פרשני:בבלי:חגיגה ז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חגיגה ז ב

חברותא

אמר ליה אביי: והרי אין צריך להשמיענו שמביאם כולם כאחד ביום הראשון. שהרי פשיטא הוא!
כי: הי מיניהו מהבנים משוית להו "פושעים" (עצלים)? מי מן הבנים תעשה אותם ל"פושעים", המאחרים מצות ראייה, והי מינייהו משוית להו "זריזין" (ומי מן הבנים תחשיב לזריזים, שמקיימים מצות ראייה ביום הראשון)?! שהרי גם בלי הפסוק, פשוט הדבר שכל אחד צריך להזדרז ולקיים מצות ראייה ביום הראשון.
אלא בהכרח, שקרא "כל" זכורך, למאי אתא (מה בא הוא לומר)? לכדאחרים!
דתניא: אחרים אומרים: המקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי, פטורין מן הראייה,
שנאמר: "כל" זכורך, ללמד: מי שיכול לעלות עם כל זכורך, מצווה לעלות, יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך.
וכבר נתבארה מימרא זו לעיל ד א.
מתניתין:
הכלל הוא: "כל דבר שבחובה - אינו בא אלא מן החולין".
כלומר: קרבנות שהן חובה על האדם להקריבם, צריך שיקנה אותם ממעות חולין, אבל אין לקנותם ממעות שחילל עליהם מעשר שני.
כלל זה נלמד ממה שאמרה תורה: "ועשית חג (חגיגה) שבועות לה' אלהיך, מסת נדבת ידך". "מסת" לשון "חולין" הוא, ללמד שהחגיגה שהיא חובה, וכן כל דבר שבחובה, אינו בא אלא מן החולין, ולא מדבר שיש בו קדושה (לקמן ח א).  10 

 10.  א. במנחות פב א הוא נלמד מפסוק אחר, וראה מה שכתבו התוספות בזה לקמן ח א ד"ה מלמד. ב. כתב המאירי: כל קרבן שהטילו הכתוב על אדם, הן לכפרה על חטא שחטא, הן להביאו בזמן ידוע - אינו רשאי לפורעו ממעשרותיו. רצה לומר, ממעשר שני, שהוא שלו, או ממה שכבר נדר ונדב מצד אחר, כי היאך יפרע את חובו במה שהוא זקוק להביאו מצד אחר.
ולפיכך: עולות ראייה הבאות בחולו של מועד, אינן באות אלא מן החולין, ולא ממעות מעשר שני, הואיל ודבר של חובה הן (רש"י. ובגמרא מפרש למה נקט חולו של מועד).  11 

 11.  בתוספות לקמן ח א ד"ה מבואר, כי אף בלא טעם זה אין עולות באות ממעות מעשר שני, כיון שצריך להוציאם בדברי מאכל ולא בעולות, וראה שפת אמת.
והשלמים (שלמי שמחה), באים אפילו מן מעות המעשר שני.
כי שלמי שמחה אינם "דבר שבחובה" במקום שיש בשר. ולכן, כיון שיש לו לאדם מעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים, יקנה בהם שלמים. וקרא מרבה לקמן (ח א) כל מיני שמחות לשמחה (רש"י בגמרא).  12 

 12.  ראה ביאור כוונתו בהערה הבאה. והמאירי כתב בטעם הדבר: הואיל ואין עיקר מצותן של שלמי שמחה מפני הקרבן, אלא מפני שמחה, הותר בה שתהא כולה מן המעשרות, הן מעשר בהמה הן מעות של מעשר שני, או מנדרים ונדבות, שאין הדבר תלוי אלא בשמחה. ולמדנו עוד מדברי המאירי, כי אף מה שאמרו בהמשך המשנה שיוצאין ידי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, הכל הוא משום דבשמחה אין אומרים כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין; אך מרש"י לא משמע שהמשך הענין הוא.
חגיגת יום טוב הראשון של פסח (והוא הדין שאר חגיגות הרגלים) נחלקו בה בית שמאי ובית הלל: בית שמאי אומרים: אינה באה אלא מן החולין, שהרי דבר שבחובה היא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
ובית הלל אומרים: באה אפילו מן המעשר שני.
ובגמרא יתבאר, שאף לבית הלל אינה באה מן המעשר, שהרי דבר שבחובה היא, אלא שלדעתם יכול לטפול (לחבר) מעות מעשר למעות חולין, ובגמרא פליגי בה אמוראי באיזה אופן טופל.
ויוצא אדם ידי חובת שמחה בכל בשר קדשים שיש לו לשובע. ואין צריך להביא שלמים לשם שמחה אלא כשאין לו בשר לשובע (רש"י).  13 

 13.  יש קצת משמעות בדברי רש"י, שאם אין לו בשר, חיוב הוא להביא שלמים, ואין הבאת השלמים במצב שכזה רק בתורת "היכי תימצי" שיהיה לו בשר. וכן יש קצת משמעות בלשון רש"י לעיל ו ב, על מה שאמרו: שלש מצוות נצטוו ישראל ראייה חגיגה ושמחה, שכתב שם בד"ה שמחה: אף הם, שלמי שמחה (מלבד שלמי חגיגה), אם אין לו בשר שלמים של נדר ונדבה, מביא שלמים להיות לו בשר לשובע, שאין שמחת החג אלא בבשר. ואם תאמר, אם כן, האיך מביא שלמי שמחה ממעות מעשר שני, והרי כיון שאין לו בשר, חובה היא להביא שלמים, והוה ליה דבר שבחובה, שאינו בא אלא מן החולין? ! ומלשון רש"י הנזכר בפנים, משמע שמתרץ את השאלה באופן הזה: הואיל ויש לו מעות מעשר שני, שגם בלא דין שמחה צריך להוציאם בירושלים, ולכתחילה צריך לקנות בהן שלמים, הרי זה כמי שכבר יש לו בשר שאינו חייב להביא שלמים. וזהו שכתב רש"י: דלאו דבר שבחובה הוא במקום שיש בשר, והרי יש לו מעות מעשר שני שיש לו להוציאם בירושלים, ויקנה בהם שלמים. ובחידושי רבי אריה לייב חלק א סימן כא כתב, שלמאן דאמר נדרים ונדבות של שלמים אינם קרבים ביום טוב, אינו יכול להקריב ממעות מעשר שני ביום טוב, שהרי ממה נפשך: אם מקריבן בתורת נדבה, הרי נדרים ונדבות אפילו של קרבנות שלמים אין קרבין ביום טוב. ואם מקריבן כדי לקיים חובת שלמי שמחה המוטלים עליו, הרי דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (וראה שם אריכות בכל ענין זה). אמנם מרש"י בפסחים ע א ד"ה יוצא, מבואר הענין באופן אחר, ראה שם; ושיטות האחרונים בענין גדר חיוב שמחה, ראה משמר הלוי סימן כ'.
ולפיכך: ישראל יוצאין ידי חובתן של שלמי שמחה בנדרים ונדבות שהתנדבו כל השנה, וכשעולין לירושלים ברגל מביאין אותן ומקריבין אימוריהן והבשר נאכל לבעלים (רש"י), ובמעשר בהמה, שהיא קרבן שלמים, ונאכל הבשר לבעלים.  14 

 14.  ביאר רש"י שלא נקט "ישראל" אלא משום סיפא שאמר "והכהנים", אבל הוא הדין שכהנים יוצאים בשלמים.
והכהנים יוצאין ידי חובת שמחה:
בחטאות ואשמות, שהיו עולי רגלים מחוייבים בהן, והביאום ברגל, ובשרם נאכל לכהנים.
ובבכור שהוא לכהנים, ונאכל להם.
ובחזה ושוק, שהורמו משלמי ישראל וניתנים לכהנים לאכילה.
אבל אין הכהנים יוצאים לא בעופות (חטאת העוף הנאכלת לכהנים) לפי שאין שובע אלא בבשר בהמה, ולא במנחות ששייריהם נאכלים לכהנים, שאינם בשר.
גמרא:
שנינו במשנה: עולות "במועד" באות מן החולין:
וקא סלקא דעתין לפרש: עולות ראייה הבאות בחולו של מועד אינן באות אלא מן החולין, ולפיכך תמהינן:
אלא, מדאמר התנא "במועד", האם כוונתו לומר שעולות ראייה רק בחולו של מועד הוא דבאות רק מן החולין.
הא ביום טוב הן באות אפילו מן המעשר?!
ואמאי? והרי עולת ראייה דבר שבחובה היא, וקיימא לן: כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין?!  15 

 15.  כתבו התוספות: הוא הדין דהוה מצי להקשות, הרי אין מעות מעשר שני ניתנים אלא בדבר אכילה ולא בעולות. וראה שפת אמת.
וכי תימא, ואם תאמר שאל תדקדק "הא ביום טוב באות מן המעשר", אלא הא קא משמע לן התנא שאמר "במועד", אגב אורחיה, דעולות ראייה רק בחולו של מועד הוא דבאות, אבל ביום טוב אינן באות כלל, וישלים בחולו של מועד, ולפיכך נקט "במועד" כיון שאין באות אלא בו.
אי אפשר לפרש כן.
משום שלפי זה, בהכרח, כמאן אתיא משנתנו, האוסרת להביא עולת ראייה ביום טוב - כבית שמאי!
וכי נפרש את משנתנו כבית שמאי, שהם האוסרים להביא עולת ראייה ביום טוב, ולא כבית הלל, שהלכה כמותם, והחולקים עליהם?!
דתנן:  16 

 16.  המשנה מתבארת על פי הסוגיא בביצה יט א וכ ב ורש"י שם.
בית שמאי אומרים: מביאין ביום טוב שלמים של חגיגה ושל שמחה, כיון שיש בהם "תרתי לטיבותא", שהם חובת היום, ויש בהם אכילה לבעלים (אבל נדרים ונדבות שאינם באים לחובת היום, ויכול להקריבם בזמן אחר, אין באים ביום טוב אפילו אם הם שלמים הראויים לאכילה לבעלים).
ואין הבעלים סומכין עליהן ביום טוב, מפני שהסמיכה היא בכל כחו, ונמצא משתמש בבעלי חיים, ואסור להשתמש בבעלי חיים בשבת ויום טוב משום גזירת "שבות". אלא, סומך עליהן מערב יום טוב, ואין צורך שתהא השחיטה סמוכה לסמיכה (רש"י לקמן יז א).
אבל לא מביאין עולות כלל, אפילו עולות ראייה שהן חובת היום, כיון שאין בהם אכילה לבעלים.
חוץ מעולות שקבוע להם זמן, כגון תמידין ומוספין, שהן דוחים את השבת, וכל שכן שדוחים יום טוב.  17 

 17.  אבל עולת ראייה, אף על פי שמצותה ביום טוב הראשון של רגל, כיון שיש לה תשלומין כל שבעה, אינה חשובה קרבן שקבוע לו זמן, כן היא דעת רש"י, וכמו שכתב המנחת חינוך מצוה פח סוף ס"ק ז ד"ה אך גבי חגיגה. וראה שם עוד שיטות בזה; וראה עוד בטורי אבן ט א ד"ה כיון, והובאו דבריו בהערה לקמן יז א, וראה גמרא ותוספות פסחים עו ב, ובגמרא פסחים ע ב שהביאו התוספות שם.
ובית הלל אומרים: מביאין ביום טוב שלמים.
ונחלקו במסכת ביצה דף יט, אם אף נדרים ונדבות של שלמים באים לדעת בית הלל ביום טוב, כיון שיש בהם אכילה לבעלים, או שבזאת הם מודים לבית שמאי, שרק שלמים שהם לחובת היום באים ביום טוב, ולא נדרים ונדבות, כיון שיכול להביאן לאחר זמן.
וכן מביאין ביום טוב עולות.
ונחלקו במסכת ביצה כ ב, אם מביאים רק עולת ראייה שהיא לחובת היום, או אף נדרים ונדבות של עולות קרבים ביום טוב לדעת בית הלל. ומיהו קרבנות שקבוע להם זמן שהם דוחים אפילו את השבת, כל שכן שהם דוחים את היום טוב לכולי עלמא.  18 

 18.  ברש"י בסוגייתנו כתב "דקסברי בית שמאי: לכם ולא לגבוה" כלומר: לא התירה תורה אלא מלאכת אוכל נפש להדיוט, שנאמר: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ודרשינן "לכם ולא לגבוה". ומשמע דוקא לבית שמאי, אבל לא לבית הלל. וצריך לפרש כוונתו, דהיינו לאותו מאן דאמר דסבירא ליה אליבא דבית הלל, אפילו נדרים ונדבות של עולה שאין בהם צורך הדיוט, שכולה לגבוה, אף אלו מקריבין ביום טוב, ועל כרחך דלא דרשי לכם ולא לגבוה. ומיהו בביצה יט א מבואר, דאיכא למאן דאמר נדרים ונדבות של שלמים קרבים לבית הלל אבל לא נדרים ונדבות של עולה, ולדעתו כתבו התוספות בביצה יב א וכ ב, דאף בית הלל מודו דדרשינן לכם ולא לגבוה, והיינו טעמא דחלוקים השלמים מן העולה.
וסומכין עליהם, אף שסמיכה ביום טוב איסור שבות היא, שהיות ומותר להביאן לא גזרו שבות לבטל מצות סמיכתן (רש"י).
הרי למדנו, כי לדעת בית הלל מביאין עולת ראייה ביום טוב, ואי אפשר לפרש משנתנו שנקטה גבי עולת ראייה "במועד", משום שביום טוב אינה באה כלל.
ולפיכך משנינן באופן אחר:
לעולם הא דנקט בתנא במשנתנו "במועד", משום שביום טוב אינן באות כלל.
ומיהו, לא מדובר בעולת ראייה אלא בעולות נדרים ונדבות.
וחסורי מחסרא משנתנו, והכי קתני בה:
עולות נדרים ונדבות - רק בחולו של מועד באות, אבל ביום טוב אינן באות כלל.  19 

 19.  כתב רש"י: ואפילו לבית הלל סבירא ליה לתנא דמתניתין דנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב (בין של עולה ובין של שלמים), וכי שרו בית הלל בעולת ראייה ושלמי חגיגה אע"פ שיש להן תשלומין עיקר מצוותן ביום ראשון דכתיב וחגותם "אותו" ביום ראשון משמע. וברש"י ביצה יט א ד"ה אבל נדרים ונדבות, פירש הטעם שמקריבין חגיגה וראייה אע"פ שיש להם תשלומין כל שבעה (ודמיא לנדרים ונדבות שאין מקריבין, כיון שיכול להביאן בזמן אחר) משום דחיישינן שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים. ראה שם ובדף כ ב בגמרא וברש"י, ובשפת אמת כאן. ומה שכתב רש"י כאן בטעם משנתנו המדברת על עולה: סבירא ליה לתנא דמתניתין דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, היינו משום דאיכא מאן דאמר אפילו נדרים ונדבות של עולה קרבין ביום טוב לבית הלל (כמבואר בביצה כ ב, ונזכר לעיל). כך כתבו האחרונים, הביאם ב"משמר הלוי", דלא כטורי אבן שתמה על דבריו.
ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב, וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין בלבד, ואפילו לא על ידי טפילה.
ושלמי שמחה באין אף מן המעשר.
וחגיגת יום טוב הראשון של פסח: בית שמאי אומרים: אינה באה אלא מן החולין, ובית הלל אומרים: אפילו מן המעשר, ועל ידי טפילה.  20 

 20.  כתב רש"י לבאר החילוק בין חגיגה המותרת בטפילה לעולת ראיייה, שרק בשלמי חגיגה הותרה טפילה מפני שיש אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטים, ואי אפשר להביא אכילות כולן מן החולין. אבל המביא עולה למה יהא טופלה? יביא בהמה קטנה, במעה כסף. ומכך שהותרה טפילה בחגיגה כדי שיהיה מה לאכול, משמע שיש מצות אכילה בחגיגה לכל אדם.
תניא נמי הכי:
עולות נדרים ונדבות - רק במועד הן באות. אבל ביום טוב אינן באות.
ועולת ראייה - באה אפילו ביום טוב.
וכשהיא באה, אינה באה אלא מן החולין
ושלמי שמחה - באין אף מן המעשר.
וחגיגת יום טוב הראשון של פסח -
בית שמאי אומרים באה מן החולין,
ובית הלל אומרים באה אף מן המעשר.
ועתה מבארת הגמרא את מה ששנינו במשנה ובברייתא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בחגיגת יום טוב ראשון של פסח, מדוע נקט התנא את המחלוקת הזו דוקא ביום טוב הראשון של פסח:
והוינן בה: מאי שנא חגיגת יום טוב הראשון של פסח, שנקט התנא במשנה ובברייתא, ולא חגיגה של שאר הרגלים?
אמר רב אשי: לפיכך נקט התנא דבריו בפסח, מפני שיש בערב פסח גם חגיגה אחרת. שאם היתה חבורת אוכלי הפסח גדולה, ולכל אחד מגיע רק מעט מן הפסח, מביאין עמו חגיגה (הנקראת "חגיגת ארבעה עשר") כדי שיאכלו ממנה תחילה, ורק לאחר שיפיגו רעבונם באכילת קרבן החגיגה של ארבע עשרה, הם יאכלו את בשר קרבן הפסח. זאת, כדי שיהא קרבן הפסח נאכל אכילה חשובה, "על השובע", ולא אכילה חטופה, כדי להפיג את הרעבון.
והא קא משמע לן משנתנו: חגיגת חמשה עשר (היא חגיגת הרגל), אין, אכן אינה באה אלא מן החולין, אבל חגיגת ארבעה עשר - לא צריך להביאה דוקא מן החולין, אלא אפשר להביאה אף מן המעשר.

דרשני המקוצר