פרשני:בבלי:בבא קמא כד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא כד ב

חברותא

אלא אי אמרת שצריך שלוש נגיחות בשלושה ימים כדי להתרות בבעלים לאחר כל נגיחה ששורו נוגח, ולייעודי גברא. על כרחך שבאה כל כת לאחר אותה נגיחה שבאה להעיד עליה, ולא הגיעו כולם יחד להעיד.
ואם כן, לימרו הנך קמאי: אנן, מי ידעינן דבתר שלשה יומי אתו הני - שתי הכיתות האחרות להעיד שנגח עוד שתי פעמים, ומייעדי ליה!  16 

 16.  התוספות פירשו דהוה מצי למיפרך, הא בתראי לא ידעו מקמאי אם הגיעו בשלשה ימים נפרדים וכברייתא משמע שבכל גווני כולם משלמים נזק שלם. וברשב"א כתב שאינם יכולים לטעון כן שכבר יצא קול שהעיד על השור בבית דין. ובתוספות רבינו פרץ כתב דהוה מצי לפרוך שהרי בתראי לא ידעו שיגח נגיחה רביעית ואם כן לא באו בעדותם אלא לחייבו חצי נזק ולא נזק שלם ועיין לעיל כד. בתוספות ד"ה ולא ישמרנו.
וכיון שלא ידעו אנשי כת הראשונה שיבואו עוד כתות, לא היתה כוונתם אלא שישלם בעל השור חצי נזק,  17  ועליהם לשלם גם כן כפי שזממו חצי נזק ומדוע אמרינן שכל כת משלמת נזק שלם.

 17.  בברכת שמואל סימן כ', דייק בגמרא שטענת העדים היא שלא ישלמו נזק שלם כי לא נתכוונו לעשותו מועד, אבל השור בעצמו נעשה מועד גם ללא כוונתם עיין שם.
אמר רב אשי, אמריתה לשמעתא - שמוכח מהברייתא ששלושה ימים דקאמר רבי יהודה, לייעודי תורא קאמר, קמיה דרב כהנא, ואמר לי: ואם שלושה ימים נאמרו לייעודי תורא, מי ניחא?
והכא נמי יש להקשות:
לימרו הנך שהעידו בתראי על נגיחת השור: אנן, מנא ידעינן שהעידו לפנינו שתי כיתות על נגיחת השור, וכי דכל דקאי בי דינא לאסהודי בתורא קאתו, אנן חשבנו שאנו היחידים שמעידים על השור שנגח, ולחיובי גברא פלגא נזקא אתינן  18  ומדוע אמרינן בברייתא שכל הכתות משלמות נזק שלם.

 18.  ברש"י מבואר שקושיית הגמרא היא רק מבתראי שאינם יודעים מקמאי, אבל קמאי שבאו להעיד לניזק השלישי על נגיחות הראשונות בוודאי שיודעים שבאו לעשותו מועד, דאי לאו הכי לשם מה הוצרך הניזק השלישי להביאם. והתוספות כתבו דמקמאי לא הוה מצי להקשות שאינם יודעים מבתראי משום שבכך שהמתינו עד לאחר נגיחה השלישית מוכח שכוונתם להעיד ולעשותן מועד. וכתבו המהר"ם ומהר"ם שי"ף, שהתוספות לשיטתם שאין מחייבים את בעל השור בנגיחה השלישית, אלא ברביעית ואילך לא יכלו לפרש כרש"י שהניזק השלישי הביאם, דאכתי אינו משלם נזק שלם עד נגיחה רביעית. ודעת הראב"ד בשיטה מקובצת, שהגמרא מקשה מבתראי, וכל שכן דהוה מצי למיפרך מקמאי שאינם יודעים שיבאו אחריהם עוד עדים:
ומתרצינן: הברייתא סוברת ששלושה ימים דקאמר רבי יהודה, ליעודי תורא נאמרו, ומדובר שהגיעו שלושת הכיתות להעיד ביום אחד, ודקא מרמזי רמוזי העדים הראשונים לעדים האחרונים שיבואו ויעידו אחריהם,  19  הילכך אמרינן שבוודאי ידעו האחרונים מהראשונים ונתכוונו להוסיף על עדות הראשונים ולעשות את השור  20  מועד, הילכך כל הכתות ישלמו נזק שלם.

 19.  הרשב"א פירש שלא היתה רמיזה בעלמא, אלא כשאמרו כת אחת לחברתה הגישו נא והעידו ואנחנו מעידים אחריכם, דאי לאו הכי הא קימא לן שרמיזה לאו כלום היא. ועיין חידושי רבינו חיים הלוי (עדות, כא) ובחזון איש (יט, ד) שכתבו תירוץ אחר.   20.  רש"י פירש שתירוצי הגמרא מכאן ואילך הם לפי הצד שלייעודי תורא בעי שלשה ימים. אבל התוספות פירשו שאף אם לייעודי גברא מתרצינן שפיר, דמיירי שהגיעו שלושת הכיתות שלושה ימים וכל יום העידה אחת מהם וקמרמזי רמוזי אחת לשניה שלמחר תעיד האחרת ומצטרפים כולם לעדות אית לעשותו מועד ויודעים כולם זה מזה הלכך משלמים כולם נזק שלם. והראב"ד כתב שהתירוץ הראשון הוא אם לייעודי תורא, ומכאן ואילך אתי אף למאן דאמר לייעודי גברא.
רב אשי אמר: הברייתא מיירי כשבאו שלושת הכיתות עדים רצופים זה אחר זה ובוודאי ידעה כל כת מעדותה של זו שלפניה.
רבינא אמר: קיימא לן שתם שנגח מוכרים אותו ומשלם מהכסף חצי נזק, ומועד משלם מן העלייה, וברייתא מיירי שהעדים האחרונים מכירין את בעל השור, ואין מכירין את השור  21 , הלכך כשבאו להעיד בוודאי ידעו שבאים לעשותו מועד, דאילו חשבו שנדון אותו כתם מה יש להם להעיד הרי אין מכירים את השור ולא יוכל הבעלים למוכרו. הילכך כשהוזמו משלמת גם הכת האחרונה נזק שלם.

 21.  התוספות הקשו אם כן איך ידעינן שאותו שנגח פעם ראשונה חזר ונגח פעם שניה ושלישית, ותירצו כגון שלאחר שהעידו ראו כולם שור אחד שנוגח ונודע שהוא זה שהעידו עליו. וכתב הראב"ד (בשיטה מקובצת) דמכאן מוכח שצריך שיראו לבסוף את השור הנוגח ואם לא יראו, לא ישלם הבעלים נזק שלם משום שליעודי תורא בעינן וזה לא הועד. אבל ברמב"ם (עדות כא, ח) סתם וכתב שהכירו את בעל השור ולא את השור, ומשמע מדבריו שאין צריך שיכירו את השור עצמו לבסוף. ועיין אבן האזל.
ומבארינן: אלא אותם עדים שאין מכירין את השור היכי מייעדי ליה,
דאמרי בבית דין תורא נגחנא אית לך בין בקרך, איבעי לך לנטורי לכוליה בקרא, ואחר כך נתברר שאותם עדים היו זוממים ורצו להביאו לידי חיוב נזק שלם הילכך ישלמו אף הם נזק שלם.  21א xxx

 21א.  21א. לדעת רש"י שכל תירוצי הגמרא הם לפי המ"ד שליעודי תורא בעי שלשה ימים משמע דהכי הלכתא, אבל הרמב"ם נקט שהגמרא נשארה בספק, וכתב בחידושי ר' מאיר שמחה, שמשמע בדבריו שאם העידו שלושה כיתי עדים ביום אחד, ובא הניזק ותפס נזק שלם מוציאים מידו, דכיון שהבית דין לא מחייבים נזק שלם מספק, אם כן הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי אין תשלומי נזק שלם על פי העדים!.
איבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו, בחבירו, מהו?
וצדדי הספק הם:
משסה ודאי פטור משום שאינו אלא גורם נזק, וגרמא בנזיקין פטור,  22  אלא בעל כלב, מאי?

 22.  הרא"ש (פרק ט סימן יג) כתב שאפילו לרבי מאיר דבאין דינא דגרמי, הכא פטור דלא ברי היזקא, דשמא לא ישוב הנחש, והרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי דחה שיטה זו, ופירש דמשל למה הדבר דומה, לגזלנים שהיה מונח לפניהם ממון של אחר ובא אדם ואמר להם טלוהו, שהוא פטור אף על פי שלקחו מחמת עצתו משום שהא קאי גזלנים וקאי ממון, והכא נמי הא קאי אדם והא קאי נחש ומדין שניהם יצא הנזק, והמשסה אינו גורם לנזק. ובמרדכי סימן כג ביאר באופן אחר, שהמשסה פטור משום שיכול לומר כיון שיש לכלב זה בעלים שיש לו לשמרו של ישתסה הלכך אני פטור!.
מי אמרינן מצי אמר ליה לניזק: אנא, מאי עבידנא ליה ולא אגרע מהמשסה שפטור  23 ,

 23.  לקמן לט. איתא ששור האיצטדין - העשוי למשחק להילחם בו, שהרג, פטור. שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים. וכתבו התוספות שלא דמי שור האיצטדין למשסה כלבו של חבירו, וביאר הנימוקי יוסף בשם הרא"ה ששור האיצטדין אין בו דעת כלל הלכך פטור, אבל משסה כלב שיש בו דעת לא קרינן ביה כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים. ועוד חילק ששור האיצטדין אנוס הוא שמצערין אותו והכא איירי בכלב שרק שיסוהו ומיד נשך. אבל הרמב"ם (נזקי ממון י- ח) כתב שאין חילוק בין שור איצטדין למשסה כלבו של חבירו, וביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי שלדברי הרמב"ם מה שנסתפקה כאן הגמרא במשסה כלבו של חבירו, היינו משום שהפטור של כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים אינו מיעוט ממיתה גרידא, אלא שהגדרת נגיחה הוא רק מי שעושה מעצמו, ועל ידי אחרים אינו נקרא נוגח, ונסתפקה הגמרא, דמצד אחד כיון ששיסו את הכלב הרי לא עשה מעצמו וצריך להיות פטור, ומאידך גיסא הפטור של נגיחה על ידי אחרים הוא פטור על הנגיחה, אבל כיון שידעת שהוא עלול להזיק, חל חיוב שמירה מחודש על בעל הכלב למנוע נזק של שיסוי הלכך הוא חייב. ועיין חזון איש (ב י"א):
או דלמא אמרינן ליה לבעל הכלב, כיון דידעת בכלבך דאם משסים ליה בבני אדם, הוא מושפע מכך ומשתסי, לא אבעי לך לא שהוייה.
אמר רבי זירא: תא שמע:
שור שנגח והועד והפסיק לנגוח, חוזר להיות תם משעה שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח - לדעת רבי מאיר במשנה.
ודייקינן: הא אם משמשו בו התינוקות והוא נוגח, חייב הבעלים לשלם כדין מועד, אלמא מי שנשתסה שורו, והוא הדין כלבו, על ידי אחר, חייב.
ודחינן: אמר אביי, דלמא הכי תדייק הא אם משמשו בו ונגח, לא הוי תם ומכל מקום בההיא נגיחה לא מחייב, ולעולם מי שנתשסה כלבו פטור.
תא שמע: מי ששיסה בו - בחבירו את הכלב, או ששיסה בו את הנחש פטור, ודייקינן, מאי לאו הא דקתני פטור קאי על המשסה, וחייב בעל הכלב.
לא, אימא פטור אף משסה.
אמר רבא: אף אם תמצי לומר שההלכה היא שהמשסה כלבו של חבירו בחבירו, חייב בעל הכלב  24 , אם שיסהו הוא - המשסה בעצמו, פטור בעל הכלב,

 24.  הרמב"ם נזקי ממון ב-יט פסק שהמשסה כלבו של חבירו חייב בעל הכלב, וכן פסק הרי"ף וביאר הרא"ש (יד) שבכל מקום פסקינן באם תמצא לומר. ודעת הרמב"ם שישלם בעל הכלב חצי נזק, והשיגו הראב"ד שאם יהיה הכלב מועד עליו לשלם נזק שלם. וכתב הים של שלמה דלא פליגי, ועיין קהילות יעקב שרצה לבאר דדעת הרמב"ם (לפי הבנת הראב"ד) שחייב חצי נזק מדין שותפות שהרי אינו המזיק היחידי אלא בצירוף המשסה, ואף על פי שהמשסה פטור, שותף מיהא הוי וישלם בעל הכלב חצי נזק.
מאי טעמא? דקיימא לן לענין המניח את כליו ברשות הרבים ואכלתם פרתו של חבירו, שפטור בעל הפרה משום שכל המשנה - שהניח כיליו ברשות הרבים, ובא אחר ושינה בו - הפרה שאכלה את כיליו פטור  25 , והכא נמי כיון שהמשסה עשה שלא כדין אם ניזוק מכך פטור בעליו של המזיק מלשלם.

 25.  כתב החזון איש (ח -ז) אין הטעם דחשיב המזיק כאנוס דהוי כאילו שמר על הבהמה ואירע אונס, אלא שאין צורת ניזקין בזמן שהניזק מושך על עצמו את הנזק, ולא חייבה תורה נזקין בצורה זו, ואפילו אם תחילתו בפשיעה פטור על נזק כי האי.
אמר ליה רב פפא לרבא: איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך,
דאמר ריש לקיש: שתי פרות שהיו ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה, משום שהרובצת שינתה מן הרגילות - שאין דרך פרה לרבוץ ברשות הרבים, הילכך אם באה אחרת ושינתה ובעטה בה, פטורה.
אבל אם בעטה הרבוצה בפרה המהלכת חייבת.  26  אלמא סבר ריש לקיש כרבא שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

 26.  כתב החזון איש (שם ס"ח) נראה, דאף לריש לקיש אם חזרה הרבוצה ובעטה במהלכת הרבוצה פטורה שאתה קורא גם במהלכת כל המשנה, בכך שבעטה. ואף על פי שבעיטתה היתה בהיתר נקראת משנה בדמצינו לענין שוסה בעצמו שנקרא משנה אף על פי שמותר לו.
אמר ליה רבא: אנא סבירא לי בההיא שבעטה המהלכת ברבוצה, חיובי מחייבנא למהלכת שבעטה, דאמרינן ליה, כי אית לך רשותא לסגויי - לעבור עלי, אבל לבעוטי בי לית לך רשותא.  27 

 27.  הרי"ף פסק כרבא שאין לפרה רשות לשנות ולבעוט ברבוצה. והקשו הרא"ש והנימוקי יוסף דמשמע מדבריו לעיל בפרה שאכלה כלים המונחים ברשות הרבים שכל המשנה ובא אחר ושינה פטור, ותירץ הרא"ש, שיש חילוק בין בעלי חיים לבין כלים וכתב הגר"א (שצ"א ה') שאין דבריו מובנים, אבל החזון איש (שם) ביאר על פי דרכו, שכלים מונחים ברשות הרבים מושכים עליהם הנזק - שתאכלם פרה, מה שאין כן בעיטת פרה בחבירתה שזה נזק אין משיכה להזיק מחמת רביצת פרה אחרת.
מתניתין:
שור המזיק ברשות הניזק - ששנינו (לעיל טו ב) בין חמשת המועדים, שהוא משלם נזק שלם אפילו כשהשור הוא תם - כיצד:
נגח השור דהיינו "קרן", או נגף (דחף) בגופו בכוונה להזיק, או נשך, או רבץ על כלים בכוונה להזיקם, או בעט, שכל אלו תולדות של "קרן" הם  28  שחילקה בו התורה בין תם למועד, הרי דינם - עד שלא הועדו - חלוק:

 28.  כמבואר לעיל ב ב: "תולדה דקרן מאי היא: נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה".
אם עשה כן ברשות הרבים, הרי זה משלם חצי נזק.
אבל אם עשה כן ברשות הניזק:
רבי טרפון אומר: נזק שלם הוא משלם, וכדמפרש טעמא ואזיל.
וחכמים אומרים: חצי נזק בלבד הוא משלם, שהרי אמרה תורה, שהתם אינו משלם אלא חצי נזק, ואין הבדל בין אם עשה כן ברשות הניזק ובין אם עשה כן ברשות הרבים.
אמר להם רבי טרפון לחכמים: והרי בשן ורגל ברשות הניזק משלם הוא נזק שלם, ואם כן הדברים קל וחומר, שיהא חייב אף על קרן ברשות הניזק נזק שלם, שהרי:
ומה במקום שהקל הכתוב על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור, כלומר: ומה שן ורגל שהיקל עליהם הכתוב ברשות הרבים לפוטרם לגמרי, החמיר עליהן הכתוב ברשות הניזק לשלם נזק שלם -
מקום שהחמיר הכתוב על הקרן ברשות הרבים לשלם חצי נזק, כלומר: קרן שהחמיר עליו הכתוב ברשות הרבים לשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם כמו שן ורגל.
אמרו לו חכמים לרבי טרפון: מכל מקום אינו משלם ברשות הניזק אלא חצי נזק, שהרי "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" (די לו לנלמד שיהא כמלמד), כלומר: היות ומכח חומרת קרן ברשות הרבים אתה למד בקל וחומר, אם כן אף ברשות הניזק לא תחמיר עליו יותר מאשר החמרת ברשות הרבים, ומה ברשות הרבים חצי נזק בלבד הוא משלם, אף ברשות הניזק - חצי נזק בלבד הוא משלם.  29 

 29.  כתב ה"נמוקי יוסף" להקשות בשם הראשונים, האיך נאמר כאן "דיו", והרי כל קל וחומר כך הוא, שבשביל חומרא קטנה שיש בלמד, דנים אותו שיהא כמלמד לגמרי בכל חומרותיו! ? והביא משמם לתרץ, דהני מילי כשהחומרות שאנו באים ללמוד אינה מעין אותה חומרא שיש בלמד, אבל כאן שאתה בא ללמוד נזק שלם בחצק הניזק משום חומרא שנמצא בלמד שהוא מענין תשלומין, דהיינו חצי נזק ברשות הרבים, שייך לומר "דיו".
אמר להם רבי טרפון לחכמים:  30 

 30.  כתבו התוספות, שלא אמר כן רבי טרפון אלא לדבריהם, כלומר: אני לכשעצמי אין אני סובר לומר "דיו" במקום שיתבטל הקל וחומר ולא ילמד כלום, וכמבואר טעמו בגמרא; אלא אתם, שחלוקים עלי לומר "דיו" ואפילו במקום שמתבטל הקל וחומר, תודו לי על כל פנים בקל וחומר זה, שיש ללומדו באופן שאין שייך לומר "דיו". ואם תאמר: הא גופא קשיא, מנין לומר שרבי טרפון אינו סובר "דיו" כלל, שמא עיקר טעמו הוא משום שדורשים קל וחומר באופן השני, ואין הוא סובר שמכל מקום יש לומר "דיו" כחכמים! ? תירץ המהר"ם, משום שאם כן האיך אמר רבי טרפון בתחילה את הקל וחומר באופן ששיך לומר "דיו", אלא ודאי שאין הוא סובר לומר "דיו" במקום שמתבטל הקל וחומר.

דרשני המקוצר