פרשני:בבלי:יבמות מז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות מז א

חברותא

אין לי שמקבלים גרים אלא בארץ.
בחוצה לארץ - מנין שמקבלים גרים?
תלמוד לומר "וכי יגור אתך" - בכל מקום שאתך!
אם כן, מה תלמוד לומר "בארץ"?
בארץ - צריך להביא הגר ראיה שהתגייר בבית דין. ואין היותו מהול ראיה, כי שמא גבעוני מהול הוא. כי בארץ יש לחוש שרוצה להראות עצמו גר, למרות שהוא גוי, משום שבח הארץ.
בחוצה לארץ - אין צריך להביא ראיה, היות ושם אין הגויים רוצים להתגייר, עקב שפלות ישראל בחוץ לארץ, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך להביא ראיה.
ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.
שנינו בברייתא: בא הוא, הגר, ועדיו עמו - מנין שנקבלנו? תלמוד לומר "וכי יגור בארצכם", מכל מקום.
והוינן בה: כיון שמביא עמו הגר עדים על גרותו - קרא למה לי? והרי עדיו עמו, ועדים נאמנים בכל מקום!
אמר רב ששת, כאן מדובר בכגון דאמרי העדים: שמענו שנתגייר בבית דין של פלוני!
סלקא דעתך אמינא לא ליהמנייהו על כך. שאין זו עדות על גרות שראו, אלא עדות שמיעה בעלמא.
קא משמע לן קרא, שסומכים על עדות שמיעה כזו כדי להחזיקו גר.
עוד שנינו בברייתא: "בארץ".
אין לי שמקבלים גרים אלא בארץ.
בחוצה לארץ מנין שמקבלים גרים?
תלמוד לומר: "אתך" - בכל מקום שאתך.
והוינן בה: והא אפיקתיה!
הרי השתמשנו במילה "אתך" לדרשה אחרת! ללמוד מהכתוב "אתך", שאין מאמינים לגר שבא ואומר שהתגייר, אלא רק אם הוא "אתך", במוחזק לך שהוא גר!? ומשנינן: שני לימודים לפנינו, ומהם אפשר ללמוד את שני הענינים:
לימוד חדא יש ללמוד מ" וכי יגור גר אתך". (ויקרא יט לג)
ולימוד חדא יש ללמוד מהפסוק הבא אחריו: "כאזרח מכם, יהיה לכם הגר הגר אתכם" (לפי גירסת הגר"א).
עוד שנינו בברייתא: וחכמים אומרים: בין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך להביא ראיה שהתגייר.
והוינן בה: ואלא הא כתיב "בארץ"! והרי מכאן למד רבי יהודה, שרק בארץ צריך להביא ראיה, ולא בחוצה לארץ!
ומשנינן: לפי חכמים, ההוא "בארץ", אינו בא לומר שרק בארץ צריך להביא ראיה.
אלא, מיבעי ליה, דאפילו בארץ מקבלים גרים.
דסלקא דעתך אמינא משום טיבותא דארץ ישראל שהיא זבת חלב ודבש, קמגיירי, ולא נקבלם, לפי שאינם מתגיירים לשם שמים.
ואפילו השתא נמי, דליכא טיבותא, שעתה היא אינה זבת חלב ודבש, בכל זאת איכא יש בה לקט שכחה ופאה ומעשר עני, שנוהג גם בזמן הזה, וכדי לקבלם כשהם עניים, הם מתגיירים -
קא משמע לן קרא "בארץ", שגם בארץ מקבלים גרים.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה כחכמים, שבין בארץ בין בחוצה לארץ - צריך הגר להביא ראיה שהתגייר.
ותמהינן: פשיטא שהלכה כחכמים, שהרי יחיד ורבים - הלכה כרבים!
ומשנינן: מהו דתימא, מסתבר טעמא דרבי יהודה, דהרי קמסייעי ליה קראי.
שהרי תחילת הפסוק "כי יגור אתך גר" מלמדת שמקבלים גרים בארץ, מהלימוד "כל שאתך". והמשך הפסוק - "בארצכם"
- הוא מיותר. והוא מוכיח כדברי רבי יהודה, שרק בארץ צריך הגר להביא ראיה על גרותו, לפי שהיא זבת חלב ודבש, ולא בחוצה לארץ.
קא משמע לן שאפילו הכי, הלכה כחכמים.
תנו רבנן: כתיב בתחילת ספר דברים (פרק א) "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" -
מכאן, מכך שנקט הכתוב "גרו" באומרו "ושפטתם" -
אמר רבי יהודה: מלמד הכתוב, כי רק גר שנתגייר בבית דין - הרי זה גר.
אבל אם נתגייר בינו לבין עצמו - אינו גר.
מעשה בגר אחד, שהיה מוחזק שהוא ישראל כשר, שבא לפני רבי יהודה, ואמר לו: נתגיירתי ביני לבין עצמי!
אמר לו, שאלו רבי יהודה: האם יש לך עדים לפסול עצמך, להעיד שהתגיירת שלא בבית דין, והינך גוי ולא ישראל?
אמר ליה: לאו.
עוד שאלו: יש לך בנים? אמר לו: הן.
אמר לו רבי יהודה: נאמן אתה לפסול את עצמך בלבד, ואי אתה נאמן לפסול את בניך, שהוחזקו בידינו כישראלים כשרים.
והוינן בה: ומי, וכי אמר רבי יהודה, אבנים, על הבנים שלו, הוא לא מהימן לפסול?
והתניא בענין הכרת הבכור: נאמר בספר דברים (כא יז):
"כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים".
"יכיר" - משמעותו היא: יכירנו לאחרים.
מכאן אמר רבי יהודה: נתנה התורה נאמנות מיוחדת לאב להכיר את בנו לגבי אחרים.
שאם אין בית הדין מכירים מי הוא בכור הבנים שלו, נאמן אדם לומר על בנו: זה בני, הוא בני הבכור, והוא הראוי ליטול פי שנים בנכסי, כשאמות.
ומכח חידוש זה של התורה, שנתנה כח נאמנות לאב על הכרת בנו, למד רבי יהודה:
כשם שנאמן האב לומר על בנו "זה הוא בני הבכור" - כך נאמן הוא גם לפוסלו, שאם כהן הוא, יכול הוא לומר על בנו:
בני זה, כהן חלל הוא - לפי שבן גרושה הוא, או לפי שבן חלוצה הוא!
וחכמים אומרים: אינו נאמן לפוסלו.
ומפורש בברייתא זו, שלפי רבי יהודה אדם נאמן לפסול את בניו, ומדוע אמר רבי יהודה לגר שבא לפניו, שאין הוא נאמן לפסול את בניו!? ונחלקו בתירוץ דבריו של רבי יהודה - רב נחמן בר יצחק ורבינא:
אמר נחמן בר יצחק, הכי קאמר ליה: כח הנאמנות שנתנה תורה לאב, שיהיה נאמן כשני עדים להכיר את בנו אפילו לפוסלו, הוא רק לישראל, לפי שרק ישראל כשר לעדות.
ואילו לדבריך, עובד כוכבים אתה. ואין עדות לעובד כוכבים!
וכיון שבניך מוחזקים לפנינו בכשרות, אין לך אפשרות להעיד עלהם לפוסלם.
ואילו רבינא אמר בתירוץ דבריו של רבי יצחק:
הכי קאמר ליה רבי יהודה לגר שבא לפניו:
האם יש לך בנים? - אמר לו: הן.
האם יש לך בני בנים? - אמר לו: הן.
אמר לו רבי יהודה: נאמן אתה לפסול רק את בניך, ואי אתה נאמן לפסול בני בניך.
וסובר רבינא, שלפי רבי יהודה נאמנות האב מכח "יכיר" נאמרה אפילו בגוי, לפי שאין היא בגדר עדות, אלא היא חידוש מיוחד של נאמנות שיש לאב על בנו.
אלא, שהחידוש הזה של "יכיר", נאמר רק לגבי נאמנות על בניו, ולא לגבי בני בניו.
ולכן, אם יש לו כבר בני בנים, אין הוא נאמן לפסול אפילו את בנו, כי לא יתכן שבנו יהיה פסול, ובני בניו יהיו כשרים (תוס').
תניא נמי הכי, כדברי רבינא: רבי יהודה אומר: נאמן אדם לומר על בנו קטן, ואין נאמן על בנו גדול.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לפרש דבריו: לא קטן - קטן ממש, ולא גדול - גדול ממש.
אלא אם בנו הוא "קטן" (צעיר יחסית), ויש לו, לבנו הצעיר, בנים - זהו "בנו גדול", שאינו נאמן לפוסלו.
שהיות ואין לו נאמנות לפסול את בני בניו, לכן גם אינו יכול לפסול את בנו, כיון שלא יתכן שבנו יהיה פסול, ובני בניו יהיו כשרים (תוס').
ואילו אם יש לו בן גדול (מבוגר יחסית), ואין לו, לבנו המבוגר, בנים - זהו "בנו קטן", שהוא נאמן לפוסלו.
ומכריעה הגמרא:
והלכתא כוותיה דרב נחמן בר יצחק בביאור דברי רבי יהודה, שאמר לו לדבריך עובד כוכבים אתה! ואפילו על בנו אינו נאמן לפוסלו כשהוא גוי.
ותמהינן: והתניא בברייתא שהביאה הגמרא כוותיה כמו דאמר רבינא, שלפי רבי יהודה גם גוי נאמן לפסול את בנו כשאין לבנו בנים.
והניחה הגמרא שהברייתא אשר הביאה כראיה לרבינא עוסקת בנאמנות של גוי על פסילת בנו.
ודוחה הגמרא: אין מברייתא זו ראיה כמו רבינא, כי ההוא, האמור בברייתא ההיא - לענין "יכיר" בישראל איתמר. שיכולים אנו ללמוד מדברי הכתוב שהאב נאמן לומר מי הוא בכור בניו לגבי ירושה, כך הוא נאמן לפוסלו לכהונה.
ועל זה אומרת הברייתא שאינו נאמן לפסול אלא את בנו ולא את בן בנו.
אבל נאמנות זאת היא חידוש בענין עדות, ולגוי אין אפשרות להעיד. וכשאומר נתגיירתי ביני לבין עצמי, הרי לדבריו גוי הוא, ואין עדות לגוי, ואינו יכול לפסול אפילו את בנו.
תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר?
וכי אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים (שפלים), ומטורפין (נעים ונדים ממקום למקום), ויסורין באין עליהם!
אם אומר: יודע אני, ואיני כדאי (כעת איני ראוי להשתתף בצרתן, והלואי ואהיה ראוי לסבול עמהם) - מקבלין אותו מיד.
ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות,
ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני.
ומודיעין אותו ענשן של מצות.
אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו, של יהדות, אם אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, ואם חללת שבת אי אתה ענוש סקילה.
ועכשיו, משתהיה יהודי, אם אכלת חלב, אתה ענוש כרת, ואם חללת שבת אתה ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן.
אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים.

דרשני המקוצר