פרשני:בבלי:יבמות נג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות נג א

חברותא

יש זיקה.
והיינו, שכח הזיקה אלים כאילו היא קנויה לו, ולכן ניתן לייחס את מאמר היבמין לזיקה, ולקדשה בזיקת יבמין.
וכיון שכל מה שמהני האי לישנא הוא רק משום שיש זיקה, הרי אם כבר חלץ לה, הואיל ואתאי חליצה - אפקעתיה לזיקה! ושוב לא מצי לקדשה בזיקת יבמין.
ורבנן סברי: אין זיקה. לפי שלא אלימא הזיקה להחשיבה כאילו היא קנויה לו.
והרי מעיקרא, אילו אמר לה "התקדשי לי בזיקת יבמין" - מי לא מהני? השתא נמי, מהני!
והיינו, בהכרח, זה שמהני לישנא "התקדשי לי בזיקת יבמין" מעיקרא, לפני שנחלצה, הוא משום שבכל ענין החשיבו חכמים את קידושי המאמר ביבמה, בלי להתבסס על הזיקה. ואם כן, גם לאחר החליצה, שאין כל קשר ביניהם, גם מועיל הלשון הזאת לקדשה!
רב שרביא אמר: בחליצה כשירה, אי דאמר לה אחריה "התקדשי לי בזיקת יבמין"
- כולי עלמא לא פליגי, דלא מהני, כיון שתחילה יש זיקה, ואילו אחר חליצה, הזיקה אינה קיימת עוד.
והכא, בחליצה פסולה קמיפלגי, רבי וחכמים
וכגון בחליצה אחר הגט, שסוברים חכמים שלא הפקיעה החליצה הפסולה את כל הזיקה, ולכן אפשר עדיין לקדשה במאמר יבמים.
מר רבי סבר: חליצה פסולה פוטרת, ולא נשארה מהזיקה כלום, ולכן אי אפשר לקדשה בלשון שכזאת.
ומר רבנן סבר: חליצה פסולה אינה פוטרת לגמרי, אלא נשארה עוד זיקה, כך שאפשר לקדשה בלשון הזאת.
רב אשי אמר: דכולי עלמא סברי שחליצה פסולה אינה פוטרת.
והכא ביש תנאי בחליצה קמיפלגי.
האם יתכן להתנות את החליצה בתשלום, כך שאם יחלוץ ולא ישלמו לו לא תתפוס החליצה.
וכגון שעשה כאן חליצה בתנאי, ולאחריה קידשה בכסף, ואמר לה בלשון הזאת.
מר חכמים סבר, שיש תנאי בחליצה, ואם לא תשלם לו לא חלה החליצה, ונשארה הזיקה כמות שהיא, ולכן יכול לקדשה בזיקת יבמין.
ומר רבי סבר, אין תנאי בחליצה, וחלה החליצה ופקעה הזיקה, ואינו יכול לקדשה בזיקת יבמים (ועיין בתוס' שהקשו אם כן שיחלקו ביבמה רגילה, שלא חלץ לה ולא התנה בחליצתה, עיין בביאורם).
רבינא אמר: דכולי עלמא יש תנאי בחליצה,
והכא, בתנאי כפול קמיפלגי, אם יש בו צורך כדי להתנות את החליצה בתשלום.
מר סבר: בעינן תנאי כפול לבטל את החליצה אם האשה לא תקיים את התנאי, ופה שלא התנה חלה החליצה גם אם לא שילמה לו, ופקעה הזיקה, ואינו יכול לקדשה בזיקת יבמין.
ומר סבר: לא בעינן תנאי כפול. וכיון שלא שילמה, לא חלה החליצה ויכול לקדשה בזיקת יבמין.
שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר, ונתן גט ובעל - אין אחר החליצה כלום.
והוינן בה: וניתני נמי: אין אחר ביאה כלום!
אביי ורבא דאמרי תרוייהו, אכן תני, היו שונים בעצמם כך: אין אחר ביאה כלום.
ותנא דידן, מדוע הוא אמר "אין אחר חליצה כלום", ולא "אין אחר ביאה כלום"?
כי את התרת יבמה לשוק על ידי חליצה עדיפא ליה לומר, וממנה אתה למד שגם אחרי ביאה אין כלום, והיה לו טירחה לכפול דבריו.
שנינו במשנה, לאחר שאמרה יש מאמר אחר מאמר:
אחד יבמה אחת, אחד שתי יבמות.
מתניתין האומרת שגם בשתי יבמות יש מאמר אחר מאמר, היא דלא כבן עזאי -
דתניא, בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת. ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד.
עוד שנינו במשנה:
כיצד יש חליצה אחר מאמר?
מאמר לזו וחלץ לזו - הראשונה צריכה הימנו (בעלת המאמר) גט.
ומשמע שרק באופן הזה פוטרת החליצה של השניה את הראשונה מלחלוץ.
אבל אם היה חולץ לבעלת המאמר, לא היתה יוצאת השניה ללא חליצה גם בה, היות וחליצת בעלת המאמר היא חליצה פסולה, כי היא אינה פוטרת אותה לשוק מבלי שיצטרך להוסיף ולפוטרה גם בגט למאמרו.
לימא, מסייע ליה לשון המשנה שלא נקטה את החליצה בבעלת המאמר, לשמואל, שאמר אם חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרתה בחליצתה!?
וכן ממה שחולץ לשניה שאינה פסולה לכהונה, ואינו חולץ לבעלת המאמר שנפסלת לכהונה בגט - תהוי תיובתא דרב יוסף, שאוסר לפסול לכהונה כשאין הכרח בדבר, וכמו שהביא בשם רבי, שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו!
ומשנינן: מי קתני חולץ לשניה עד שתלמד מכאן שכך צריך לעשות!?
חלץ קתני, שהוא לשון דיעבד. ואין להביא ממנו ראיה.
עוד שנינו במשנה: נתן גט לזו וגט לזו - צריכות הימנו חליצה.
ומדייקת הגמרא מלשון "צריכות", שהוא לשון רבים, ששתיהן צריכות חליצה, ואין האחת נפטרת בחליצת השניה, כיון שחליצת שתיהן "רעועה" אין אחת יוצאת בחליצתה של השניה:
ולפי המשך המשנה, האומרת שכך יש לנהוג בשני יבמין ויבמה אחת, הרי שניהם צריכים לחלוץ לה.
לימא, מסייע ליה משנתנו לרבה בר רב הונא.
דאמר רבה בר רב הונא: חליצה פסולה - צריכה לחזר על כל האחין!
ודחינן מאי "צריכות" - צריכות דעלמא.
עוד שנינו במשנה: נתן גט לזו, וחלץ לזו - אין אחר חליצה כלום.
והוינן בה: לימא, מסייע ליה משנתנו, שמשמע ממנה שדוקא בגלל שחלץ לשניה ולא לבעלת הגט אין אחר הגט כלום, אבל אם יחלוץ לבעלת הגט, שחליצתה פסולה, היא תצטרך גם גט בנוסף לחליצה, הרי היא מסייעת לשמואל.
דאמר שמואל: חלץ לבעלת הגט - לא נפטרה צרתה. כי חליצתה של בעלת הגט היא חליצה פסולה.
ואו שתאמר (לפי תוס'), שמשנתנו היא תיובתא דרב יוסף!
שמשמע ממנה שהוא חולץ לכתחילה לשניה ופוסל אותה בכך לכהונה, ואינו חולץ לבעלת הגט, ואילו לפי רב יוסף שנה לנו רבי שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו, ולא היה לו לפסול לכהונה בשעה שחברתה פסולה, ויכול לחלוץ לה.
ודחינן לשני הצדדים: מי קתני חולץ לכתחילה, עד שמלמד אותנו התנא שכך יש לעשות?
חלץ קתני, שהוא לשון דיעבד!
שנינו במשנה: חלץ וחלץ או חלץ - אין אחר חליצה כלום!
והוינן בה: וליתני נמי בסוף הענין של בעל ועשה דברים נוספים: אין אחר ביאה כלום!
אביי ורבא דאמרי תרוייהו, תני: אין אחר ביאה כלום.
ותנא דידן שלא שנה זאת, אלא בחליצה, היות והתרת יבמה לשוק עדיפא ליה. וכמו שנתבאר לעיל.
שנינו במשנה: בין יבם אחד לשתי יבמות כו'.
בשלמא לרבי יוחנן, דאמר, כולה ביתא, של האחים והיבמות לאחר החליצה של אחד האחים, בלאו של "לא יבנה" קאי -
שפיר איצטריך התנא לאשמועינן בחלץ לזו ועשה מאמר בזו, דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכרבי עקיבא.
אלא לריש לקיש, דאמר: כולה ביתא בכרת של אשת אח קאי, ורק החולץ ניתק לו הכרת ללאו, תיקשי:
וכי איצטריך התנא לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות?
אמר לך ריש לקיש: וליטעמיך נמי תיקשי:
סיפא דקתני: בעל ועשה מאמר, אין אחר הבעילה כלום - וכי איצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין באשת איש?
אלא, איידי דתנא התרת יבם אחד ויבמה אחת, ששם יש לחדש גם לריש לקיש שאין קידושין תופסים לחולץ בחלוצה, שהיא בלאו בלבד לחולץ, תנא נמי שתי יבמות ויבם אחד.
ואיידי דתנא שתי יבמות ויבם אחד, תנא נמי שתי יבמין ויבמה אחת.

דרשני המקוצר