהוא שיעור בגדלות, ותלוי בשנים.
פוחח, דהיינו אדם שכרעיו נראין  87  - פורס את שמע, דהא מחויב הוא בברכה. ומתרגם.

 87.  כך פירש רש"י. ותוס' פירשו דהיינו מי שלובש בגדים קרועים. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב, דהיינו שנקרע הבגד העליון שעליו, עד שכתפיו ולבו נראין ערומין. והקשה הר"ן על רש"י, מדאיתא לקמן דהאומר איני עובר יחף לפני התיבה - אף בסנדל לא יעבור. משמע דאדם אחר - יכול לעבור יחף ! ? ותירץ הרש"ש, דיחף דהתם - היינו רק בחלק התחתון של הרגל. ופוחח - היינו שכרעיו נראין, בגובה הרגל. עיי"ש. והטורי אבן הקשה על רש"י, דבגמ' לקמן (ע"ב, ועיי' מש"כ שם) משמע, דפוחח אסור משום "לא יראה בך ערות דבר", ולרש"י מאי ערות דבר איכא? עיי"ש.
אבל אינו קורא בתורה משום כבוד התורה, וכן אינו עובר לפני התיבה, ואינו נושא את כפיו, משום דגנאי הוא לציבור.
הסומא, פורס את שמע  88 , ומתרגם  89  .

 88.  כתב הטור (או"ח סי' נ"ג, וכן הוא בעוד פוסקים), דה"ה דיורד לפני התיבה. ופורס על שמע אצטריכא ליה, לאפוקי מדר' יהודה דאמר דלא. וכן הוא בריטב"א, ובתשובת הרא"ש (כלל ד' אות כ"א), וכן כתב הב"י בדעת הרמב"ם. וכתב הריטב"א בתשובה (צ"ז), דהאי דלא תנן לה במתניתין, היינו משום דכיון דעיקרה של תפילה מהתורה, אין סומא מוציא ע"ה יד"ח, ולהכי לא תני לה במתניתין, כיון דתלי אם יש בקיאין או לא. אבל המאירי כתב, דאינו עובר לפני התיבה. וכ"כ רבינו ירוחם (ספר אדם ני"ג).   89.  משמע ממתניתין, דאינו קורא בתורה. והיינו, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת - שלא מן הכתב. וכ"כ הרא"ש בתשובה דלעיל. ובבית יוסף (או"ח סי' קמ"א) כתב בשם הנמו"י, שכתב בשם ספר האשכול, דהיינו דווקא אם קורא על פה, אבל אם קורא אדם אחר, והסומא מברך ועומד בצידו - שפיר דמי. והכי מצי עביד חתן סומא. והכי נמי איתא ברמ"א (סי' קל"ט ס"ג), דמהרי"ל כתב, דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ. וכתב שם המ"ב (ס"ק י"ג), דמ"מ לפרשת פרה וזכור - נכון שלא לקרותן לכתחילה.
רבי יהודה אומר: כל סומא שלא ראה מאורות מימיו - אינו פורס על שמע  90  , דכיון שלא נהנה מהאור מימיו, אינו יכול לברך "יוצר המאורות" (ורבנן סברי, דאף סומא נהנה מהאור, כדלקמן בגמרא).

 90.  הקשו תוס', הא רבי יהודה הוא דאמר בב"ק (פ"ז ע"א) דסומא פטור מכל המצוות, וא"כ, אפילו ראה מאורות מימיו, ואח"כ נסתמא - לא יפרוס על שמע ! ? והביאו, דבירושלמי איתא, דלא מיירי הכא בסומא ממש, אלא שהוא בבית אפל, ולא ראה מאורות מימיו. עוד תירצו, דהא דאמרינן התם דפטור מכל המצוות, היינו מדאורייתא. אבל מדרבנן - חייב, שלא יהא כנכרי, שהרי לא יהא נוהג בו דת יהודי כלל (וכתבו, דאע"פ שחייב רק מדרבנן, מ"מ יכול להוציא אחרים יד"ח, כיון שהוא גדול ובר דעת. עיי"ש).
גמרא:
מאי טעמא תקנו חכמים שיהא המפטיר פורס על שמע וכו'?
רב פפא אמר: משום כבוד. דהיינו, משום שהמציא את עצמו לדבר שאינו לפי כבודו, דמפטיר אינו חשיבות  91 , תקנו לו דברים לכבודו.

 91.  דאפטורי בנביא - לא חשבי ליה עלמא ליקרא, משום דאיתא אפילו בקטן. ר"ן.
רבה בר שימי אמר: משום דאי לאו הכי, אתי לאינצויי. שיאמר המפטיר: אני מפטיר, בחנם. וזה פורס על שמע? וכי הוא גדול ממני, שזכה לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה, וליטול עבור זה שכר?!
מאי בינייהו, בין הני טעמי?
איכא בינייהו היכא דנהוג דהעובר לפני התיבה עביד בחנם. דאינצויי ליכא, דלא אכפת ליה שאחר יעבור לפני התיבה, שהרי אין מקבלין על זה שכר. אבל משום כבוד - איכא.
תנן: ואם היה המפטיר קטן - אביו או רבו עוברין על ידו.
ואי אמרת דטעמא משום נצויי הוא, וכי קטן בר נצויי הוא?!
ותמהינן: ואלא מאי טעמא, משום כבוד!? וכי קטן בר כבוד הוא?!
אלא, על כרחך, טעמא דשייך כבוד בקטן,

דרשני המקוצר