פרשני:בבלי:יבמות פב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות פב ב

חברותא

ואילו אנא, רבי יוחנן, דאמרי כרבי יוסי! לפי דעתו של רבי יוסי במשנתנו, הוא שאמרתי "מאכילה אפילו בחזה ושוק", כי אי אפשר לפרש בדעתו שלא אמר אלא בתרומה ומשום דתרומה בזמן הזה דרבנן (וכשיטתו של ריש לקיש בדעת רבי יוסי), שהרי רבי יוסי עצמו סובר שתרומה בזמן הזה דאורייתא כדמוכח מדבריו ב"סדר עולם".
דתניא בסדר עולם:
כתיב "והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך - וירשתה".
הרי שתי ירושות (כלומר קדושת ארץ ישראל על ידי ירושת וכניסת בני ישראל לארץ), במשמע, ולא יותר -
רק ירושה וקדושה ראשונה בימי יהושע,  1  וירושה שניה וקדושה שניה כשעלו מן הגולה בימי עזרא, יש להן לישראל.

 1.  התוספות בשם ר"ח הביאו פירוש אחר: ירושה ראשונה היא ירושת אברהם יצחק ויעקב, וירושה שניה היא ירושת יהושע (וטעמו, משום דהכי משמע לשון הכתוב "אשר ירשו אבותיך וירשתה" שהרי פסוק זה נאמר קודם ירושת יהושע), ומירושת יהושע ואילך לא בטלה קדושה מן הארץ אף כשגלו; והתוספות הוכיחו שלא כפירוש הזה.
שהקדושה הראשונה, מימי יהושע, בטלה כשגלו ממנה בחורבן בית ראשון, ומששבו מן הגולה נתקדשה קדושה שניה.
ואולם ירושה שלישית - אין להן!
כלומר: אין צורך בירושה וקדושה שלישית, שקדושה שניה קיימת אף לאחר שגלו ישראל ממנה בחורבן בית שני, בימי טיטוס.  2 

 2.  ענין זה נקרא בלשון חז"ל: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, קדושה שניה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.
ואמר רבי יוחנן: מאן תנא, מיהו התנא ששונה את סדר עולם? - רבי יוסי הוא!
ומכאן, שלדעת רבי יוסי, התרומה בזמן הזה היא מן התורה, כי קדושת הארץ לא בטלה.
וכאן שבה הגמרא לדברי רבי יוחנן, הסובר שאף על פי שלא רבו חולין על התרומה, הרי הקופות מותרות.
וקא סלקא דעתין השתא בביאור טעמו, כי הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן (לדעת תנא זה), לא צריך אפילו רוב כדי לבטל את התרומה בחולין, אלא כל שנתערבה התרומה בחולין  3  הרי היא בטילה, ועל כן מותרות הקופות אף שאינני אומר "תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו",  4  ולפיכך תמהינן:

 3.  לשון רש"י הוא "אלא מכי איערב - בטל ליה". ופשטות לשונו משמע דאפילו תערובת של אחד באחד גם מותר. ואולם אי אפשר לומר כן, שהרי בהמשך הסוגיא אמרו לגבי מקוה "דלא נשקול רובו", ומבואר דרוב איסור ודאי לא מהני, וצריך לומר דאין הכי נמי ולשון רש"י לאו דוקא; וראה היטב בדברי הרשב"א בד"ה וסבר בתחלת דבריו.   4.  הריטב"א תמה על פירושו של רש"י דלא נהירא כלל, דבהדיא קתני מתניתין "שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו" אלמא היינו טעמא דמילתא, ועוד, היאך אפשר להתיר שום איסורא דרבנן בלא שום רבייה כלל, דהא בכולהו איסור דרבנן חזינן שהחמירו כעין של תורה. ומיהו הצריכו לרש"י ז"ל לפרש כן, משום מאי דפרקינן בסמוך "איבעית אימא שאני הכא, דאיכא למימר שאני אומר", דאלמא מאן דמותיב סבר דטעמא דהכא לאו משום "שאני אומר" הוא, אבל אי אפשר לומר כן, מטעמא דכתיבנא; ופירוש הריטב"א בסוגיא זו יתבאר בהערות בהמשך הסוגיא.
וכי סבר רבי יוחנן שבדרבנן לא בעי רבויא, אלא כל שנתערב איסור בהיתר, אפילו אחד באחד, הרי הוא בטל?  5 

 5.  והריטב"א פירש דהכי קאמר: וכי אטו לרבי יוחנן אומרים "שאני אומר" אע"ג שלא נצטרף לזה גם רוב היתר.
והא תנן:  6 

 6.  משנה זו היא במקואות פ"ז מ"ד, והכי תנן התם: אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ, כיצד פוסלין ולא מעלין וכו', אבל שאר המשקין ומי פירות והציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים שאינן מעלין, כיצד, מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת נפל לתוכו סאה מהם לא העלהו, היו בו ארבעים סאה, נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר.
מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות, מדוייקות, כשיעור הדרוש למקוה, אם נתן סאה - של שאר משקין או מי פירות או ציר ומורייס או תמד שהחמיץ שאינם כשרים למקוה - לתוך המקוה, ונטל סאה מן המקוה, הרי המקוה כשר.
כי מיד שנתנו את סאת מי הפירות לתוך המקוה בטלים המשקים, ונעשו הם עצמם כשרים למקוה.
ונמצא, שאף לאחר שנטל סאה, נשארו במקוה ארבעים סאה מכוונות של מים הכשרים למקוה.  7 

 7.  א. כתב רש"י: אבל איפכא (נטל סאה ונתן סאה) לא, דכי נטל סאה ברישא חסר ליה, וכי הדר מלייה הוה ליה מקוה חסר, דמשקין הללו אין משלימין את המקוה. ב. הריטב"א פירש את המשנה באופן אחר: נתן סאה ונטל סאה המקוה כשר משום "שאני אומר" אותה סאה שנתן היא אותה סאה שנטל; (אבל רש"י כתב דבמקוה כיון שהכל מתערב אין שייך לומר "שאני אומר", כדלקמן בהערה).
ואמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:
לא הכשירו באופן זה, אלא עד רובו של מקוה, כדמפרש לה ואזיל.
מאי לאו הכי קאמר: לא הכשירו אלא היכא דנשתייר רובו של מקוה ממים כשרים, שלא הכניס למקוה אלא י"ט סאין של מי פירות, ונשאר במקוה רובו של מקוה ממים כשרים.  8 

 8.  בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רא סכ"ד) כתב שיכול לעשות כן י"ט פעמים, ותמה רבי שלמה איגר (בתשובתו שנדפסה בשו"ת רעק"א מהדו"ק סימן רכא אות ט), דהניחא אם היה ברור לנו שבכל פעם שהוא נוטל סאה הרי הוא נוטל מן המים לבדם, ניחא שפיר שאין יכול לעשות כן אלא י"ט פעמים. אבל האמת שבכל פעם שהוא נוטל מן המקוה אחר שעירב בה מי פירות מעורב בסאה שנוטל מי פירות לפי חשבון ואין כולו מים, ונמצא שיכול לעשות כן שלשים פעמים ויותר, וראה מה שהוסיף שם בזה; ומה שיישב אביו הגרעק"א בתשובה סימן רכב.
הרי למדת: אע"ג שאין הפסול אלא מדרבנן (ראה תוספת ביאור בהערות  9 ), מכל מקום צריך שיהא רובו כשר.  10 

 9.  לשון רש"י הוא: "אלמא אע"ג דפסול שאיבה דרבנן, בעיא רובא בכשרות". והתוספות פירשו בפירושם השלישי, דמיירי גם בתמד שיש בו מים שפסולו הוא פסול מים שאובין, ועל כולם אמר רבי יוחנן "עד רובו".   10.  לדעת הריטב"א הכי פירושו: אלמא לא סמכינן א"שני אומר" אלא במקום שרבה הכשר על הפסול.
ומשנינן: לא כאשר ביארת את דברי רבי יוחנן, אלא הכי קאמר: לא הכשירו חכמים אלא באופן דלא נשקול רובו, שלא נטל כ"א סאין, ומיהו רובא לא בעינן כיון שהוא מדרבנן.
ואיבעית אימא: אין טעמו של רבי יוחנן גבי תרומה משום דסבירא ליה דבדרבנן לא בעינן אלא שיתערב ואף שלא היה בו רוב לבטלו; והא דאמר רבי יוחנן שהקופות מותרות הואיל ותרומה בזמן הזה דרבנן -
שאני הכא - גבי קופות - דאיכא למימר "שאני אומר", כלומר דבדרבנן תלינן לקולא לאמר: תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו.  11 

 11.  א. כתב רש"י: אבל הכא גבי מקוה ליכא למימר "שאני אומר" ונתחלה שאותה שנתן אותה שסאה הוא שנטל, שהמים מיד מתבלבלים ואין לומר שחזר ונטלה. ב. לדעת הריטב"א כוונת הגמרא לומר, דבאמת אף במקוה אין אנו מכשירים אלא משום "שאני אומר", אלא דגבי קופות דשייך יותר לומר "שאני אומר" סגי בזה אף בלא רובא, אבל במקוה דלא שייך כל כך "שאני אומר, כיון שהמים מתערבין, לא אמרינן ליה אלא בהצטרף רוב היתר.
וכאן שבה הגמרא למה שנחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן בדעת רבי יוסי דמשנתנו, אם אנדרוגינוס ספיקא הוי או ודאי זכר הוי, ומקשינן:
תנן במשנתנו:
רבי יוסי אומר:  12  אנדרוגינוס נושא אשה, ומשמע נשואין גמורים והרי הוא כזכר ומאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא, שאם לא כן היה לו לומר "אנדרוגינוס שקידש קידושיו קדושין" (תוספות  13 ), ותיקשי לריש לקיש הסובר בדעת רבי יוסי שהאנדרוגינוס ספק זכר הוא?!

 12.  כתבו התוספות: וא"ת היכי פריך מ"אנדרוגינוס נושא" אמילתיה דרבי יוסי, וצריך לדחוק שהוא סיום מילתיה דרבי יוסי אף על פי שרבי יהודה מפסיק בינתיים.   13.  עוד פירשו התוספות באופן אחר את הראיה ממשנתנו שהאנדרוגינוס ודאי זכר הוא, כי "נושא" משמע שהוא חייב לישא ומצווה הוא על פריה ורביה, הרי שודאי זכר הוא, (ומכאן הוכיח המנ"ח מצוה א אות ד שהאנדרוגינוס מוליד ודלא כהבית יוסף, ראה שם, ואולם מאיש אינו מוליד כן כתב שם המנ"ח). ודבריהם צריכים ביאור, דילמא אנדרוגינוס ספק זכר הוא, אלא שמספק חייב הוא לישא, דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא?! ואין לפרש כוונתם, דאת"ל שהאנדרוגינוס ספק זכר הוא, על כרחך שאינו מוליד, כי אם הוא מוליד הרי זכר הוא, והשתא מדקתני "נושא" כדי לקיים פריה ורביה ודאי מוליד הוא, וא"כ ודאי זכר הוא; זה אינו, שהרי כתב המנ"ח במצוה א ובקומץ מנחה שם, דאפילו אם הוא ספק הרי הוא מוליד; והכי מסתברא שאין זה תלוי בזה, דיש לו אברי זכר ונקבה וכוחות של זכר ונקבה.
ומשנינן: תני, אם נשא נשוי.
כלומר: לחומרא חיישינן, דהוי נישואין וצריכה גט ממנו כדי להנשא לאחר, אבל לא לקולא להאכיל את אשתו בתרומה דאורייתא.
ותמהינן עלה: והא "נושא" קתני, שמשמע לכתחילה, והיינו דהוו נשואין גמורים ואפילו להאכילה בתרומה דאורייתא.
וליטעמיך, מאי "אבל לא נישא" האנדרוגינוס לאיש?
כלומר: וליטעמיך דדייקת לישנא, היכי מתפרש לך "אבל לא נישא" דמשמע לכתחילה, פשיטא, דכיון דקתני "נושא" לכתחילה וחשיב ליה זכר מעליא -
אלא מאי, על כרחך הכי קאמר: אבל לא "נישא" דיעבד, ומד"אינו נישא" דסיפא בדיעבד "נושא" נמי דיעבד, (מתבאר עפ"י הריטב"א וראה מאירי).
אמרי בני הישיבה לדחות הדמיון: לא!
נושא - לכתחילה, משמע.
אבל לא נישא - דיעבד נמי, לא.
ומשמע שנישואי אנדרוגינוס לאשה, נישואין גמורים הם, ותיקשי לריש לקיש הסובר לרבי יוסי ספיקא הוי?!
ועתה מקשינן לרבי יוחנן, הסובר אליבא דרבי יוסי שאנדרוגינוס ודאי זכר הוא:
והא מדקתני סיפא: רבי אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר -
מכלל זה אתה למד דתנא קמא, היינו רבי יוסי - ספוקי מספקא ליה, שהרי אם לא כן, במה נחלקו?!
ומשנינן: בין למר (רבי אליעזר) ובין למר (רבי יוסי) מיפשט פשיטא ליה שהאנדרוגינוס זכר הוא, ודקשיא לך, אם כן, במאי פליגי:
איכא בינייהו אם חייבין עליו סקילה משני מקומות (הבא עליו מאחוריו והבא עליו מלפניו):
דמר רבי יוסי - סבר: חייבין עליו סקילה משני מקומות, וטעמא יליף לקמן פג ב מקרא,  14  שהוא חייב עליו גם מצד נקבותו (מלפניו) אף שודאי זכר הוא.

 14.  א. דכתיב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה", אי זהו זכר שיש בו שני משכבות, הוי אומר זה אנדרוגינוס. ב. יש להסתפק למה לי קרא, ויש לפרשו בשני אופנים: האחד: אין סקילה על ביאת זכר אלא דרך זכרותו. השני: כיון שזכר הוא, נקבותו לאו מידי היא, ולאו מקום שכיבה היא. וראה במנחת חינוך אהא דמבואר בפ"ד דבכורים שהאנדרוגינוס - למאן דאמר ספק הוא - הרי הוא מטמא בלובן (זיבה) כאיש, ובאודם (נדות) כאשה, ונסתפק המנ"ח אם בעינן שיצא הלובן מן הזכרות והאודם מן הנקבות, או אפילו לובן מן הנקבות ואודם מן הזכרות, ודעתו נוטה דבכל גווני הרי הוא מטמא, ויש מקום לדמות ענין זה לכאן.
ומר רבי אליעזר - סבר: כזכר, ולא יותר מזכר.
מה זכר אין חייבין עליו אלא הבא עליו ממקום אחד דהיינו מאחוריו, אף על אנדרוגינוס אין חייבין עליו סקילה אלא אם כן בא עליו במקום זכרות.
אמר רב:

דרשני המקוצר