פרשני:בבלי:יבמות טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות טו ב

חברותא

הרואה אומר: לאפושי מיא, כדי להרבות מים בשוקת הוא דקא עביד. לכן הוא עושה נקב הרחב.
ואין זה דומה לשתי תורות.
ומביאה הגמרא ראיה שנהגו בית שמאי כדבריהם:
תא שמע, מהא דאמר רבי אלעזר בר צדוק: כשהייתי לומד תורה אצל רבי יוחנן החורני, ראיתי שהיה אוכל פת חריבה במלח בשני בצ ורת.
באתי, והודעתי את אבא.
אמר לי: הולך לו זיתים. והולכתי לו..
ראה אותן, את הזיתים, שהן לחין, וסבר שבא עליהן המוהל היוצא מן הזיתים, ו"הוכשרו" בכך לקבל טומאה.
(אין אוכלים מקבלים טומאה אלא אם כן ניתן עליהם משקה, ובכך הם "מוכשרים", דהיינו, נעשים "ראויים" לקבל טומאת אוכלים).
וחשש, שמא נגע עם הארץ בגב החבית של חרס, שהיו נתונים בו הזיתים, ונטמאו הזיתים, מדרבנן, לפי שגזרו חכמים טומאה על מגע עם הארץ.
אמר לי: אין אני אוכל זיתים!  1 

 1.  אין אני אוכל זיתים. לפי רש"י החשש היה שמא נגע עם הארץ בחבית חרס, מגבה, וטימא את החבית, והיא מטמאת את הזיתים, כיון שהיו מוכשרים מכח משקה של זיתים מגולגלים. ותמהו הראשונים, שהרי כלי חרס מטמא רק מטומאה בנכנסת אל אוירו ולא במגע בגבו. ותירצו, שבעם הארץ החמירו, שיהיה מטמא אותו אפילו מגבו, מדבריהם, כדי שיתרחקו ממגע עם הארץ. והוסיף הריטב"א שאפשר לומר כי חששו שמא נגע עם הארץ בתוכה. ועוד, שמא היה טמא הכלי עוד לפני שהניחו שם את הזיתים, שהרי "מוסקים בתחילה בטומאה (בכלים טמאים) ".
באתי והודעתי את אבא.
אמר לי, לך ואמור לו: חבית נקובה היתה, ודרך הנקב היה המוהל צריך לצאת ממנה החוצה.
כך, שלא נוח לי בנתינת משקה המוהל על הזיתים.
וכשאין "ניחותא" בנתינת המשקה על האוכל, אין הוא נעשה "מוכשר" לקבלת טומאה.
אלא שסתמוה שמרים למקום הנקב, ולכן נשאר בה המוהל.
ותנן: חבית של זיתים מגולגלים, דחוקין בחבית, ומחמת הדוחק יוצא מהם מוהל - בית שמאי אומרים: אין צריכה לנקב, כדי שיהא מוכח שלא נוח לבעליה בנתינת המוהל על זיתים, היות והמוהל אינו נחשב למשקה, אלא הוא בגדר "מי פירות" בעלמא, שאינן מכשירים את האוכל לקבל טומאה.
ובית הלל אומרים: המוהל היוצא מן הזיתים נחשב משקה כמו שמן, והרי הוא מכשיר את הזיתים לקבל טומאה, אם נוח לבעלים בנתינת המוהל על הזיתים.
ולכן, אם רוצה הבעלים שלא יוכשרו הזיתים המגולגלים בחבית לקבל טומאה מהמוהל, צריכה החבית לנקב, שדרכו יצא המוהל החוצה, ויהיה מוכח שאין ניחותא לבעלים בנתינת המוהל על הזיתים.
ומודים בית הלל לבית שמאי, שאם ניקבה החבית, וסתמוה שמרים - שהיא (הזיתים שבתוכה) טהורה.
ואע"פ שרבי אלעזר ברבי צדוק תלמיד שמאי היה - כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל.
ומדייקינן: אי אמרת בשלמא עשו בית שמאי כדבריהם, היינו רבותיה, יש חידוש במה שציינה הברייתא את הנהגתו של רבי אלעזר ברבי צדוק, שלא נהג כמו בית שמאי, למרות שהיה תלמידם.
אלא אי אמרת לא עשו בית שמאי כדבריהם - מאי רבותיה דרבי אלעזר ברבי צדוק שנהג כדברי בית הלל!?
ומביאה הגמרא ראיה נוספת:
תא שמע מהא דתניא:
שאלו את רבי יהושע: צרת הבת - מהו דינה?
אמר להם: במחלוקת ב"ש וב"ה היא!
וחזרו ושאלו אותו: והלכה כדברי מי היא?
אמר להם רבי יהושע: מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים?
בין שתי מחלוקות גדולות, בין ב"ש ובין ב"ה!
מתיירא אני לענות לכם כדברי מי ההלכה, שמא ירוצו ירוצצו גלגלתי!
אבל, אני מעיד לכם, על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים, משפחת בית צבועים מבן עכמאי, ומשפחת בית קופאי מבן מקושש, שהם בני צרות ערוה, שנישאו לשוק בלי חליצה, כדברי בית הלל, ומהם יש גם כהנים גדולים, ושמשו על גבי המזבח.
ומדייקת הגמרא: אי אמרת בשלמא עשו בית שמאי כדבריהם, שפיר היינו דקאמר רבי יהושע "מתיירא אני", שלא רצה להכריע נגדם ולפסוק שבני הצרות שנשאו בית שמאי הם ממזרים, לפי שחשש מאותם ממזרים שיפגעו בו כיון שפסלם מלבוא בקהל.
אלא אי אמרת לא עשו בית שמאי עצמן כדבריהם - אמאי קאמר "מתיירא אני"?
אלא, שתמהה הגמרא על מה ששנינו בברייתא:
ונהי נמי דעשו, הרי גם אם נאמר שעשו בית שמאי כדבריהם, בעוד שההלכה היא כבית הלל, גם יקשה:
מאי "מתיירא אני" שאמר רבי יהושע?
והא אמר רבי יהושע: אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין!
ואילו בני הצרות שהתייבמו לפי בית שמאי, בני חייבי כריתות הם, ואינם ממזרים, לדברי רבי יהושע, אפילו לבית הלל.
ואם כן, אין לו כלל לחשוש מממזרים שיפגעו בו אם יפרסם שהלכה כבית הלל, שהרי אין הם ממזרים לדבריו!?
ומשנינן: נהי נמי דהבן של חייבי כריתות ממזר לא הוי - פגום לכהונה, מיהו, הוי!
וחשש רבי יהושע מאותם שיפגום לכהונה.
ויש ללמוד את פגמו של בן חייבי כריתות לכהונה, מקל וחומר מבנה של אלמנה הנבעלת באיסור על ידי כהן גדול.
מה אלמנה, שאין איסורה נוהג בכל, אלא רק בכהן גדול, בנה הנולד מכהן גדול הרי הוא פגום לכהונה, שהרי הוא חלל.
זו, בנה של צרת ערוה שהתייבמה, שאיסורה שוה בכל - לא כל שכן שהוא פגום לכהונה!  2 

 2.  הלימוד בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול הוא לגבי בני חייבי לאוין שאינם פסולי כהונה אלא פסולי קהל. וכגון בני מחזיר גרושתו משניסת, או בני שומרת יבם שנסית לשוק לפני חליצה. והקל וחומר בא ללמד פגם כהונה. ונחלקו רבותינו הראשונים במהות הפגם הזה. כי בעוד שהפגם באלמנה לכהן גדול הוא פגם ברור של חללות, שהיא מתחללת, ובנה חלל, הרי כאן מדובר בפגם של ישראל לכהונה, ואין זה פסול רגיל של חללות, כי לא מצינו פסול חלל אלא בכהן שהתחלל, ולא בישראל. מחלוקת הראשונים היא לקמן בדף מה א, בדין עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל, שהכל מודים בה שהיא עצמה נפסלת לכהונה, כדין בת ישראל שנבעלה לגוי, שעשאה פסולה בפסול זונה. והכל מודים שבנה פגום לכהונה, מקל וחומר מאלמנה לכהן גדול. אך לרש"י הפגם יכול להיות רק בבתה, שהיא פסולה לכהונה, אבל בנה אינו פסול, שהרי פשוט הוא שאינו "חלל", שאין חלל אלא כהן פסול, וזה שנולד מגוי פשיטא שאינו כהן. ואילו הרמב"ן כתב שגם הבן פסול לכהונה, בכך שיש לו "דורות" של פסול, ואם כי בו עצמו אין נפקא מינה לפסולו, הרי בתו שתוולד ממנו תהיה פסולה לכהונה, כמו בת כהן חלל זכר! וכמו כן, כתב הריטב"א, שאם הוא יבוא על אשה הוא יפסלנה כדין ביאת חלל שפוסלת אשה. ומחלוקתם בעבד ובגוי הבא על בת ישראל, הנלמדת בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול, נוגעת גם לשאלה בכל הנבעלת לפסולי קהל, מהו גדר הפגם שלה ושל הולד. הקובץ הערות מבין בדעת רש"י שאפשר לפסול אותה רק משום זונה ולא משום חללה, ולכן ניתן לפסול רק את בתה, ששייך בה פסול זונה, ולא את בנה, שלא מצינו שם של פגם "זונה" בבן, אלא רק פסול חללות. והאחרונים (קובץ הערות וחזון איש) כתבו שאפילו אם יבוא כהן על פסולי קהל כגון שומרת יבם שלא נחלצה או על גרושתו שהחזירה, לא יהיה בנו חלל, אלא כהן כשר, לפי שאין הוא מתחלל. אך הביא החזון איש (טו-טו) את ספיקו של הגר"א באם הבת הפגומה לכהונה תנשא לכהן, האם יהיה בנה חלל, או שמא נאמר שהדין "ולא יחלל זרעו" לא נאמר אלא בפסול המפורש בתורה, ולא בדין החדש של פגם לכהונה, הנלמד בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול. וטוען החזון איש, שאם נאמר שהבן אינו נפגם לכהונה אלא רק הבת, צריך לומר שעדותו של רבי יהושע בסוגייתנו על כך שבני יבמה שנשאת לשוק בלי חליצה הם כשרים, מזה שששימשו בכהונה גדולה, היא על בנים שנולדו לבת שנולדה מאותה שומרת יבם שנשאה בלי חליצה, כי לבנים שלה עצמה, אין כל פסול, לשיטת רש"י. אך עיין בחידושי רבי שמואל (סימן י), שהוכיח מלשון הרמב"ם, שפסול זונה אינו נובע מביאת איסור גרידא, אלא הוא פסול של פגימה. וכיון שעצם מהות הפסול של זונה הוא פגם, ניתן לשייך אותו גם לבן זכר.
ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי יהושע, כיצד ענה לשואלים אותו:
והוינן בה: קבעו, שאלו מיניה מרבי יהושע את דין צרות הערוה, האם הן מותרות ליבום כבית שמאי, או שהן חייבי כריתות כבית הלל.
ואילו רבי יהושע קפשיט ליה את דינם של בני הצרות, שנישאו אמותיהן לשוק בלי חליצה, כשהעיד להם על בניהן, שהיו מהם כהנים גדולים.
והרי פשיטא שבני צרות ערוה שנישאו לשוק אינם ממזרים אפילו לבית שמאי, שהרי בני חייבי לאוין הם, ואינם ממזרים!?
ומשנינן: תרתי שתי בעיות קא בעי מיניה דרבי יהושע:
האחת, צרות ערוה עצמן - מאי, מהו דינן? ואם תמצי לומר בצרות ערוה שהלכה כבית הלל, יש לנו לשאול בעיה שניה:
בני צרות ערוה דבית הלל, שנישאו לשוק ללא חליצה - לפי בית שמאי - מהו דינם?
שמא תאמר: למאי נפקא מינה מה דינם של בני צרות ערוה לבית שמאי, והרי כל השאלה היתה על הצד שהלכה כבית הלל?
תשובתך: למיפשט מכאן את דין ולד מחזיר גרושתו לאחר שנישאת לבעל אחר, וגירשה בעלה האחר, והחזירה הראשון אליו באיסור ("לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה") - לבית הלל.
והיינו, שנלמד ממה שסוברים בית שמאי בולד יבמה לשוק, שאינו אלא ולד חייבי לאוין, לבית הלל, בולד מחזיר גרושתו. שגם הוא אינו אלא חייבי ולד לאוין.
(ואילו בולד איסורי כהונה של כהן הדיוט, כגון גרושה לכהן, פשיטא שהוא אסור מדין "חלל", ואין ללמוד ממנו בקל וחומר).
מי קאמרינן שיש לדרוש קל וחומר כך: ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל, שהרי היא אסורה רק לכהן גדול - בנה פגום לכהונה.
זו, גרושה שהחזירה בעלה משנישאת לאחר, שאיסורה שוה בכל - אינו דין שבנה פגום לכהונה.
או דלמא איכא למיפרך לקל וחומר: מה לאלמנה לכהן גדול, שהיא עצמה מתחללת בביאה זו, ולכן גם בנה חלל.
תאמר במחזיר גרושתו משנשאת, שאין היא מתחללת בביאתו, שהרי אסורה היא כבר להנשא לכהן מאז שנתגרשה.
ואילו מאכילת תרומה היא אינה נפסלת, כיון שאין האשה מתחללת בביאת חייבי לאוין אלא בביאת מי שהיה זר אצלה מתמיד, כגון ביאת ממזר. אך לא בביאת מי שנאסר עליה עתה, כגון מחזיר גרושתו משנישאת, או שומרת יבם להנשא לשוק בלי חליצה.
ואמר להו רבי יהשע: צרות עצמן - מתיירא אני לענות לכם מה דינן, שהרי לפי בית שמאי הן מתייבמות, ובניהן בני חייבי כריתות הם, ובני חייבי כריתות פסולים לכהונה, ולכן ירא אני מהם.

דרשני המקוצר