פרשני:בבלי:יבמות סח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות סח א

חברותא

דהא קניה הארוס לארוסתו בהויה, ואמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא (מאותה שעה ש"נהיתה" אשת זר, דהיינו, שנתארסה לאיש זר), בתרומת הקדשים לא תאכל".
ואי ארוסתו בת ישראל לכהן היא - לא מאכיל לה הארוס הכהן לארוסתו בתרומה, משום דעולא.
דאמר עולא: דבר תורה, בת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה, דכתיב: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו". ומה טעם אמרו אינה אוכלת, גזירה, שמא ימזגו לה כוס של יין תרומה בבית אביה (שהיא עדיין בביתו בשעה שהיא ארוסה), ותלך ותשקה את היין של תרומה לאחיה ולאחותה הישראלים.
שנינו במשנה: והחרש פוסל ולא מאכיל:
ומבארת הגמרא טעמו של דבר:
אי אשתו של החרש, בת כהן לישראל היא - פסיל לה החרש מתרומת בית אביה, דהא קניה החרש לאשתו בתקנתא דרבנן, שתיקנו לו נישואין, אף שאינו בר דעת.
ואי אשתו של החרש, בת ישראל לכהן היא - לא מאכיל החרש הכהן לאשתו, הואיל "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו" אמר רחמנא, והאי חרש, לאו בר קנין הוא מן התורה, אלא רק חכמים תיקנו לו נישואין, אבל אין הוא יכול להאכילה בתרומה לפי שאינה קנויה לו מן התורה.
שנינו במשנה: ובן תשע שנים ויום אחד - פוסל ולא מאכיל:
קא סלקא דעתין שהמשנה עוסקת בשומרת יבם לבן תשע שנים ויום אחד.
ומקשינן: למאי, לאיזה ענין של פסול אומרת זאת המשנה?
אי למיפסל בת כהן, ומלמדת המשנה שאם היא זקוקה ליבם ישראל בן תשע שנים (שהוא ראוי לביאה) הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומה, וזו היא ששנינו "ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין".  1 

 1.  הגמרא מצדדת, ואף מסיקה כן למסקנא (לשיטת רש"י), שיש לפרש את "פוסלין, ולא מאכילין", כשני ענינים נפרדים, כך שרק אחד מהם, "פוסלין" או "לא מאכילין" עוסק בבן תשע שנים ויום אחד, ולא שנינו "פוסלין ולא מאכילין" כאחד, אלא ביחס לשאר הדברים שנשנו במשנה.
אי אפשר לפרש כן.
שהרי יבם קטן ישראל, אפילו אם הוא פחות מבן תשע שנים - נמי מיפסל פסיל בת כהן מלשוב אל בית אביה ולאכול בתרומה, היות והיא זקוקה לו. וכיון שהיא אגודה בו, ואינה מותרת לשוק, אין אני קורא בה "ושבה אל בית אביה כנעוריה"!
ואי לאכולי (להאכיל) בת ישראל תרומה, שאם היתה זקוקה ליבם כהן בן תשע שנים הרי הוא מאכילה בתרומה; וזו היא ששנינו בן תשע שנים ויום אחד "מאכיל".
אף כך אי אפשר לומר.
שהרי אפילו יבם גדול ממש נמי לא מאכיל שומרת יבם.  2  וכמו ששנינו במשנתנו שהיבם אינו מאכיל.

 2.  הוא הדין שיש לפרוך שאין לפרש פירוש זה במשנה, מהסיפא: ספק בן תשע, כפירכת רבא על הפירוש הבא של אביי.
ואם כן, לאיזה ענין מחלקת המשנה בין קטן בן תשע שנים, לקטן פחות ממנו?! אמר אביי:  3  הכא, ביבם כהן שהוא בן תשע שנים ויום אחד (שביאתו ביאה), הבא על יבמתו בת ישראל עסקינן - דמדאורייתא קניא ליה, והיא אשתו מן התורה. וסלקא דעתך אמינא, הואיל ומדאורייתא קניא ליה, וביאתו של בן תשע ביאה היא, אימא קנה אותה מן התורה כאילו היא נשואה לו לגמרי, על אף שקטן הוא, ולוכיל (יאכילנה ליבמתו בתרומה) כשם שיבם גדול מאכיל את יבמתו לאחר ביאה.

 3.  לפי רש"י בקדושין יט א.
קא משמע לן משנתנו שאין קנינו של הקטן קנין גמור:
אלא, עשו חכמים את גדרה של ביאת קטן בן תשע שנים ויום אחד ביבמתו, שתהא קונה את היבמה כמו שקונה מאמר ביבם גדול, שאינו קונה מן התורה קנין גמור.
אמר ליה רבא לאביי: אי הכי - שמשנתנו אומרת רק שקטנים בני תשע שנים ויום אחד "לא מאכילין", ואין היא עוסקת בהם לענין "פוסלין" -
סיפא, דקתני בה: ספק אם הוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו בן תשע -
הרי בהכרח לפרש, שכונת המשנה היא להמשיך את האמור לעיל, ולומר, שאף מי שהוא ספק בן תשע שנים ויום אחד, הרי הוא בדין האמור בודאי בן תשע, שאינו מאכיל - ואם כן, תיקשי: וכי צריכה משנתנו להשמיע שספק בן תשע אינו מאכיל?
והרי השתא, ודאי בן תשע לא מאכיל -
ספק בן תשע - וכי מיבעיא לתנא לומר שאינו מאכיל!?
אלא, אמר רבא, הכי קתני "בן תשע שנים ויום אחד - פוסל".
והכא בבן תשע שנים ויום אחד דהנך פסולים קתני (משנתנו עוסקת בקטנים פסולים בני תשע כגון ממזר ונתין), דפסלי בביאתן (הפוסלים אשה בביאתן), ומלמדתנו משנתנו, שאין הם פוסלים אלא משהגיעו לגיל תשע, שנעשו אז ראויים לביאה.  4 

 4.  דעת רש"י לפי פירושו של רבא במשנתנו, ש"לא מאכילין" לא נשנה ביחס לבן תשע שנים ויום אחד, אלא "לא פוסלין" בלבד, ועל דרך זה נתבאר בפנים. אבל המאירי כתב לפרש גם לשון "לא מאכילין" ביחס לבן תשע, ראה שם.
וכדתניא: בן תשע שנים ויום אחד:
גר עמוני, או גר מואבי, או גר מצרי, וכן גר אדומי (האסורים לבוא בקהל),
כותי (הכותים גרי אריות הם, וביאתם אסורה משום "לא תתחתן בם").
נתין, גבעוני שיתבאר דינו להלן.
חלל, שמחלל אשה לכהונה בביאתו,
וממזר, האסור לבוא בקהל, שבאו על כהנת (בת כהן), או על לויה וישראלית - פסלוה לתרומה ולכהונה (ומתבאר יותר בגמרא בעמוד ב).  5 

 5.  ברש"י כתב: פסלוה, אם בת כהן מן התרומה (ובהמשך העמוד בד"ה פסלוה, הוסיף: ומן הכהונה), ולויה וישראלית לינשא לכהונה עולמית. ואין זה אלא לפי הסלקא דעתין בגמרא לקמן בעמוד ב, אבל מסקנת הגמרא שם היא, שאף לויה וישראלית לענין תרומה הוא.
ומקשינן: איך יתכן להעמיד את משנתנו בקטנים פסולים, הפוסלים את האשה בביאתם?
והא מדקתני סיפא, במשנה הבאה: האונס והמפתה, אם אינן ראויין לבוא בישראל - הרי אלו פוסלים! ללמדך, שכל הפוסלים אשה בביאתם, פוסלים אותה אפילו באונס ופיתוי, בלי נישואין.
הרי מכלל זה אתה למד, דרישא (משנתנו, העוסקת בקטן בן תשע, שאין לו קידושין, וביאתו ביאת "פיתוי" היא נחשבת מן התורה) - לאו בפסולים עסקינן!
כי אם משנתנו עוסקת בפסולים, שפוסלים את האשה בביאה בלי קדושין, למה לו לתנא לחזור ולהשמיענו זאת גם בסיפא!? ובהכרח שמשנתנו, שהיא הרישא, אינה עוסקת בפסולים.
ומשנינן: לעולם גם משנתנו וגם הסיפא במשנה הבאה עוסקות בפסולים, אלא שהם שני סוגי פסולים שונים - רישא - עוסקת בפסולי קהל, שהם פוסלים אשה לכהונה בביאה בלי קדושין.
סיפא - עוסקת בפסולי כהונה, בחללים, שאף הם פוסלים אשה לכהונה בביאה בלי קדושין.  6 

 6.  כתב רש"י: אף על גב שהמשנה הבאה אומרת "ואם אינן ראויין לבוא בישראל", הכונה היא שאינם ראיים לבוא בכהונה. והראשונים גרסו בהיפוך: רישא פסולי כהונה, סיפא פסולי קהל; ורש"י מיאן בגירסא זו משום קושיית התוספות: כיון דתנא רישא פסול כהונה למה לי למיתני בסיפא פסול קהל דכל שכן הוא, וראה מה שתירצו התוספות. ורש"י במשנה הבאה כתב: ואם אינן ראויין לבוא בישראל הרי אלו פוסלין, שהרי נתחללה בביאת פסול לה. ולשון זה לא שייך בחלל שאינו פסול לה, כי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים, אלא שהוא מחללה בביאתו כשם שהוא חלל, וכאן פירש רש"י דפסולי כהונה היינו חלל.
גופא: בן תשע שנים ויום אחד, גר עמוני ומואבי, מצרי ואדומי, כותי, נתין, חלל וממזר, שבאו על כהנת לויה וישראלית - פסלוה.
עמוני, מואבי וממזר, אסורים לבוא בקהל אפילו דור עשירי שלהם. אבל גר מצרי ואדומי לא אסרה תורה אלא דור ראשון ושני, אך דור שלישי מותר לבוא בקהל.
רבי יוסי אומר: כל שאף זרעו פסול - הרי הוא פוסל את אשתו.
כל שאין זרעו פסול, כגון דור שני לגר מצרי ואדומי, שאין זרעו פסול - אינו פוסל אף את מי שבא עליה, ואף שבאיסור בא עליה (וכך מפורש בגמרא לקמן).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא בתו (שמותר לישא בתו) שהיא כשירה - אתה נושא אף את אלמנתו, כי לא נפסלה על ידי ביאתו.
וכל שאין אתה נושא בתו, לפי שהיא פסולה - אי אתה נושא את אלמנתו, לפי שהיא נפסלה בביאתו.
ובגמרא לקמן יתבאר יותר.
והוינן בה: מנא הני מילי שהנבעלת למי שהוא פסול לה, הרי הוא פוסלה לתרומה ולכהונה?
אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". מלמד הכתוב, שכיון שנבעלה לפסול לה, הרי זה פסלה לתרומה.  7 .

 7.  בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא, מנין אנו יודעים שהיא פסולה לכהונה, שהרי עיקר המקרא לא נאמר אלא לתרומה. וכן מתבאר, שאין פסוק זה מלמד אלא על עמוני מואבי מצרי אדומי וממזר, אבל כל השאר, מפסוקים אחרים הם נלמדים.
ומקשינן: והרי האי קרא של "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" - מיבעי ליה, יש בו צורך לגוף הדבר המבואר בפסוק, ואי אפשר לדרוש ממנו דברים נוספים!
דקאמר רחמנא: בת כהן דמינסבא לזר - לא תיכול! (בת כהן הנישאת לישראל לא תאכל בתרומת בית אביה)!?
ומשנינן: ההיא (דין זה שהנישאת לישראל נפסלת) -
מ" ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל"
- נפקא (הוא נלמד).
שהרי מדקאמר רחמנא (הואיל ואמרה תורה): "ושבה אל בית אביה", ואז "מלחם אביה תאכל". מכלל זה עתה למד דמעיקרא, קודם ששבה אליו, שהיתה תחת בעלה - לא אכלה בתרומה.
ואכתי מקשינן שאין הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" מיותר כדי ללמוד לנבעלת לפסול לה, כי אנו צריכים את המקרא לפשוטו, וללמד על הנישאת לישראל שתיפסל מתרומה; ואף שכבר אמרה תורה "ושבה אל בית אביה - מלחם אביה תאכל", וידענו כי עד שלא שבה, לא תאכל, מכל מקום, הוצרכה תורה לכתוב גם "ובת כהן כי תהיה לאיש זר":
כי, אי מההיא קרא של "ושבה אל בית אביה" - הוה אמינא שבת כהן הנישאת לישראל אם אכלה תרומה, אינה עוברת אלא בלאו הבא מכלל עשה (איסור הנלמד בדרך מכלל הן אתה שומע לאו) שאינו אלא איסור עשה, שהרי לא למדת לאוסרה אלא ממה שאמרה תורה: ושבה - אז תאכל. הא אם לא שבה - לא תאכל.
ולפיכך כתב רחמנא האי "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"
- ליתן לאו על אכילת תרומה של בת ישראל הנישאת לכהן.
וכיון שכן, עדיין לא למדת שהנבעלת לפסול לה הרי היא נפסלת!
ומשנינן: איסור לאו לבת כהן הניסת לישראל לאכול בתרומה - מ"וכל זר לא יאכל קודש" נפקא. שהואיל וניסת לישראל, אף היא בכלל לאו זה.
ומאחר שידענו אף את איסור לאו גם בלי הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", הרי שיש לך ללמוד ממקרא מיותר זה, שהנבעלת לפסול לה - הרי היא פסולה!

דרשני המקוצר