פרשני:בבלי:יבמות לז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות לז א

חברותא

אכן באורתא, בערב, אמר רבא הכי, כדבריך, שאמרת בשמו, שגם אשת כהן חולצת, ונאסרת לבעלה.
ואולם, למחרת, בצפרא בבוקר - הדר ביה!
חזר בו רבא מדבריו שאמר בערב, ושמעתי ממנו שהוא סבור שאשת כהן מותרת להשאר אצלו בלי חליצה, על סמך הולד הזה, כרבנן.
אמר ליה רב משרשיא לרבינא: שריתו, הינכם מתירים אשת כהן שמת ולדה תוך שלשים יום בלי חליצה, ואינכם חוששים לספיקו של רבי שמעון בן גמליאל!
אם כן, יהא רעוא יהי רצון דתשתרו אף תרבא! שתתירו אף אכילת חלב! והיינו, שהאיסור בדבר הוא פשוט, כמו האיסור של אכילת חלב, ובכל אופן אתם מתירים אותו!
עד כאן הנידון בענין נפל לגבי חליצה, אם הקילו לגבי אשת כהן כדי שלא לאוסרה על בעלה.
ומכאן באה הגמרא לדון לגבי מעוברת חבירו, ומינקת חבירו.
והוינן בה: הכא, גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו, הנשואה לכהן - מאי?
מי, האם עבוד רבנן תקנתא לכהן שנשא מעוברת או מינקת, להקל שיפרישה ממנו בלי גט, כדי שיוכל להחזירה לאחר שיעבור הזמן של ההנקה.
או לא עשו לתקנה, ועליו לגרשה, ולא יוכל להחזירה!?
אמר ליה: הכי השתא!? מהו הדמיון בין ה"תקנה" להמנע מחליצה באשת כהן שילדה ולד ומת, לבין מעוברת ומינקת!?
בשלמא התם, שילדה ולד, אלא שנהרג תוך שלשים יום -
הרי למרות שבאשת ישראל החמרנו עליה שתחלוץ, כדי לחוש לדעתו של רבי שמעון הן גמליאל, הסובר שהולד הוא ספק נפל, ואמו צריכה חליצה מספק -
כיון דאיכא שם דעת רבנן, דפליגי עליה דרשב"ג. דאמרי רבנן: אע"ג דלא שהא הולד שלשים יום, אלא נהרג, בכל זאת, כיוו שרוב נשים יולדות ולד בן קיימא, והחזקנו אותו על סמך הרוב הזה שולד מעליא הוי - הרי גבי אשת כהן, כיון דלא אפשר לחלוץ לה מבלי לפסול אותה עבדינן כרבנן, שלדעתם אינה צריכה חליצה.
אבל הכא, במי שנשא מעוברת ומניקת חבירו - כמאן נעביד להקל עליה שלא יצטרך לגרשה אלא רק לפרוש ממנה?
אי כרבי מאיר -
הא אמר שיוציא ולא יחזיר עולמית.
ואי כרבנן -
האמרי: יוציאה בגט.
ולכן אי אפשר להקל בדינה, אלא יגרשנה בעלה הכהן, ותאסר עליו עולמית.
איתמר: קדשה לאלמנה או לגרושה בתוך שלשה חדשים, ואחר כך ברח מעירו - האם צריכים בית דין להשתדל לכופו שיתן גט כדין מי שעבר וקידש תוך שלשה חדשים
.
או כיון שברח, אין לנו לטרוח לכך שיגרשנה -
פליגי בה רב אחא ורפרם.
חד אמר: בית דין משמתינן ליה, מנדים אותו כדי לאלצו לבוא ולתת גט.
וחד אמר: עירוקיה מסתייה. בריחתו מספקת.
שבבריחתו גילה דעתו שאינו עתיד לכונסה תוך הזמן, ואין צורך לבית דין לנדותו.
הוה עובדא, באחד שקידש תוך שלשה וברח, ואמר להו רפרם: עירוקיה מסתייה.
שנינו בסיפא של המשנה: אח של מת, הכונס את יבמתו לשם מצות יבום, ונמצאה מעוברת, וילדה ולד בן קיימא.
והולד הוא ספק בן תשעה לראשון, ספק בן שבעה לאחרון -
יוציא, והולד כשר (ממה נפשך), וחייבין (שניהם) אשם תלוי.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מדוע חייבים קרבן אשם תלוי, שהוא קרבן הבא על ספק חטא? ומדוע שלא נחייבם בקרבן חטאת, כדין החוטא בשגגה בודאי?
הרי כיון שיש לה ולד, לימא: הלך אחר רוב נשים היולדות.
ורוב נשים - לתשעה ילדן!
וזו שילדה שבעה חדשים אחר שכנסה היבם, ודאי אין ולדה מן השני, אלא מן הראשון.
ונמצא שהיה בן לאח המת, ועברו שניהם, היבם והיבמה, בשגגה על איסור אשת אח שיש לו בנים, ויתחייבו בקרבן חטאת!
אמר ליה רב נחמן: רוב זה, שיולדות לתשעה, אינו נוגע לנו, היות ונשי דידן - לשבעה ילדן!
אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי נשי דידכו, הוו רובא דעלמא!?
אמר ליה רב נחמן: אנא, הכי קאמינא: רוב נשים אמנם ילדן לתשעה, ומיעוט - לשבעה.
אבל יש להוסיף על הכלל הזה, ולומר: וכל היולדת לתשעה - עוברה ניכר לשליש ימיה, כעבור שלשה חדשים.
ולכן, אשה זו, שהתייבמה לאחר שלשה חדשים, לפי שלא הוכר אז עוברה, שהרי אם הוכר העובר לשליש ימיה, לא היה כאן ספק.
הואיל ולא הוכר עוברה לשליש ימיה - איתרע ליה רובא.
יש בה "ריעותא", פגם, המרע את ההליכה אחר הרוב, לגביה.
אלא, היא בספק, האם היא יולדת כמו רוב הנשים לתשעה חדשים, או כמו מיעוט הנשים, היולדות לשבעה חדשים.
ולכן אין הם מביאים קרבן חטאת, אלא אשם תלוי.
ופרכינן: אי כל היולדת לתשעה - עוברה ניכר לשליש ימיה.
הא, אשה זו, מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה -
הרי עוברה, ודאי - בר שבעה לבתראה, לבעלה האחרון, הוא!
ונמצא שהיה היבום כדין, ואם כן למה הם מביאים קרבן!?
ומשנינן: אלא אימא הכי: רוב היולדת לתשעה - עוברה ניכר לשליש ימיה.
והאי, מדלא הוכר עוברה לשליש ימיה - איתרע ליה רובא.
אך נשאר הדבר בספק, ולכן מביאים אשם תלוי.
תנו רבנן: אח המת, הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת, וילדה ולד בן קיימא, ואין ידוע אם הולד הזה הוא של האח המת או של האח המייבם. והשאירה היבם תחתיו, ולא הוציאה, ולאחר מכן נולד מהיבם ומהיבמה בן שני.
הבן הראשון כשר לגמרי, ממה נפשך, בין הוא בנו של הראשון ובין הוא בנו של שני, והוא ראוי להיות כהן גדול.
ואילו הבן השני שנולד מהם הרי הוא ממזר - מספק!
כי אם הראשון הוא בנו של האח המת, הרי השני הוא בן חייבי כריתות של אשת אח שיש לו בנים, והוא ממזר.
ואם הראשון הוא בנו של האח המייבם, הרי השני הוא בן כשר.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אין ממזר מספק.
והוינן בה: מאי קאמר, כיצד זה אמר רבי אליעזר בן יעקב שאינו אפילו ספק ממזר?
ומשנינן: אמר אביי, הכי קאמר תנא קמא:
ראשון ראוי להיות כהן גדול.
ושני, הוא ספק ממזר.
וספק ממזר אסור - בין בממזרת, בין בכשירה.
ואילו רבי אליעזר בן יעקב אומר:
שני אינו "ספק ממזר", לגבי זה שיהיה אסור בממזרת.
אלא דינו כדין ודאי ממזר הוא, והרי הוא מותר בממזרת.
כיון שלדעת רבי אליעזר בן יעקב ספק ממזר מותר לו להתחתן עם ודאי ממזרת.
רבא אמר, הכי קאמר תנא קמא: ראשון ראוי להיות כהן גדול.
ושני דינו כ"ממזר ודאי", מכח הספק!
והיינו, שלדעת רבא, תנא קמא ולא רבי אליעזר בן יעקב, הוא הסובר סובר ש"ספק ממזר" דינו כודאי ממזר, ומותר בממזרת.
ורבי אליעזר בן יעקב אומר: אין דינו של ספק ממזר כדין "ודאי ממזר", מכח הספק.
אלא ספק ממזר "ספק ממזר" הוא, ואסור בממז רת.
וקמיפלגי אביי ורבא, שנחלקו אם רבי אליעזר בן יעקב הוא המתיר ספק ממזר בממזרת ודאי או שהוא האוסר ותנא קמא הוא המתיר -
נחלקו בדברי רבי אלעזר, שמביאה הגמרא להקל, אם הלכה כמותו או אין הלכה כמותו.
ומכח המחלוקת הזו, הם תיקנו את דברי רבי אליעזר בן יעקב, כל אחד לשיטתו.
כי כולם סוברים, שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב, היות שמשנתו היא "קב ונקי".
ולכן, מי שפוסק כרבי אלעזר, גורס בדברי רבי אליעזר בן יעקב באופן שיתאימו עם דברי רבי אלעזר.
ואילו מי שחולק על רבי אלעזר, גורס בדברי רבי אלעזר בן יעקב באופן שיהיו נגד דברי רבי אלעזר.
דתנן, רבי אלעזר אומר: פסולי קהל כך דינם:
ודאן בודאן, ודאי ממזר לשאת ודאי ממזרת - מותר.
ודאן בספקן, ודאי ממזר לשאת ספק ממזר - אסור.
וספקן בודאן, ספק ממזר לשאת ודאי ממזרת - אסור.
וספקן בספקן - אסור!
ספק ממזר צריך לחוש שמא כשר הוא, ולכן הוא אסור בספק ממזר אחר, כי שמא האחר, פסול הוא.
ואלו הן ספקן:
שתוקי, שכאשר הוא קורא לאביו "אבא", אמו משתיקה אותו, ומודיעה בכך שאין הוא אביו, והרי הוא ממזר.
ואסופי, שנאסף מהשוק, ויש לחוש שאמו נתעברה מן הפסול.
וכותי, שהם ספק ממזרים היות ואינם מתחשבים בקידושי כסף ושטר שאינם כתובים בתורה, אלא נלמדים בגזרה שוה משדה עפרון.
ולכן, אם אחד קידש אשה בקידושי כסף או שטר, הם אינם נמנעים מלקחתה לאשה, אף על גב שהיא אשת איש. ונמצא שבניה מהשני הם ממזרים.
ואמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר, שספק ממזר אסור בודאי ממזר, ואסור גם בספק ממזר אחר.
והוסיף רב יהודה: כי אמריתה, כשאמרתי את דברי רב, שהלכה כרבי אלעזר, קמיה דשמואל - אמר לי שמואל:
הרי הלל שנה: עשרה יוחסין עלו מבבל:
כהני, לויי, וישראלי.
חללי, גירי, חרורי (עבדים משוחררים).
ממזרי, נתיני (גבעונים שנתגיירו בערמה בזמן יהושע), שתוקי, ואסופי.
וכולן - מותרין לבא זה בזה!
ואם אנו סוברים שספק ממזר מותר בספק ממזר ובמזרת ודאית, שפיר אמר הלל ש"כולן מותרים לבוא זה בזה".
כי היינו מחלקים את דבריו, ואומרים שכונתו של הלל היא לומר כך:
א. כהנים לויים וישראליים - מותרים זה בזה.
ב. לויים ישראלים חללי גירי וחרורי - מותרים לבוא זה בזה.
ג. גירי וחרורי ממזרי ונתיני, שתוקי ואסופי
- מותרים לבוא זה בזה. לפי שקהל גרים לא נקרא "קהל", ולכן יכולים הממזרים ושאר הפסולים לבוא בהם.
ואילו את אמרת משמיה דרב שהלכה כרבי אלעזר שכל הספקות אסורים זה בזה, ספק ממזר אסור בספק ממזר, ואסור בשתוקי, ושתוקי אסור בשתוקי, ושתוקי אסור באסופי, ואיך יהיה מותרין כולם לבוא זה בזה!?
ונמצא שנחלקו רב ושמואל, האם פוסקים הלכה כרבי אלעזר שספק ממזר אסור בספק ממזר, וכל שכן שאסור בודאי ממזר, או לא.
ועתה מבארת הגמרא, את מחלוקת אביי ורבא, שנחלקו האם הלכה היא כרב, שפסק כרבי אלעזר, או כשמואל שפסק כהלל.
ולאור זאת הם נחלקו כיצד לגרוס בדברי רבי אליעזר בן יעקב.
אביי סבר לה כשמואל, דאמר הלכה כהלל, שספק ממזר מותר בספק ממזר, ומותר בודאי ממזר.
ולכן הוא מוקי לה לדברי רבי אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא, שספק ממזר הוא כודאי ממזר, ולהתירו בודאי ממזר - כי היכי דלא תקשי הלכתא כהלל, אהלכתא כדברי רבי אליעזר בן יעקב.
ואילו רבא סבר לה כרב, דאמר הלכה כרבי אלעזר, שספק ממזר אסור בספק ממזר וכל שכן בודאי ממזר.
ולכן הוא מוקי לה לדברי רבי אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא, שספק ממזר אסור בממזרת,

דרשני המקוצר