פרשני:בבלי:יבמות ג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות ג ב

חברותא

מנין אחד בא למעוטי שיטתו דרב, הסובר שאם זינתה אשה תחת בעלה, שהיא עצמה אינה מתייבמת, הרי אף צרתה, הנקראת "צרת סוטה", פטורה מן הייבום ומן החליצה.
ובאה המשנה למעט, ולשלול את דבריו.
ומנין שני בא, כדי למעוטי שיטתו דרב אסי, הסובר ש"איילונית", שאינה מסוגלת להוליד, והיא עצמה אינה מתייבמת, פוטרת אף את צרתה מן הייבום ומן החליצה.
ובאה המשנה לשלול זאת.
וממשיכה הגמרא לבאר:
ולרב ולרב אסי, המוסיפים צרת סוטה וצרת איילונית, המנין ברישא של המשנה והמנין בסיפא - למעוטי מאי, מה בא כל אחד מהם למעט?
ועונה הגמרא:
אי סבירא להו לרב ורב אסי דהדדי, האחד את שיטת השני, יש לומר שבאים שני המנינים למעט:
חדא, האחד בא - למעוטי צרת ממאנת ביבם.
שאם נפלה לפני היבם יבמה קטנה, שהשיאוה אמה ואחיה, ואין נשואיה אלא מדרבנן, ומיאנה הקטנה בנשואי בעלה לאחר שנפלה לפני היבם, הרי גם היא וגם צרתה אסורים ביבום (מגזירת חכמים, וכפי שיתבאר בפרק זה), אך הן מחוייבות בחליצה.
וזה באה המשנה למעט, שצרת ממאנת אינה כשאר צרת ערוה, אלא היא חייבת בחליצה, לפי שכל איסורה ליבום הוא רק מתקנת חכמים.
וחדא, ומנין אחד בא - למעוטי צרת "מחזיר גרושתו".
שאם האח המת היה נשוי לאשה, וגירשה, והלכה האשה ונישאה לאיש אחר, ובכך היא נאסרה לחזור לבעלה הראשון, ומת הבעל השני או גירשה, וחזר הבעל הראשון ולקחה לו לאשה באיסור -
הרי היא עצמה אינה מתייבמת, לפי שהיתה אסורה על האח המת באיסור של "מחזיר גרושתו משנשאת לאחר".
אך צרתה מתייבמת (לדעת חכמים, ולדעת רבי יוסי בן כיפר מסתפקת הגמרא לקמן יא ב).
ובאה המשנה למעט, ולומר, שאין צרת "מחזיר גרושתו", כשאר צרות ערוה.
ואי לא סבירא להו רב ורב אסי דהדדי, האחד את שיטת חבירו, הרי הם יסבירו, כל אחד לשיטתו, את שני המיעוטים משני המנינים, כך:
חדא מנין במשנה, בא למעוטי את שיטתו דחבריה.
וחדא מנין, בא למעוטי או צרת ממאנת, או צרת מחזיר גרושתו.
אך עדיין יש להקשות:
לרב, הסובר שסוטה (זונה) וצרתה פטורות מן היבום,
וכמו כן לרב אסי, הסובר שגם צרת איילונית אינה מתייבמת, ליתנינהו!
מדוע לא שונה אותן התנא במשנתנו, ויאמר שגם איילונית וסוטה פוטרות צרותיהן.
ומשנינן: לפי שצרת סוטה או צרת איילונית, אינה ב"צרת צרה".
כי הרי איסורן של "צרת איילונית" או "צרת סוטה" הוא איסור השוה בכל האחים, ולא יתכן שאחד האחים ייבם את צרת הסוטה או את צרת האיילונית, ותיפול שוב בנפילה שניה עם צרתה הנחשבת "צרת צרה".
ועתה דנה הגמרא במקור הדין השנוי במשנה, שערוה, וצרתה, וצרת צרתה, פטורות מן היבום והחליצה:
והוינן בה: מנא הני מילי? מנין לנו שערוה וצרתה, וצרת צרתה לעולם אינן מתייבמות ואינן חולצות?
(עיין בגירסת הגר"א, שלא גרס צרת צרה. והרבה יסודות שנאמרו בצרת ערוה תלויים בגירסא זו)
דתנו רבנן: כתיב בפרשת עריות (ויקרא יח), באיסור ערות אחות אשה:
"ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור, לגלות ערותה עליה, בחייה".
המילה "עליה" מיותרת היא, והיא באה לדרוש ממנה!
ומה תלמוד לומר? מה יתור המילה "עליה" בא ללמד?
לפי שנאמר בפרשת יבום (דברים כה): "יבמה יבא עליה".
כיון שציווה הכתוב "יבמה יבוא עליה", שומע אני, היה מקום לומר, שהתירה התורה את כל איסורי ערוה במקום מצות יבום,
ואפילו באחת מכל עריות האמורות בתורה, הכתוב "יבמה יבוא עליה" מדבר.
אין לומר כך.
כי יש ללמוד בגזירה שוה, שלא צותה התורה לייבם את מי שאסורה על היבם באיסור ערוה. כי:
נאמר כאן, באיסור ערוה של אחות אשתו "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור, לגלות ערותה עליה בחייה".
ונאמר להלן, במצוות ייבום "יבמה יבוא עליה".
מה להלן, בפרשת ייבום, נאמר "יבמה יבוא עליה" במקום מצוה של ייבום.
אף כאן, בפרשת עריות, נאמר "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה"
- אפילו במקום מצוה של יבום!
ואמר רחמנא: אפילו אם נופלת לפניך יבמה מהאח המת, שמצוה לייבמה, כאן, כיון שהיא אחות אשתך - לא תקח אותה!
עד כאן - הלימוד לפטור ערוה.
ומכאן - הלימוד לפטור צרת ערוה:
ואין לי לאסור מן המקרא הזה אלא היא, את היבמה עצמה שהיא אחות אשה.
צרתה של אחות אשה - מנין שגם היא אינה מתייבמת? תלמוד לומר: "ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור".
הלשון "לא תקח לצרור" מלמד כי גם את צרתה של אחות אשתך "לא תקח". וכאמור מדבר הכתוב אפילו במקום מצות יבום.
ואין לי מכאן מקור אלא רק לאסור לייבום את צרתה של אחות אשתו.
צרת צרתה של אחות אשתו, כאשר הלכה צרת הערוה והתייבמה על ידי אח אחר, והיתה לה צרה גם בבית הזה, ומת האח שייבם אותה, וחזרה צרת הערוה ונפלה פעם שניה, יחד עם צרתה, לפני היבם שהיתה אסורה עליו בנפילה הראשונה משום צרת ערוה.
והיא עצמה אינה מתייבמת, לפי שנאסרה עליו בנפילה הראשונה כאשת אח שיש לו בנים, ושוב אין לה היתר עולמית.
אך מניין שגם צרת הצרה, שזו היא לה נפילתה הראשונה לייבום, ומעולם לא נאסרה, שאף היא אינה מתייבמת?
תלמוד לומר: "לצרור", בכפל לשון, ולא אמר הכתוב "לצור" גרידא.
מלמד הכתוב בלשון "לצרור", לאסור צרות הרבה - שגם צרת צרה, וכן הלאה עד עולם, אסורה.
ואין לי ללמוד מהמקרא הזה, העוסק בערות אחות אשה, אלא רק את אחות אשה, שהיא אינה מתייבמת.
שאר עריות - מניין שגם הן אינן מתייבמות? אמרת, יש לך ללמוד אותן במה מצינו מאחות אשה, ולומר כך:
מה אחות אשה, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - והיא אסורה ליבם.
אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת - הרי היא אסורה ליבם.
ואין לי ללמוד אלא הן, העריות עצמן, שהן אינן מתייבמות.
צרותיהן של שאר העריות - מניין שגם הן אינן מתייבמות?
אמרת, יש לך ללמוד גם אותן, ב"מה מצינו" מצרת אחות אשה, ולומר כך:
מה אחות אשה, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואסורה ליבם - וצרתה אסורה.
אף כל שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואסורה ליבם - הרי צרתה אסורה.
מכאן אמרו חכמים: חמש עשרה נשים - פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן, מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם.
ועתה מבארת הברייתא שאין ללמוד מהפסוק "לא תקח לצרור", שכל "צרת ערוה" אסורה כמו איסור ערוה עצמה, ואפילו שלא במקום מצות ייבום. ויהיה אסור לכל אדם לשאת את כל הצרות של כל הנשים האסורות עליו באיסור ערוה.
כי היה מסתבר לומר, שהכתוב "לצרור", אשר אינו עוסק במצות יבום, בא ללמד, שאם היתה הערוה נשואה לאדם זר, ולו אשה נוספת, הרי עצם הקירבה בין שתי הנשים, בהיותן נשואות לאדם אחד, מטיל על האשה האחרת שם "צרת ערוה", ומכח השם הזה היא תהיה אסורה עליו כמו הערוה עצמה.
והיינו, שאם ימות בעלה של צרת הערוה, או יגרשנה, תהיה אסורה להנשא למי שהערוה עצמה אסורה לו:
יכול שאני מרבה (ממשמעות "לצרור") לאסור את "צרת הערוה" בכל מקום, אפילו שלא במקום ייבום.
והיינו, יכול שאני מרבה מהפסוק הזה אף את שש עריות (אמו, ואשת אביו, ואחות אביו, אחותו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו שיש לה בנים).
ושש עריות אלו, הן עריות "חמורות" מאלו, מהחמש עשרה עריות שבמשנתנו, בכך שהן אינן יכולות להנשא לאף אחד מן האחים, כי הן אסורות על כל האחים בשוה.
ויכול, שיהו גם צרותיהם של ששת העריות הללו אסורות.
והיינו, שאין הפסוק "לצרור" מדבר בצרת ערוה במקום יבום דוקא, אלא גם שלא במקום יבום!?
אי אפשר לרבות כך, כי:
אמרת, יש לך להשיב, ולומר, שיש ללמוד ב"מה מצינו" שאין איסור צרת ערוה נוהג אלא במקום יבום.
מה אחות אשתו, היא מיוחדת בכך שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגת חטאת, ואפשר לה לינשא לשאר האחים, ואסורה ליבם הזה שנשא את אחותה - וצרתה אסורה.
אף כל אשה שהיא ערוה, וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, ואפשר לה לינשא לשאר האחים, ואסורה ליבם הזה - צרתה אסורה.
יצאו שש עריות חמורות מאלו, הואיל דאי אפשר להן לינשא לאחים - צרותיהן מותרות.
וטעם הדבר: לפי שאין צרה של ערוה נאסרת, אלא כשהיא צרה מאח.
כי אין התורה אוסרת צרת ערוה באיסור חדש הנקרא צרת ערוה, אלא רק פוטרת אותה מן היבום, ואז ממילא היא אסורה על היבם באיסור אשת אח, כאשת אח שיש לו בנים.
אך צרת ערוה שלא במקום יבום, אינה נאסרת, כי איננה אשת אח, ואיננה נאסרת מחמת שם של צרת ערוה גרידא.
וממשיכה הברייתא ושואלת: אזהרה של לאו, לערוה ולצרתה במקום יבום, שמענו.
אזהרה לאחות אשה מ"אשה אל אחותה לא תקח", וממנה למדנו ב"מה מצינו" לשאר העריות.
אזהרה לצרת אחות אשה מ"לצרור", וממנה לשאר עריות, ב"מה מצינו".
אך כיון שהפסוק "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור", בפשוטו, אינו עוסק במקום שיש בו מצות יבום, ורק מגזירה שוה של "עליה" למדנו שגם במקום מצות יבום הוא אמור, יתכן ורק על איסור הלאו, האמור בפסוק הזה, מגלה הלימוד של "עליה" שהוא שייך אפילו במקום יבום.
אבל עונש כרת, שאינו מוזכר בכתוב הזה - מניין שגם במקום ייבום נאמר עונש כרת בערוה ובצרתה?  1 

 1.  "אזהרה שמענו - עונש מנין?" מתבאר לפי רש"י שהשאלה היא הן על הערוה והן על צרתה, וכן ביאר הריטב"א. אך המאירי ביאר שהשאלה היא על הצרה בלבד, כי הערוה עצמה ברור שיש עונש עליה. וכוונת רש"י והריטב"א היא, שיש לדעת מנין יש על הערוה גם עונש על ערות אשת אח? שהרי יתכן שבמקום יבום לא נאסרה אשת אח בתורת ערוה, ורק איסור ערוה אחר שיש עליה מונע הוא את היבום. אך עונש על ערות אשת אח יתכן שאין עליה, ולכן מחפשת הברייתא מקור לחייב גם את הערוה על האשת אח שבה. ועיין בפורת יוסף לבעל הפרי מגדים, שהקשה, איזה צורך יש ללמוד על עונש, אחרי שכבר למדנו שיש אזהרה של ערות אשת אח עליה. ותירץ שהתחדש כאן איסור חדש של צרת ערוה, ולגביו דנים על העונש. אך מכל הראשונים משמע שלא כדבריו. (אמנם המאירי לקמן כ א מנה את צרת ערוה במנין העריות, אך אין זו הוכחה שכונתו לערוה חדשה הנקראת צרת ערוה) ויש לבאר, שיתכן והלימוד שיש בה עבירה של אשת אח, הוא לימוד לאסור את היבום שלה, אבל אינו מחזירה לכלל אשת אח שיש לה בנים, והיה מקום לומר שהיא עדיין פטורה מעונש! ולכן צריך ללמוד גם את עונש הכרת שלה. והגרי"ז שביאר שערוה אוסרת צרתה, אין הכונה שיש איסור חדש של צרת ערוה כדרך שביאר הפרי מגדים, אלא שהערוה מונעת את צרתה בתורת "איסור", ולא בתורת פטור. והעיד הגר"נ פרצוביץ זצ"ל, כי שמע מפיו של הגרב"ד, בעל הברכת שמואל, שהוא עצמו שאל את הגרי"ז האם כוונתו ליסוד של הפרי מגדים, שיש איסור חדש של צרת ערוה, וענהו שאין כוונתו לכך!
אמר קרא, בסוף אותה הפרשה (שיש בה אזהרות לכל העריות), שיש עונש כרת על כל מי שמוזהרים עליה בפרשה הזאת "כי כל אשר יעשה מכל התועבות - ונכרתה".
וכיון שבאזהרת אחות אשה הוסיפה התורה את המילה "עליה", ללמדך שפסוק זה מדבר אפילו במקום מצות יבום, וכן במילה "לצרור" כללה התורה גם איסור צרת ערוה במקום יבום. הרי שתיהן, הערוה וצרתה, גם כלולות בעונש הכרת הכללי שבסוף הפרשה.
שהרי גם הן נחשבות בכלל "כל התועבות", שענשן כרת.
נמצא, שעיקר חידושה של הברייתא הוא, שיש לימוד מיוחד בתורה, מיתור המילה "עליה", המלמד שגם במקום מצות יבום נאמר איסור של גילוי ערוה.
ועתה דנה הגמרא בחידוש הנלמד מהמילה "עליה".
טעמא דכתב רחמנא "עליה".
הא לאו הכי - הוה אמינא שאחות אשה מייבמת.
מאי טעמא? הכיצד הותר איסור הערוה?
דאמרינן: אתי מצות עשה של יבום ודחי איסור לא תעשה של עריות.
ומקשה הגמרא:
א. אימר דאמרינן "אתי עשה ודחי לא תעשה", כשהמדובר בדחיית איסור לא תעשה גרידא.
אבל כשהמדובר בדחיית לא תעשה שיש בו כרת - מי דחי מצות עשה!?
ב. ותו, ועוד יש לנו לדעת: איסור לא תעשה גרידא - מנלן דמצות עשה דחי ליה?

דרשני המקוצר