פרשני:בבלי:יבמות סט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות סט ב

חברותא

אבל אם עיברה בת הכהן ממנו ואפילו באונס או פיתוי, הרי זו לא תאכל בתרומה.
לפי שהעובר מישראל פוסל, שנאמר: ובת כהן ושבה אל בית אביה "כנעוריה" - פרט למעוברת, והוא פוסל אפילו בזנות.  1  ואם נחתך העובר במעיה (וכן אם ילדתו ומת אחר כך, רש"י) הרי זו תשוב ותאכל בתרומה.

 1.  ראה בהערה הבאה, שחילוק יש בין זנות לנישואין.
אונס ומפתה לא מאכילין: הרי (ב"ח) כהן שבא על בת ישראל באונס או פיתוי, הרי זו לא תאכל בתרומה, שהרי אמרה תורה: וכהן כי יקנה נפש "קנין כספו" הוא יאכל בו, ואלו אינן קנין כספו.
עיברה ממנו באונס ופתוי לא תאכל, שהרי עובר אינו מאכיל.
ואם ילדה ממנו באונס ופתוי, הרי זו תאכל, שהרי אמרה תורה: "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" וקרינן ביה "יאכילו בלחמו".  2 

 2.  כתבו אחרונים: חילוק יש בין ולד על ידי נשואין לבין ולד על ידי זנות, הן לענין פסול בולד מישראל, והן לענין אכילה בתרומה על ידי ולד מכהן; שהולד על ידי נשואין מחשיב את האשה כאילו היא עדיין נשואה (ויש המגדירים את הדברים באופן אחר) ; ואולם בקרן אורה לעיל בעמוד א (הובא בהערות שם), נקט שהכל דין אחד, ומשום שעיקר הלימוד הוא בולד על ידי נשואין מישראל, ואם היה חילוק ביניהם, מנין לנו שאכן בזנות הרי הוא פוסל. ובמנחת חינוך מצוה רפ אות ט בנדמ"ח, נקט, שולד על ידי זנות מישראל אינו עושה את האשה כזרה שתעבור באכילתה על לאו של זרות, ואילו כשהולד הוא על ידי נישואין לישראל לא פשיטא ליה, ראה שם; וראה אוסף חידו"ת להגר"א קוטלר בענין "יבם פוסל ואינו מאכיל" שביאר את שני הדינים; וראה עוד "ים של שלמה" במשנה לקמן פז א, שביאר את המשנה ביסוד זה על פי הרמב"ם; וראה עוד "שיעורי אשר לשלמה" בסימן אחרון, מה שכתב בזה; וראה עוד הערה בסוף המשנה, ובהערות בעמוד א).
נמצא כחו של בן גדול משל אב, שהבן מאכיל את אמו בלי נשואין, ואין אביו מאכילה בלי נשואין (מאירי).
העבד פוסל משום ביאה, כלומר: אם בא עבד על אשה הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומה, שכל הנבעלת לגוי או לעבד שאין קידושין תופסין לו בה, הרי הוא פוסלה מתרומה, משום שנאמר: ובת כהן כי תהיה "אלמנה וגרושה", וכפי שנתבאר לעיל סח ב.
ואינו פוסל משום זרע, כלומר: בדין "ובת כהן וזרע אין לה ושבה", אבל יש לה זרע אינו שבה לאכול בתרומת אביה.
וכן אינו מאכיל, כדין זרע מכהן שבא על בת ישראל.  3 

 3.  טעם הדבר שעבד אינו מאכיל ואינו פוסל, יתבאר בהערה בהמשך המשנה.
כיצד העבד אינו מאכיל ואינו פוסל?  4 

 4.  לשון "כיצד", הוא בין על דין עבד שאינו פוסל, ובין על דין עבד שאינו מאכיל, ואף שלא נזכר דין זה בהדיא במשנה. ושאלת המשנה: כיצד, הוא משום דבבן שהוא עבד אי אתה מוצא "מאכיל", שהרי אינו בן כהן, ואף "פוסל" אין שייך בו, שהרי נבעלה לאביו העבד וכבר פסלה בביאתו מתרומה.
א. אין זרע מישראל פוסל בת כהן אלא אם הוא קיים, ואולם אם מת והניח זרע, הרי אותו זרע פוסל כל עוד שהוא קיים.
ב. אין זרע מכהן מאכיל את אמו בת ישראל בתרומה, אלא אם הוא קיים, ואולם אם הניח זרע הרי אותו זרע מאכיל את אמו, אפילו אם היה הזרע זר.
ג. בן חורין הבא על השפחה, הרי בנה או בתה עבד כמותה, שנאמר: אם אדוניו יתן לו (לעבד עברי שהוא ישראל גמור) אשה (שפחה כנענית), וילדה לו בנים או בנות "האשה וילדיה תהיה לאדוניה".
ד. אין הבן או הבת הנולדים מבן חורין הבא על השפחה מתיחסים אחרי אביהם כלל, וכפי ששנינו במשנה לעיל כב א "חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה והעובדת כוכבים".
בת ישראל לכהן, ובת (או בת) כהן לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש (נדחק ונדבק עליה, ולשון גנאי הוא  5 , רש"י) על השפחה וילדה הימנו בן  6 , הרי זה עבד!!!

 5.  בתוספות יום טוב הוסיף: וכן כשכעס אחשורוש על המן שנפל על המטה אשר אסתר עליה, אמר: "הגם לכבוש את המלכה".   6.  לאו דוקא בן, והוא הדין בת.
העבד אינו מאכיל: אם היתה אם אביו בת ישראל לכהן (ומת בעלה הכהן ומת בנה אבי העבד), הרי זו לא תאכל בתרומה משום העבד שהוא זרע שלה מכהן.
העבד אינו פוסל: אם היתה אם אביו בת כהן לישראל (ומת בעלה הכהן ומת אבי העבד) הרי זו תאכל בתרומה, ואף שהעבד הוא זרע שלה מן הישראל.  7  ממזר פוסל אשה בת כהן מלאכול בתרומה כשהוא זרע שלה מישראל, ומאכיל בת ישראל בתרומה כשזרעה הוא מכהן, כדמפרש ואזיל.

 7.  בפשוטו טעם הדין שאין העבד מאכיל ואינו פוסל, הוא משום שישראל הבא על השפחה אין הבן מתיחס אחריו, כמבואר במשנה לעיל כב א, וממילא אינו מתיחס אחר אמו, ונמצא שאין לה זרע שיאכילנה או יפסול אותה, ולזה נוטה לשון רש"י שכתב: "והאי לאו בתר אבוה אזיל, ולאו זרעו הוא"; ולפי זה אפילו אם לא יהיה הזרע עצמו עבד (מאיזה טעם), הרי זה לא יאכיל ולא יפסול. אלא שהרמב"ם בפירוש המשניות כתב הטעם "לפי שהעיקר אצלנו אין יחס לעבדים", וכוונתו למה שאמרו: "עבד אין לו חייס", וכמבואר לעיל סב א; ולשון המשנה משמע כדבריו, שהרי שנינו: העבד וכו' אינו פוסל משום זרע.
כיצד הממזר מאכיל ופוסל:
בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאת (כלומר: נבעלה לו)  8  לעבד או לעובד כוכבים, וילדה הימנו בן, הרי זה ממזר!!!

 8.  תמהו התוספות: תימה דלא קתני "נכבשה עם העבד" כדקתני "ונכבש עם השפחה" דנישואין לא שייכא ביה בעבד?!.
ממזר מאכיל: אם היתה אם אמו של הממזר בת ישראל לכהן (ומת בעלה הכהן, ומתה אם הממזר), הרי זו תאכל בתרומה מכחו ואף שזר הוא וממזר הוא, כי כל זרע קיים מכהן הרי הוא מאכיל.
ממזר פוסל: אם היתה אם אמו בת כהן לישראל, (ומת בעלה הכהן, ומתה אם הממזר) הרי זו לא תאכל בתרומה, שהרי יש לה זרע מן הישראל.  9 

 9.  ברש"י לעיל סח ב ד"ה הנך, הוכיח ממשנה זו שהנבעלת לחייבי כריתות הרי היא פסולה מתרומה והיא נכללת בכלל "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו'; שהרי אנו רואים, שלא משכחת לה ממזר פוסל ומאכיל אלא לענין אם אמו ולא על אמו, ואם תמצי לומר אף הנבעלת לחייבי כריתות הרי היא כשרה לתרומה, הרי משכחת לה אף באמו, כיצד: בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישראל וילדה לו בן, פוסל מן התרומה ; ובת ישראל שבא עליה אחיה מאמה והוא ישראל וילדה לו בן, הרי זה ממזר ומאכילה; אלא מדלא נקט "אמו" שמע מינה ביאת אחיה אפילו בלא ילדה נמי פוסלתה, כיון שמחייבי כריתות הוא. והרש"ש (לקמן פו ב) כתב להוכיח ממשנה זו, למה שנסתפק אם חללה אסורה לאכול בתרומה בשביל בנה מכהן, (ביאור ספיקו: כי יש לומר: החללה לענין תרומה אינה אלא זרות בעלמא, וכיון שהאוכלת בשביל בנה אין זה משום תוספת קדושה, שוב אין חסרון בהיותה חללה, וכעין זה דן הרש"ש בפרק הבא על יבמתו (לעיל נז א), לענין אשת כהן, והוכיח שם שהיא פסולה). וראייתו: שאם לא כן הרי משכחת לה אף באמו, והביא דברי רש"י; וכבר תמהו על דבריו, שהרי הנפסלת משום "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה" ודאי שהיא נפסלת לאכול אף בשביל בנה מכהן, כדאמרינן סט א "לויה וישראלית מנלן", והיא כמו הנפסלת משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" הנפסלת אף בשביל בנה, כדלעימ סח ב; אבל חללה כגון שהיתה גרושה ונבעלה לכהן, שאין היא בכלל לאוין אלו אלא חללה בעלמא, עדיין לא שמענו.
כהן גדול פעמים שהוא פוסל בת כהן מלאכול בתרומה, כדמפרש ואזיל.
כיצד: בת כהן לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת שהיא זרה וניסת לכהן וילדה הימנו בן, הרי זה הבן ראוי להיות כהן גדול ועומד ומשמש על גבי המזבח.
והרי זה מאכיל את אמו הזרה שהרי יש לה זרע מכהן.
ופוסל את אם אמו (אם מתה אמו  10 ), שהרי זרע זרעה הוא מן הישראל.

 10.  כתב רש"י: ופוסל את אם אמו אפילו לאחר מיתת אמו, דאי לאו הוא הוה הדרה אם אמו לתרומה דבי נשא לאחר מיתת בתה, כדאמר ביש מותרות (פז א): מת בנה (של בת ישראל שניסת לכהן) תאכל בתרומה. ולעיל במשנה ששנינו: עיברה (בת כהן מישראל בזנות) לא תאכל בתרומה, נחתך העובר במעיה תאכל, כתב רש"י: והוא הדין נמי אם ילדתו ומת, ולא הביא את המשנה ביש מותרות?! ולפי מה שכתבו האחרונים (הובא לעיל בהערה), כי שני דינים הם, זרע בזנות, וזרע שיש לה מנישואין, אם כן יש לומר, דבזרע מזנות, פשיטא שאם מת הבן שוב אינו פוסלה, אבל זו "שנישאת לישראל" ויש לה ממנו בן, הייתי אומר שתיפסל אפילו כשמת הבן, להכי הוצרך רש"י לדברי המשנה ביבמות.
זאת - אם אמו - מתרעמת ואומרת: לא כבני (כלומר: בן בתי) כהן גדול, שהוא פוסלני מן התרומה, כלומר: לא ירבו כמותו בישראל.
גמרא:
שנינו במשנה: האונס והמפתה וכו' לא פוסלין ולא מאכילין: תנינא - במשנתנו שמבואר בה כי אין לשוטה נישואין כלל - להא דתנו רבנן: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו, נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, ומשום שאין קנין ונישואין לשוטה.
שנינו במשנה: כיצד: הרי (ב"ח) ישראל שבא על בת כהן באונס ופתוי תאכל בתרומה, עיברה ממנו לא תאכל:
ותמהינן: והרי כיון דאם עיברה ממנו הרי זו לא תאכל, אם כן למה שנינו: ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה, והרי ליחוש שמא עיברה באותה ביאה, ונפסלה מלאכול בתרומה?!
מי לא תנן שאפילו אם אין ידועה אלא ביאה אחת, הרי אנו חוששים לעיבור.  11  והרי שנינו לעיל בפרק ארבעה אחין: שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה, ואת שלזה לזה, מפרישין אותן שלא יחזרו לבעליהן שלש חדשים - שהוא זמן הכרת עובר - שמא מעוברות הן מאותה ביאה ובניהם ממזרים, וצריך הבחנה להבחין בין זרע כשר לזרע פסול.

 11.  לשון רש"י: מי לא תנן וכו' אלמא לחדא ביאה חיישינן, ולקמן בד"ה ליוחסין כתב: לחוש לביאה אחת ולספק, ובהמשך הסוגיא מקשה הגמרא על זה מספיקות שאין שייכות לביאה כלל. ויש לפרשו בשני אופנים: האחד: עיקר הנידון הוא אם חוששין מספק, אלא שאם היו כמה ביאות היינו אומרים "רוב נשים מתעברות", ועל כן אין הנידון אלא בביאה אחת, שאינה אלא ספק. השני: מתחילה לא דנה הגמרא אלא משום ביאה אחת, ואולם אחר שחילקה הגמרא בין יוחסין לבין תרומה, משתנה נידון הגמרא, והוא אם חוששין מספק להוציאה מחזקת היתר שלה (וכמו שכתב הריטב"א), אלא שמכל מקום אם היתה יותר מבעילה אחת, הרי היה רוב להוציאה מחזקת היתר; ובפירוש זה מדוקדקים יותר דברי רש"י, ומבואר יותר הנידון אם לחוש לספק או לא, והיינו משום חזקת היתר.
הרי שבביאה אחת לבד שאינה אלא ספק עיבור, חוששין שמא נתעברו?!
אמר רבה בר רב הונא: ליוחסין חששו חכמים אפילו לביאה אחת ולספק (רש"י), אבל לתרומה לא חששו שמא נתעברה בביאה אחת.  12 

 12.  ביאר הריטב"א: פירוש, דגבי תרומה לא מפקי לה מחזקתה מפני ספק.
ואכתי תמהינן: וכי אטו לתרומה אין חוששין מספק:
והתניא: כהן שנתן גט לאשתו ואמר לה: הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי, הרי זו אסורה לאכול בתרומה מיד, שמא ימות בשעה הקרובה, וחל הגט, ואסורה לאכול בתרומה, הרי אנו רואים שאוסרים אותה בתרומה מספק (רש"י).
וכיון שכן, אף במשנתנו היה לנו לחוש ןלאוסרה שמא עיברה?!
אלא אמר רבה בר רב הונא: בביאה על ידי נישואין חששו חכמים שמא נתעברה באותה ביאה.
אבל בביאת זנות לא חששו, שדרך אשה מזנה להתהפך כדי שלא תתעבר.
ותמהינן: ובביאה שעל ידי נישואין מי חששו לאוסרה לאכול בתרומה בביאה אחת ומספק?!
והתניא: בת כהן שנישאת לישראל ומת בעלה בו ביום, הרי זו טובלת כשאר המשמשות  13 , ואוכלת בתרומה לערב, כי שבה היא לבית אביה כנעוריה.

 13.  כדכתיב: ואיש אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב.
הרי שאין אנו חוששים לעיבור בביאה אחת מספק; ותיקשי מהא שחששו לאוסרה בתרומה בספק מיתת בעלה הכהן?!
אמר תירץ רב חסדא: אכן חוששים אנו שמא עיברה, ומה שאמרו בברייתא: טובלת ואוכלת בטומאה לערב, היינו: טובלת ואוכלת בתרומה עד ארבעים יום מיום שנבעלה, כי עד ארבעים יום אין כאן חשש איסור כלל, כיון:
דאי לא מיעברא הא לא מיעברא (אם לא נתעברה הרי ודאי אוכלת שהרי לא נתעברה), ואף אי מיעברא באותה ביאה, הרי עד ארבעים יום מיא בעלמא הוא, מים בעלמא הוא ואינו חשוב עובר לאוסרה בתרומה.
אמר תמה ליה אביי לרב חסדא: אי הכי - שאתה מפרש, שאין היא אוכלת אלא עד ארבעים יום שודאי אין כאן עובר שיפסלנה מתרומה - אימא סיפא:
זר האוכל תרומה בשוגג, הרי זה משלם קרן וחומש על אכילתו; וכן בת כהן שהיה לה זרע מישראל ואכלה תרומה בשוגג, הרי זו משלמת קרן וחומש.  14 

 14.  כן מבואר ברש"י בסוגייתנו, ואולם הרש"ש הביא בשם המשנה למלך בדרך מצוותיך, שתמה עליו ממשנה בתרומות (ז ב) בת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה, משלמת את הקרן ואינה משלמת את החומש, (דכהנת היא וראויה לחזור לבית אביה, ר"ש) ; וכן תמה בקרן אורה כאן; ונראה שהם מדמים בת כהן שנשאת לישראל לבת כהן שיש לה זרע מישראל.
אכלה בערב בתרומה, ואחר כך הוכר עוברה במעיה, ונמצא שאכלה תרומה שלא כדין בשוגג, תהא מקולקלת למפרע לשלם קרן וחומש על אכילתה, כדין זר שאכל תרומה.
ואם כדבריך שלא אכלה אלא קודם ארבעים יום, אם כן אף שהוכר עוברה, הרי בשעת אכילתה היתה מותרת לאכול בתרומה כיון שלא היה העובר אלא מים בעלמא, ולמה מקולקלת היא למפרע?!
ומשנינן: מאי מקולקלת? עד ארבעים!
כלומר: הכי קאמרה הברייתא, ואם אכלה - שלא בהיתר - לאחר ארבעים יום, תהא מקולקלת על כל אכילותיה שאכלה למפרע עד ארבעים יום.  15 

 15.  מבואר מדברי הגמרא, כי אף למה שמסיקה הגמרא שלאחר ארבעים יום אסורה היא לאכול מספק, מכל מקום אם אכלה אינה חשובה מזידה אלא שוגגת ומשלמת קרן וחומש, וצריך תלמוד.
השמועה הבאה מתבארת על פי שיטת התוספות בסוגייתנו.
איתמר: הבא על ארוסתו בבית חמיו, וילדה.
רב אמר: הולד ספק ממזר.  16  כי אנו חוששים שמא אף אחר בא עליה, ומפרש לה הגמרא ואזיל.

 16.  כן פירשו התוספות ושאר ראשונים על פי הסוגיא בקדושין (עה א), ודלא כרש"י בדעת רב שהולד ממזר ודאי משום שהולכים אחר הרוב ואומרים כי הולד בא על ידי ביאת אחד מרוב העולם שהוא פסול אצלה.
ושמואל אמר: הולד שתוקי (ספק ממזר), כלומר: הולד "בדוקי", ללמדך: אם בדקו את אמו ואמרה לארוס בלבד הוא שנבעלתי, הרי היא נאמנת.  17 

 17.  כן כתבו הראשונים על פי מסקנת הגמרא בקדושין שם.
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב דאמר: הולד ממזר, היכא דדיימא מעלמא (חשודה  18  לזנות עם העולם).  19  אבל אם לא דיימא מעלמא אין אנו חוששים שזינתה עם אחר, ובתרא דידיה שדינן ליה (תולים אנו את הולד בארוס) הואיל וביאה זו ידועה לנו, והוא כשר.

 18.  בסוטה כו ב אמרו: ישא אדם "דומה", ופירש רש"י: נטענת ונדברת בפי כל על ניאופיה ; "דומה" לשון קלסה ודיבור, כדאמרינן בנדה (סו א) דומת עירך עלתה ביך, וההוא לאו חשד הוא, אלא דיבור יתר שהיו נדברים בה על חביבותה של בעלה, ואף קלסה לשון דיבור יתר הוא, לפיכך הוא נהפך לללשון שבח וללשון גנאי.   19.  כתב רש"י: שחשודה מאחרים, דליכא לאכשורי כשאר בני דומה שהם כשרים, דהתם כיון דנשואה היא רוב בעילות אחר הבעל, אבל הכא לאו אורחיה למיבעל כולי האי בלא חופה. ביאור הדברים, דבסוטה כו ב איתא: אמר שמואל: ישא אדם "דומה" (נטענת ונדברת בפי כל על ניאופיה, רש"י), ואל ישא "בת דומה", שזו באה מטיפה כשרה, וזו באה מביאה פסולה (שמא מעובד כוכבים או ממזר) וכו', והלכתא ישא אדם "בת דומה" ואל ישא "דומה", דתני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו אשה מזנה בניה כשרין רוב בעילות אחר הבעל. וזה הוא שחילק רש"י בין "אשה מזנה" ל"ארוסה מזנה", הואיל ואין הארוס בועל הרבה, עד שנחליט: רוב בעילותיה הם ממנו.
אמר רבא: מנא אמינא לה שאם לא דיימא מעלמא תולים אנו את העובר בביאה הידועה לנו? דקתני במשנתנו: כהן שבא על בת ישראל (באונס או פיתוי) וילדה, הרי זו תאכל בתרומה, מכח הילוד.
והרי היכי דמי?
אילימא דדיימא מעלמא, אם כן ילדה אמאי תאכל, והרי שמא אין הולד מאותה ביאה ידועה של כהן, אלא מאחר שהוא ישראל.
אלא לאו כגון דמיניה דיימא  20  ולא דיימא מעלמא, הרי למדנו: כל היכא דלא דיימא מעלמא, תולים אנו את הולד בביאה הידועה לנו.

 20.  לאו דוקא, אלא שידועה לנו ביאתו של כהן, ראה קרן אורה.
והרי הדברים קל וחומר: ומה התם - במשנתנו - דלהאי (להיבעל לכהן זה) איסורא הוא אצלה שחכמים גזרו איסור ביאה על פנויה, ולהאי (להיבעל לכל העולם) איסורא הוא אצלה, כלומר: אף להיבעל לזה שזינתה עמו אסורה היא כמו לשאר אנשים, ויש לחוש שמא מתוך שזינתה עם זה, כך זינתה עם אחר.
מכל מקום בתרא דידיה שדינן ליה (תולים אנו את העובר בביאה הידועה) ואין חוששים שמא זינתה גם עם אחר.
הכא - בארוס שבא על ארוסתו וילדה - דלהאי (לכל העולם) איסורא, ולהאי (לארוס שזינתה עמו) התירא,  21  לא כל שכן שאנו תולים את העובר בארוס הואיל וביאתו ידועה לנו, ואין חוששים שזינתה עם אחרים באיסור.  22 

 21.  כתב הריטב"א: והא דאמרינן: "דהכא לדידיה התירא ולעלמא איסורא" לאו דוקא, דהא ודאי ארוסתו קודם חופה אסורה היא לו מדרבנן ולוקה עליה, אלא לגבי עלמא דאסור להם איסור תורה משום אשת איש קרי להאי התירא, למימרא דיותר יש לתלות בזה שהוא היתר מן התורה, מלתלות בעלמא שהיא אסורה להם מן התורה באשת איש.   22.  תמה בערוך לנר: מה ראיה היא זו?! והרי הא דאמרינן: ילדה תאכל, אין אנו מתירין לא לה עצמה, והיא הרי יודעת אם זינתה גם עם אחר אם לא, ובוודאי אין מתירין לה רק באומרת שלא זינתה, ואם כן אין חשש, דבלאו הכי אם רוצה לאכול איסור מי ימחה בידה, ואפילו אי ספק היא מלקות אין לה, אבל אכתי מנא לן לענין ממזר דבתרא דידיה שדינן ליה ומתירין לו לישא בת ישראל שלא הוא ולא היא יודעים אם כשר הוא אם לאו?! ולא יישב.
אמר ליה אביי לרבא: לעולם אימא לך: כל היכא דדיימא מיניה,  23  אף על גב דלא דיימא מעלמא, נמי אמר רב שהולד ממזר.

 23.  העירו אחרונים, דמדברי התוספות ד"ה אמר, משמע, שאין הם גורסים: כל היכא דדיימא מיניה, אלא: לעולם אימא לך אף על גב וכו'.
ומאי טעמא חוששים אנו לביאתם של אחרים אף שלא נחשדה מהם, משום דאמרינן: מדאפקרה נפשה (מתוך שהפקירה את עצמה) לגבי ארוס, שמא אפקרא נפשה אף לעלמא (הפקירה את עצמה אף לאחרים).
ומתניתין - דמשמע: תולים אנו את הולד בביאה הידועה, ואין חוששים לביאות אחרות - מיירי, כגון שהיו שניהם חבושין בבית האסורים, ואין לחוש לביאה מאחרים שאינם בבית האסורים.
איכא דאמרי: בבא עליה ארוס בודאי  24  ולא דיימא מעלמא, כולי עלמא - בין רבא ובין אביי - לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה; ומחלוקתם של רבא ואביי היא בבא עליה ארוס בודאי ודיימא מעלמא, ומפרש לה ואזיל.

 24.  כגון שיש עדים שבא עליה או שהוא מודה, ריטב"א ; וראה דברי רש"י, ודברי הערוך לנר על דבריו.
והכי איתמר מחלוקת רב ושמואל, וכך הוא שאמרו רבא ואביי:
ארוסה שעיברה ואין ידוע שבא עליה הארוס בודאי:
רב אמר: הולד ספק ממזר.
ושמואל אמר: הולד שתוקי (בדוקי).
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב - שאמר: הולד ספק ממזר - רק בשני תנאים:
א. דלא דיימא מיניה כלומר: אין ידוע לנו שבא עליה הארוס.
ב. ודיימא מעלמא (חשודה היא לזנות עם אחרים).

דרשני המקוצר