פרשני:בבלי:יבמות קד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קד ב

חברותא

אמר ליה רבי אלעזר: הרי כתיב: "ככה יעשה", ולשון "ככה" משמע לעיכובא, אם כן, למדים ממקרא זה: כל דבר שהוא מעשה מעכב! והרי רקיקה מעשה היא, ואם כן, צריכה לעכב!
אמר לו רבי עקיבא: משם ראיה! הרי כתיב: "ככה יעשה לאיש", משמע, כל דבר שהוא מעשה של האשה בגוף האיש מעכב. לאפוקי רקיקה, שאינה מעשה בגופו של האיש, אלא לפניו.
החרש  103  שנחלץ  104  (דהיינו, שחלצה לו יבמתו),

 103.  הך חרש, היינו חרש שאינו מדבר ואינו שומע, ככל חרש שדיברו בו חכמים. חרש שמדבר ואינו שומע (כשאי אפשר ללמדם לקרות), כתב הריטב"א שחליצתו פסולה, לפי שאינו ראוי לקריאה. אבל האבני נזר (אהע"ז סי' רכ"ה) כתב בדעת הראשונים, שחליצתו כשרה, וכן הוכיח בית הלוי (ח"ג סי' ב' אות ד') מהשו"ע, וכ"כ בשאגת אריה (סוס"י ז'). וביאר הבה"ל, דה"ט לפי שאין החסרון בהם עצמם, אלא לפי שאי אפשר ללמדם.   104.  ביאר הנמו"י, דבכל שמעתין נקט גבי יבם לשון "חלץ", משום שהיבם מסייע בחליצה, כיון שצריך שיתכוין לחלוץ כדאיתא בגמ' לקמן (ק"ו). אבל גבי חרש, שאינו בר כוונה, נקט לשון "נחלץ". וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ.
והחרשת שחלצה ליבם,
וחולצת לקטן  105 !!!

 105.  כתב הר"ב, דהאי דחליצת קטן פוסלתה מייבום, היינו דווקא לשיטת ר"מ. אבל לרבנן, אין חליצת קטן כלום, ולא נפסלה מייבום. והלכה כחכמים.
בכל אלו  106 , חליצתה פסולה  107 . וזה שחרשת שחלצה שחליצתה פסולה, היינו שאינה נפטרת בחליצתה מן היבום, ואין לה תקנה אלא בייבום  108 . ואז אם ירצה היבם להוציאה, יוציאנה בגט.

 106.  במשנתינו לא נזכר דין שוטה שחלץ ושוטה שחלצה. וברמב"ם (פ"ד הלט"ז) ובטור (אהע"ז קס"ט מ"ג) איתא, שחליצתן אינה חליצה. וטעמא, מפני שאין בהם דעת לחלוץ ולקרות ולהבין.   107.  בהך דחרש וחרשת שחליצתן פסולה, איכא פלוגתא בראשונים בטעמא דהך מילתא: הרמב"ם כתב דהיינו לפי שאינם בני דעת, וחליצה צריכה דעת שניהם, ואלו אינם בני כוונה. אבל הרמב"ן (והרשב"א במס' חולין י"ב ע"א) כתב, דאין לפסלם משום כך, דכיון דב"ד עומדין על גביהן, ומורים להם לעשות החליצה כתיקונה, כוונתם כוונה. ואעפ"י שדינם כשוטה לכל המצוות, מ"מ דעה קלושה יש בו, ומועילה להחשב כוונה כשאחרים עומדים על גביו (וע"ע בבית מאיר אהע"ז סי' קכ"א, ובשו"ת חתם סופר אהע"ז ח"ב סי' ד', ובחי' הגר"ח הל' יבום פ"ד הלט"ז). ובקרית ספר (הל' יבום פ"ד) כתב, דכיון דכתיב "איש" בפרשה למעט קטן, למדנו שצריך שיהא בן דעת. ולא הוזכר בגמ' הטעם שאינם ראויין לקריאה, אלא כדי להשמיענו שאף אלם ואלמת חליצתן פסולה.   108.  כך כתב רש"י. וכן פסק הרמב"ם (פ"ד ה"י), דאין בחליצת חרש וחרשת כלום. אבל הרמב"ן והרשב"א מדייקים מדפרט במתניתין קטן, דהכא אין החרש שוה לקטן, אלא חליצתו הויא חליצה פסולה, וככל מקום ששנינו חליצה פסולה, אינה יכולה שוב להתייבם אחר כך, וצריכה חליצה אחריתא מעלייתא להתירה לעלמא.
וחרש שנחלץ שחליצתה פסולה, היינו שעל ידי החליצה נפסלה מייבום במקום שיש אח אחר שכשר לחליצה וייבום  109 .

 109.  כך פירש הרש"ש בדברי רש"י, דדווקא בכהאי גוונא נפסלה על ידי החליצה מייבום, כיון שיש אח אחר שיכול לחלוץ לה. אבל אם אין אח אחר, רשאי החרש לייבמה אחר החליצה. דכיון דאין לה תקנה אחרת, לא גזרו רבנן. אבל התוי"ט כתב שדעת רש"י שדווקא כשיש אח אחר אין החרש פוטרה לינשא לשוק. אבל אם אין אח אלא הוא, ניתרת בחליצתו לשוק. וכתב דליתא, דהרי דין יבום יש לו לחרש, וא"כ הול"ל דאינה נפטרת אלא ביבום!
קטנה שחלצה תחלוץ שוב משתגדיל  110 .

 110.  עיי' בתוס' שהקשו, כיון דתני פסולה, אמאי תני עוד שתחלוץ משתגדיל? עיי"ש. ובתפארת ישראל כתב, דמדנקט תנא האי לישנא, ש"מ דרק מדרבנן פסול, ואין צריך שתחזיר על כל האחין. עיי"ש.
ואם לא חלצה משהגדילה, חליצתה שחלצה בקטנותה פסולה  111 .

 111.  הרשב"א והריטב"א גורסין "חליצתה כשרה". ובירושלמי יש בזה מח' תנאים. ר"א אומר שחליצתה בקטנות פסולה, וחכמים ור"מ ס"ל שחליצתה כשרה בדיעבד.
חלצה בפני שנים כשרים, או שחלצה בפני שלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, כך שבסופו של דבר חלצה רק בפני שנים כשרים  112  חליצתה פסולה.

 112.  כך כתב רש"י. והוכיח המגיד משנה (פט"ז מהל' עדות) מדבריו, שגבי דיינים לא אמרינן דאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול נפסלו כולם. ועיי' ברש"ש.
רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין  113 .

 113.  כתב רש"י, דלא גרסינן "מכשירין בשנים", דהא בשנים עסיק נמי ת"ק. אבל הרש"ש כתב, דשפיר גרסינן לה. דאתו לאפוקי דבשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול מודו לת"ק. דהא דבעו שנים היינו לשום עדות, כמו שכתבו התוס', ובעדות הא קיימא לן, דבנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה. אבל התוס' בסנהדרין (מ"א ע"ב) כתבו, דלשיטת ר"ש, אם נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר.
ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכ שיר.
גמרא:
אמר רבא: השתא דאמרת שקריאה לא מיעכבא, לפיכך אלם ואלמת, שאינם יכולים לקרות, שחלצו חליצתן כשירה.
תנן: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.
מאי טעמא חליצתן של חרש וחרשת פסולה? לאו משום דלא בני קרייה נינהו!?
ודחינן: לא. באמת משום שאינם בני קריאה לא היו נפסלין. וטעם פסולן, משום דלאו בני דעה נינהו.
ומקשינן: אי הכי, אלם ואלמת נמי, מדוע הם כשרים לחליצה, הרי לא בני דעה הם!?
אמר רבא: באמת אלם ואלמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו (כלומר, כאילו פיהם כואב להם, ולכן אינם יכולים לקרות. אבל באמת בני דעה הם).
ומקשינן: והא אמרי דבי רבי ינאי, שטעם משנתינו שחרש וחרשת פסולין לחליצה, לפי שאינם יכולים לדבר. שהרי כל מקום שדברה משנתינו בחרש, היינו שאינו שומע ואינו מדבר, ואם כן, אינן בכלל מה שאמר הכתוב: "ואמר לא חפצתי לקחתה" האמור ביבם, ו"ואמרה מאן יבמי להקים שם וגו'" האמור ביבמה!
אלא, כי אתמר מימרא דרבא אסיפא דמתניתין אתמר: דתנן בסיפא דמתניתין: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.
ועל זה אמר רבא: השתא דאמרת קרייה מעכבא, שזו הסיבה שחרש וחרשת פסולין לחליצה, לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה,  114  שהרי אינם יכולין לקרוא  115 .

 114.  כתבו הראשונים, שפסולן מדאורייתא. עיי' רשב"א במס' קידושין (כ"ה ע"א), ותוס' כאן (ק"ד ע"ב), ועוד. אבל בקרית ספר (הל' יבום פ"ד) כתב שפסולן מדרבנן. עיי"ש.   115.  והיינו דווקא בקריאה הראשונה שלפני החליצה, שקוראת "מאן יבמי וגו"'. אבל קריאה שניה שקוראה לאחר החליצה "ככה יעשה לאיש וגו"' אינה מעכבת, ואפילו אם אינה ראויה לקריאה זו, כגון שאחר קריאה ראשונה נעשתה אילמת, כיון שכבר הותרה לשוק על ידי החליצה. ואין אומרים שכל שאין ראוי לדבר מעכב אלא בדברים הנעשים קודם עיקר המצוה. בית הלוי.
וטעם רישא דמתניתין, דקתני שאם לא קראה חליצתה כשירה כדברי רבי זירא דלהלן.
דאיתא מתניתין במסכת מנחות: האומר הרי עלי להביא מנחה ס"א עשרונים סולת, מביא ששים סאה בכלי אחד, וסאה אחת בכלי אחר. ומפרשת הגמרא את הטעם, משום דקים להו לרבנן, שששים עשרונים נבללין יפה בכלי אחד. אבל ששים ואחת אינן נבללין יפה.
ומקשה הגמרא, וכי אין נבללין יפה מאי הוי, והרי שנינו במשנה אחרת שם, שאם לא בלל כלל המנחה כשרה!?
ואמר רבי זירא שם, דהיינו טעמא, משום שכל הראוי לבילה (לבלילה) אין הבילה מעכבת בו, ולכן, אם היו בכלי ששים עשרון, שיכולין להבלל היטב, אף אם לא בללן כלל המנחה כשרה.
ואילו כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. דראוי לבילה בעינן, שתוכל להתקיים בה מצות בלילת המנחה. ולכן, אם הביא ששים ואחת עשרון בכלי אחד, שאינן ראויין להבלל המנחה פסולה.
והוא הדין לענייננו. באמת קריאה לא מעכבת, ולכן שנינו במשנתינו שאם לא קראה, חליצתה כשרה. אבל צריך שיהא ראוי לקריאה, ולכן האלם והאלמת פסולין לחליצה  116 .

 116.  עיי' ברש"ש שדן גבי אשה שמדברת ואינה שומעת מחמת חולי שנפלה ליבם, אם יש לה תקנה בחליצה. מי אמרינן דהיינו שאין ראוי לבילה דקריאה, שהרי אין אפשרות ללמדה לקרוא, או דכיון שיכולה לדבר, משום חסרון לימוד לא מקרי אין ראוי לבילה. עיי"ש שהאריך בזה.
שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה לפני בית הדין, שלא בעת קיום מצות חליצה תחלוץ ליבם, ואינה יכולה עוד להתייבם, שנפסלה על האחים ברקיקתה.
ואמרינן: מכלל דאיפסלא לה מאחין לענין יבום, ולכן יכולה רק לחלוץ.
מני? לפי איזו שיטה אמרו דין זה?
אילימא לשיטת רבי עקיבא של משנתינו, שאמר שאם חלצה וקראה ולא רקקה חליצתה כשרה,
הרי זה לא יתכן!
השתא, ומה במקום מצוה, דהיינו, בשעת חליצה גופה, דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים של קרבן, דכי ליתנהו, שכשאינם לפנינו, כגון שנטמאו או שאבדו, ואי אפשר להקריבם, לא מעכבי את בשר הקרבן מאכילה. ומכל מקום כי איתנהו, כאשר ישנם לפנינו מעכבי את הבשר מאכילה, שעד שלא יקריבו את האימורים, הבשר אסור באכילה,
והוא הדין היה אפשר לומר כאן, לענין חליצה, שאף על פי שהרקיקה אינה מעשה בגוף האיש, מכל מקום, אם אפשר לרוק שתעכב הרקיקה,
ובכל זאת אמר רבי עקיבא שרקיקה לא מעכבא. אם כן, רואים שהרקיקה אינה נחשבת מעשה חליצה כלל, ואיך אפשר לומר שאם רקקה מאחין איפסלא משום שהתחילה מעשה חליצה!?
ואלא מה נאמר, שדברינו לשיטת רבי אלעזר של משנתינו, שאמר שאם לא רקקה חליצתה פסולה,
והא שני דברים המתירין נינהו, דהיינו, שהרקיקה היא חלק ממעשה החליצה, יחד עם חליצת הנעל והקריאה, וכל הדברים האלו יחד, מתירין את האשה לעלמא, ושני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה! אם כן, היאך הרקיקה לבד תאסרנה על האחין?!
אלא כשיטת רבי היא.
דתניא: כבשי עצרת אין מקדשין את שתי הלחם להיות קדוש בקדושת הגוף, ולהפסל ביציאה חוץ לעזרה ובלינה אלא בשחיטה.
כיצד? שחטן לשמן (לשם כבשי עצרת), וזרק דמן לשמן קדש הלחם.
שחט שלא לשמן, וזרק לשמן לא קדש הלחם.
שחטן לשמן, וזרק דמן שלא לשמן קדוש ליפסל ביוצא ושלא יפדה עוד, ואינו קדוש להיות ניתר באכילה (רש"י פסחים יג ב, עיי"ש). דברי רבי.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש, עד שישחוט לשמן, ויזרוק דמן לשמן.
והכא נמי, כיון שרקקה ועשתה חלק ממצות החליצה, אמנם לא נתקיימה מצות חליצה בשלמותה, אבל נפסלה על האחין.
ותמהינן: ומי אמר רבי עקיבא שרקיקה לא פסלה את היבמה על האחין?

דרשני המקוצר