פרשני:בבלי:בבא קמא כד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא כד א

חברותא

וריחק את נגיחותיו זו מזו, שנגח נגיחה אחת בלבד כל יום, נעשה בכך מועד, וחייב נזק שלם.
שור אשר קירב את נגיחותיו, שנגח שלש נגיחות ביום אחד, לא כל שכן שנעשה מועד.
כתיב בפרשת טומאת זבה (ויקרא טו כה):
"ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, בלא עת נדתה, כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה, טמאה היא".
ומכאן למדו חכמים שיש שלשה חילוקי דינים באשה הרואה דם טמא.
לכל אשה יש מחזוריות קבועה של שמונה עשר ימים, של שבעה ימים שהם "עת נדתה", והנקראים "ימים הראויים לנדה", ולאחד עשר יום הבאים אחריהם, שהם "לא עת נדתה", והנקראים "ימים הראויים לזיבה".
אשה הרואה דם נדה במשך שבעת הימים הראשונים מתוך שמונה עשר הימים, נקראת "נדה" וצריכה לספור שבעה ימים, ולטבול, והרי היא טהורה. ואין צריך שיהיו שבעת הימים נקיים מראיית דם, אלא אף אם ראתה בהם דם יכולה היא להמשיך בספירתה.
לאחר שבעה ימים, מתחילה תקופה של אחד עשר יום, ובהם אם ראתה דם במשך יום אחד בלבד, הרי היא שומרת יום אחר כנגדו בנקיות, וטובלת, והיא נקראת "זבה קטנה".
ואם ראתה דם בימים הללו, שלושה ימים רצופים, הרי היא "זבה גדולה", וחייבת לספור שבעה ימים נקיים מדם, וטובלת. נמצא, שבשבעה הימים הראשונים מתוך המחזור של שמונה עשר ימים, היא נעשית נדה בראיתה, ובאחד עשר יום שלאחריהם, נעשית זבה קטנה או גדולה.
אמרו ליה: זבה גדולה תוכיח!
שאם ריחקה את ראיותיה, שראתה בשלושה ימים זה אחר זה, טמאה, וצריכה לספור שבעה נקיים, אבל אם קירבה ראיותיה, שראתה כמה פעמים ביום אחד, הרי היא שומרת יום אחד כנגדו בנקיות מדם, וטובלת, והיא טהורה, ואינה נעשית זבה גדולה.
והכא נמי, שור שנגח שלוש פעמים בשלושה ימים, הוא הנעשה מועד, אבל אם קירב את נגיחותיו, לא.
אמר להן רבי מאיר: הרי הוא אומר בפרשת הזב (ויקרא טו ג) "וזאת תהיה טומאתו בזובו, רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו, טמאתו היא",
ודרשינן: א. מדכתיב שלש פעמים "זובו", תלה הכתוב את טומאת הזב במספר ראיות, שאם ראה שלוש פעמים טמא אפילו אם אירעו לו שלושת הראיות ביום אחד. ב. מדכתיב "וזאת" דרשו חכמים, שהזב נטמא לפי מספר ראיות,
ואילו את טומאת הזבה תלה הכתוב בראית שלושה ימים, ולא די בשלוש ראיות ביום אחד.
וכיון שטומאת הזבה תלויה בימים משום גזירת הכתוב,  5  לא נלמד ממנה לשור המועד.

 5.  התוספות הקשו, אדרבה נלמד מזבה, דמיעט קרא, להביא שריחקה טמאה וקירבה טהורה והוא הדין בשור. ותירצו שהא דגלי קרא בזבה שרק בריחוק טמאה משמעותו שאשה הרואה בשלושה ימים טמאה אפילו אם יבא אליהו ויאמר שלא תראה עוד, נמצא שאין הטומאה מחמת החשש שמא תראה שוב אלא כיוון שכבר ראתה. והקשה בשיטה מקובצת הרי גם שור שיבא אליהו ויאמר שלא יגח שוב, בכל אופן נקרא שור מועד כיון שכבר נגח. ושוב נילף מזבה שקירב פטור. וביאר בדברות משה שהא דכתבו התוספות אם יבא אליהו הכוונה שיאמר רק שמחמת ראיה זו לא תראה שוב, שאמרה תורה שגם ראיה כי האי מטמאת, אבל בשור, אילו יבא אליהו ויאמר שמחמת נגיחה זו אין ראיה שיגח שוב, לא יעשה מועד! ובפני יהושע דייק רש"י שבא לתרץ את קושית התוספות, שכתב "משום שגזירת הכתוב הוא דלא דרשינן קל וחומר". וכוונתו שרבי יהודה ורבי מאיר נחלקו בגוף הסברא, שרבי מאיר סובר, שור שקירב נגיחותיו הוא יותר מועד מריחק נגיחותיו, ורבי יהודה סובר שהנוגח ביום אחד אינו ראיה שהוא כבר מועד, ועל זה הביא רבי יהודה ראיה מזבה שקירוב אינו יותר ראיה לטומאה ולמועדות מקירוב, ואמר לו רבי מאיר אדרבה, מדכתיב וזאת משמע שבא הכתוב לומר שמסברא באמת יש חומרא בקירוב יותר מריחוק, ואתא קרא לאפוקי דלא דרשינן קל וחומר, וממילא אי אפשר ללמוד מזבה לשור המועד. (ועיין נודע ביהודה קמא אורח חיים כו. שדחה פירוש זה).
ומקשינן: ממאי דהאי דאמר קרא "וזאת תהיה טומאת הזב" אתא למעוטי זבה שאינה נטמאת בשלש ראיות בלבד, אלא אם כן היו בשלשה ימים? אימא, הא דקאמר "וזאת", אתא למעוטי זב שנטמא בשלוש ראיות שאירעו ביום אחד, שאינו צריך שלוש ראיות משלשה ימים.
אבל זבה, לא ממעטינן מפסוק זה.  6 

 6.  כך פירש הפני יהושע על פי רש"י, והתוספות פירשו שודאי כוונת הגמרא למעט נמי זבה מראיות. וביאר הרא"ש דלזב אין צריך פסוק שמטמא בראיות דמהיכי תיתי שיצטרך ימים. ועיין מהרש"א ושיטה שנדחקו בביאור קושית הגמרא, ועיין פני יהושע.
וכיון שאין גזירת הכתוב על זבה, וקיימא לן שאם ריחקה ראיותיה טמאה, וקירבה טהורה, אם כן, הוא הדין בשור שהועד, אם קירב נגיחותיו לא יהיה מועד, וקשיא לרבי מאיר!
ומתרצינן:
אמר קרא (שם לב, לג) "זאת תורת הזב וגו' והזב את זובו לזכר ולנקבה". מקיש זכר לנקיבה: מה נקיבה נטמאת אם ראתה שלוש ראיות בשלשה ימים, אף זכר נטמא אם ראה שלוש ראיות בשלשה ימים.
ומוכח, שתלה הכתוב את ראיותיהם בימים, אלא שלזכר יש מיעוט מדכתיב (ויקרא טו ג) "זאת תורת הזב", שנטמא בשלש ראיות שאירעו ביום אחד.
נמצא שזכר נטמא בשלש ראיות, ונקיבה בשלוש ראיות בשלושה ימים, וכיון דאיכא גזירת הכתוב בזבה, לא נלמד ממנה לשור המועד.
ופרכינן: ולקיש, נקיש נקבה לזכר:
מה זכר נטמא בשלש ראיות ביום אחד, אף נקיבה תטמא בשלש ראיות ביום אחד.
ומתרצינן: הא מיעט רחמנא מדכתיב "וזאת תורת הזב", שרק זכר נטמא לפי ראיות ואילו נקיבה נטמאת לפי מנין ימים.
והוינן בה: ומה ראית  7  למעט נקיבה מ"וזאת תורת הזב" שנטמאת לפי ימים? וצדוע לא תקישנה לזכר, ונלמד מ"וזאת תורת הזב" שאין ראיית הזב תלויה בימים, אלא בראיות. והוא הדין לנקיבה.

 7.  הקשה המהרש"א מאי פריך ומה ראית, הרי אם נלמד מוזאת שאין ראית הזב תלויה בימים, כבר אין צורך ב"וזאת" שהרי מסברא מטמא לפי ראיות כל עוד אין פסוק לטמאו לפי ימים, ועיין נודע ביהודה אורח חיים סימן כו.
ומתרצינן: מסתברא דהאי קרא של "וזאת תורת הזב", שהוא קאי בראיות (הזב), הרי הוא ממעט ראיות (הזבה), שאינן מטמאות אלא אם כן ראתה בשלושה ימים.
אבל האם אפשר לומר: קאי בראיות, ממעט ימים!?
תנו רבנן: איזהו מועד, כל שהעידו בו שנגח שלש פעמים בשלשה ימים.
ואיזהו שור המועד שחוזר להיות תם?
כל שיהו התינוקות ממשמשין בו, ואינו נוגח, דברי רבי יוסי.
רבי שמעון אומר: מועד הוא כל שהעידו בו שנגח שלש פעמים, ואפילו אם היו הנגיחות ביום אחד נקרא מועד.
ולא אמרו שצריך שלשה ימים, אלא לענין שור שהועד והפסיק לנגוח, שצריך שלושה ימים שיחזור לתמותו, שרק לענין חזרה בלבד צריך שלושה ימים, אבל להיעשות מועד נעשה בשלושה נגיחות ביום אחד.
אמר רב נחמן אמר רב אבא רבר אהבה: הלכה כרבי יהודה במועד, שרק לאחר שלושה ימים נקרא מועד.  8 

 8.  בטור אורח חיים קיד, נפסק שמי שמסופק לאחר שמיני עצרת אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם צריך לחזור עד שלושים יום, ומהר"ם מרוטנבורג היה נוהג לומר בשמיני עצרת תשעים פעם מאתה גיבור עד מוריד הגשם, כנגד שלוש תפילות בשלושים יום. וראייתו מהא דאמר רבי מאיר ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן, והכא נמי שאמר מוריד הגשם ביום אחד עדיף טפי. והקשו הדרישה והמגן אברהם הא אמר רב נחמן דהלכה כרב יהודה במועד ולית ליה קירב בקל וחומר מריחק. ותירץ הדרישה, שאף רבי יהודה מודה שאם ריחק מועיל כל שכן קירב, אלא שבשור המועד יש גזירת הכתוב של תמול שלשום לעשותו מועד רק אם הרחיק נגיחותיו. ועיין נודע ביהודה (שם) שתירץ כעין זה עיין שם.
שהרי רבי יוסי מודה לו וסובר כמותו.
והלכה כרבי מאיר בשור שהועד וחזר להיות תם, שכל שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח חוזר להיות תם, אבל אין צריך שלא יגח שלושה ימים כדי להיות תם, שהרי רבי יוסי מודה לו.
אמר ליה רבא לרב נחמן: ולימא מר שהלכה כרבי מאיר בשור שנעשה מועד בשלושה נגיחות ביום אחד, שהרי רבי שמעון מודה לו, והלכה כרבי יהודה בשור שחוזר ונעשה תם משיחזור בו ולא יגח שלשה ימים, שהרי רבי שמעון מודה לו, ומדוע העדפת את רבי יוסי על רבי שמעון?
אמר ליה רב נחמן: אנא כרבי יוסי סבירא לי, דרבי יוסי נימוקו עמו  9 !

 9.  וכתב בתוספות רבינו פרץ, דהא דלא אמר בפשיטות שהלכה כר' יוסי, לומר שר' יהודה חולק על דברי רבי מאיר גם בשור שחוזר להיות תם שדווקא בשלושה ימים חוזר ולא במשמוש התינוקות, ופסק רב נחמן בחזרה כרבי מאיר.
איבעיא להו: הא דאמר רבי יהודה ששור נעשה מועד אם העידו בו שנגח שלוש פעמים בשלושה ימים, אותם שלשה ימים דקתני, האם מטרתם היא לייעודי תורא, שאם נגח ביום אחד אינו נעשה מועד עד שיגח בשלושה ימים.
או דלמא שהשור נקרא נגחן כבר ביום הראשון. ולא הצריכה התורה שיגח בשלושה ימים אלא לייעודי גברא, שלא ישלם נזק שלם עד שיתרו בו שלשה ימים.  10 

 10.  המאירי ביאר, שלפי הצד שליעודי תורא, אילו היה נעשה מועד בפעם ראשונה לא היתה חסה עליו התורה, אלא שעד שלוש פעמים איננו יודעים שאכן הוא נגחן, ואם כן כשהודיעו לבעלים שנגח שורו שלוש פעמים די בכך לעשותו מועד ואין צריך עוד התראה, אבל אם ליעודי גברא, אמרינן שהשור מצד עצמו כבר בנגיחה ראשונה נעשה מועד, אלא שחסה התורה על בעליו שלא ישלם נזק שלם עד שיתרו בו שלשה ימים.
למאי נפקא מינה, דאתו תלתא כיתי סהדי, וכולם העידו בחד יומא שנגח שורו של פלוני שלוש פעמים בשלושה ימים.
אי אמרת שהצריכה תורה שלושה ימים לייעודי תורא, ששור שנגח שלושה ימים נעשה נגחן, הרי הוא מייעד על פי עדותם.
ואי אמרת שאותם שלושה ימים נאמרו לייעודי גברא שיתרו בו שלושה ימים, הכא לא מייעד, כי מימר אמר, שלושת העדויות, השתא הוא דקמסהדו בי, והתורה אמרה שיהיו העדויות בשלושה ימים.
מאי?
תא שמע ממה ששנינו: א. אין השור נעשה מועד, עד שיעידו בו עדים, שנגח שלש פעמים בפני בעלים ובפני בית דין. אבל אם העידו בו בית דין ושלא בפני בעלים, או בפני בעלים ושלא בפני בית דין אינו נעשה שור מועד, עד שיעידו בו בפני בית דין  11  ובפני בעלים.

 11.  כתב רבי עקיבא איגר, הא דצריך שתהא העדות בפני הבעלים מיירי לענין לעשותו מועד, אבל את העדות על הנזק שגרם השור מקבלים גם שלא בפניו. ותמה על הרמ"א (חושן משפט ת"ח) שלא פסק כן. (שו"ת, ק"ה).
ב. העידוהו שנים שנגח יום ראשון בראשונה, ושנים אחרים העידו שנגח ביום שני בשניה, ושנים אחרים העידוהו שנגח ביום שלישי בשלישית, ונעשה על ידי העדות השלישית מועד. הרי כאן שלוש עדיות נפרדות, ואם בטלה אחת מהם לא בטלו שאר  12  העדויות.

 12.  רש"י כתב שלענין ביטול עדותן הוי עדויות נפרדות, והתוספות כתבו שנקראים שלוש עדויות לענין שיעיד אחד מן השוק עם שלושה אחין בשלוש פעמים נפרדות. והמהרש"א הקשה דלמסקנת הגמרא שמדובר שיודעת כל כת מחבירתה איך מצטרפים האחים עם אחד מן השוק הרי כולם מעידים למטרה אחת ולא מצינו שיצטרפו אחים בכהאי גוונא. ועיין נימוקי יוסף.
ג. ומאידך, כיון שהשור נעשה מועד על ידי שלושתן יחד, הרי הן עדות אחת לענין הזמה.
דקיימא לן, עדים שהעידו, ובאו אחרים ואמרו "עמנו הייתם באותו מן במקום אחר", נאמנים המזימים, והזוממים משלמים כאשר זממו, ואין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם,
הלכך: אם נמצאת רק כת ראשונה זוממת, הרי יש כאן שתי עדויות שלא הוזמו שמחייבות את בעל השור חצי נזק.
והוא פטור מלשלם נזק שלם, והן - אותה כת שהוזמה פטורין מלשלם לבעל השור נזק שלם מדין כאשר זמם, שהרי הם זממו להעיד עליו פעם אחת ששורו נגח ולחייבו חצי נזק. הילכך, ישלמו אף הם חצי נזק.  13 

 13.  רש"י הוסיף שאפילו אם התכוונו להעיד כדי לעשותו לבסוף מועד, כיוון שלא הוזמו כולם אינם נעשים זוממים. שאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם.
וכן אם נמצאת גם הכת שניה זוממת, הרי יש כאן עדות אחת שמחייבת את בעל השור חצי נזק, והוא משלם על פיהם חצי נזק ופטור מנזק שלם. וכן הן - העדים זוממין פטורים, שלא זממו אלא לחייבו חצי נזק.
אבל נמצאת גם כת השלישית  14  שהעידו על הנגיחה האחרונה, שהיא כת זוממת, נמצא שכולן זוממין, וחייבין נזק שלם  14א , ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם  15  לעשות לאחיו.

 14.  כתב הים של שלמה (כח) שאם נמצאת כת השלישית זוממת והראשונות לא הוזמו, תשלם האחרונה נזק שלם כי היא זממה לעשותו מועד, ולא שייך בזה אין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם, והני האחרונים לייעודי ממש ולחייבו נזק שלם באו. עיין שם.   14א.  14א. רש"י פירש שכל כת תשלם מחצה של מועדות, ואת החצי נזק של תם תשלם הכת האחרונה בלבד. והרשב"א פירש שכלם משלמין נזק שלם כשיגח נגיחה רביעית דעל נגיחה שלישית לא משלם נזק שלם.   15.  התורת חיים דקדק, לשם מה הוצרכה הגמרא להביא כאן את הפסוק ועשיתם לו כאשר זמם, והא זיל קרי ביה רב הוא, וביאר שמדקדוק לשון הפסוק מוכח שהולכים בתר הזממה ולא בתר ההגדה, שכאן מעצם אמירתו אין ראיה שרצונו לחייב נזק שלם, כי עדות אחת על נגיחה מחייבת רק חצי נזק, רק כיון שאנו יודעים את כוונתה של כל כת מחייבים אותה, וזהו ועשיתם לו כאשר זמם דווקא ולא כפי משמעות הגדתו.
והשתא מדייקינן:
אי אמרת שהצריכה התורה שלוש נגיחות בשלושה ימים כדי ליעודי תורא, אתי שפיר הא דאמרינן שכולם משלמים נזק שלם, שהרי בשביל ליעודי תורא אפשר שיבאו שלושת הכיתות בבת אחת וכל כת תעיד על נגיחה אחת ביום אחד ויעשה השור מועד בכך, וכיון שכן ניתן לומר שכשהוזמו שלושת הכיתות שהעידו ביום אחד, יש רגלים לדבר שכל אחת ידעה מחבירתה ונתכוונו כולם לצרף את הנגיחות שיעשה השור מועד. הילכך, כל כת שהוזמה יש לה חלק בזזמת השור, ותשלם נזק שלם על זממתה,

דרשני המקוצר