פרשני:בבלי:בבא קמא לח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא לח א

חברותא

דאם (לא) כן, ואכן בא הכתוב האמור בתם לפטור את המזיק שור של הקדש מן הניזקין, נכתוב קרא להאי "רעהו" גבי מועד, ולמה כתבה התורה מיעוט זה בתם דוקא.
שנינו במשנה: שור של ישראל שנגח שור של נכרי, פטור; ושל נכרי שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם:
אמרי, הקשו בני הישיבה:
והרי ממה נפשך!?
אי "רעהו" דוקא, אם כן שור דנכרי כי נגח שור דישראל נמי ליפטר, שהרי לא נאמרה הפרשה אלא ב"רעהו" - ואי "רעהו" לאו דוקא, אם כן אפילו שור דישראל כי נגח שור דנכרי, ליחייב -  1 

 1.  הקשו האחרונים: והרי "הפקעת הלואתו" של נכרי מותרת לכולי עלמא, כמבואר לקמן קיג ב, ולהימנע מתשלום נזקין לא גרע מ"הפקעת הלואתו", ולמה ליחייב! ? וב"חידושי רבי שמעון" (סימן לט אות ד, ד"ה ולפ"ז) כתב לבאר, שאין הכי נמי אין איסור שלא לשלם לגוי את נזקו, אבל מכל מקום בדיני הממונות הרי הוא חייב לו, ואילו במשנה מבואר שאינו חייב לו כלל. ואף בחידושי הגר"ח סימן רלג (וראה מה שכתב שם בסימן רלב) כתב ליישב על דרך זו; ותוכן דבריו שם הוא, שהוכיח, שמדין הפקעת הלואתו מותרת, לא נפקע החוב הממוני של הגוי, ממה שמבואר ברא"ש בתחילת פרק הגוזל ומאכיל, ששני עדים יכולים להעיד בערכאות לגוי כדי להוציא מידי הישראל חוב שהוא חייב לו, וביאר הרא"ש, שאע"ג שהישראל יכול לכפור בחוב משום שהפקעת הלואתו מותרת, מכל מקום כיון שאין מפסידין את הישראל, יכולים להעיד לו, הרי מוכח שלא נפקע החוב; ויש בזה נפקא מינה במה שלא נפקע החוב, שאם יתפוס הגוי מעות מן הישראל אין מוציאין מידו, וכן אם נתגייר הגוי יהא הישראל חייב לשלם לו, כי החוב מעולם לא נפקע, ואם כן לא קשיא על הגמרא, למה יתחייב הישראל לגוי שלא להפקיע הלואתו, שהרי יש נפקא מינה אם הפטור הוא מעיקר הדין או משום הפקעת הלואתו לענין תפיסה וגירות, ובמשנה הרי שנינו שהוא "פטור" לשלם, ואין הגוי יכול לתפוס ואף לכשיתגייר לא ישלם לו, ושפיר הקשתה הגמרא, למה "פטור" הוא.
ומנין לנו לחלק, שהישראל פטור על של נכרי, ואילו הנכרי חייב על של ישראל!?
אמר פירש רבי אבהו:
לעולם "רעהו" דוקא,  2  ולפיכך, שור של ישראל שנגח שור של נכרי הרי הוא פטור, ומכל מקום שור של נכרי שנגח שור של ישראל הרי הוא חייב נזק שלם בין בגוי ובין בתם, ומשום דאמר קרא:

 2.  הגמרא מתבארת בפנים על פי מהרש"ל ב"חכמת שלמה" (ראה גם ב"ים של שלמה" סימן ח), והמהר"ם הוכיח מדברי הר"ן ("נמוקי יוסף") כשיטת מהרש"ל. ומיהו ב"שיטה מקובצת" בד"ה עמד, בשם תלמיד הר"פ ז"ל, כתב לא כן, אלא, לעולם "רעהו" לאו דוקא, ומכל מקום דישראל כי נגח דנכרי פטור, משום דהתיר ממונם. ואם תאמר: אכתי אמאי תם משלם נזק שלם, כיון דרעהו לאו דוקא, אם כן יהיה דינו כישראל, ושמא היא גופא מהיתר ממונם, או שמא לא בא להקל בתם אלא בישראל דוקא, וצ"ע; וראה גם במהרש"א.
"עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים", ודרשינן: ראה שבע מצוות שקבלו עליהם בני נח, כלומר: התבונן הקב"ה בקיום המצוות שקיבלו עליהם בני נח, וראה שלא קיימו אותם, וכיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל.  3 

 3.  כתבו התוספות: משמע מן הגמרא שאין מועיל דין זה אלא כשנגח שור שלהם את השור שלנו (כן הוא לפי גירסת המהרש"ל והמהר"ם), אבל כשלא נגח, לא התיר לנו את ממונם, והקשו, דהניחא למאן דאמר "גזל נכרי אסור", ניחא, שלא הותר ליקח מהם אלא כשהזיק שורם, אבל למאן דאמר "גזל נכרי מותר", תיקשי, שהרי בכל אופן מותר ליקח מהם. וראה ב"חידושי רבי שמעון" סימן לט אות ד ד"ה ובזה (במוסגר), שתמה על קושייתם (לפי גירסת המהרש"ל), והרי אפילו למאן דאמר "גזל נכרי מותר", מכל מקום הרי אין כופים את הנכרי להפסיד ממונו, ואילו במשנה איתא, שכופים את הנכרי לשלם! ? והנה גם על דברי הגמרא יש להקשות: וכי אטו הכתוב מחייב אותם לשלם, והרי אין בכתוב אלא היתר לקחת את ממונם, אבל לא לחייבם! ? וראה ב"חזון איש" (ליקוטים הנדמ"ח ד"ה עמד), שכתב לבאר: משמע דרצה לומר "רעהו" דוקא, ומן הדין גם כשנגח שור שלהם את שור שלנו פטור, ומה שאנו מחייבים אותם לשלם נזק שלם, הוא משום שיש רשות לקונסם בענין נזקין, וקבעו חכמים כן. וראה בפירוש רבינו יהונתן שהובא ב"שיטה מקובצת" בד"ה שור, שכתב: "וקנס הוא דקנסו חכמים בממונם לשלם הכל, משום דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל וממונם, וכדי שלא יהיו רגילים בכך קנסום, מה שאין לקנוס כן בישראל, שכן דרך כל בן ברית לשמור בהמתו שלא יזיק חבירו, וכשמזיק, על כרחו הוא עושה, והשם יתברך יודע הנסתרות, וענש נכרי כפי אכזריותו, ופטר הישראל כפי תם לבבו".
רבי יוחנן אמר מהכא, מפסוק זה יש ללמוד שהתיר הקב"ה את ממונן לישראל:
שנאמר (דברים לג ב): "ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן, ואתה מרבבות קודש, מימינו אשדת למו", ודרשינן: מפארן - כשסיבב הקב"ה עם התורה על כל האומות ולא קבלוה  4  - הופיע, גילה הקב"ה את ממונם של הגויים, והתירן לישראל.

 4.  וכמו שפירש רש"י בחומש: "מסיני בא: יצא לקראתם (של ישראל) כשבאו להתיצב בתחתית ההר (במתן תורה), כחתן היוצא להקביל פני כלה ; וזרח משעיר למו: שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה, ולא רצו; הופיע להם מהר פארן: שהלך שם, ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו; ואתה לישראל מרבבות קודש: ועמו מקצת רבבות מלאכי קודש; מימינו אש דת למו: שהיתה כתובה (התורה) מאז לפניו, באש שחורה על גבי אש לבנה, נתן להם בלוחות כתב יד ימינו. ופירש המהרש"א את הטעם, שהתיר להם ממונן כשחזר מישמעאל ולא משעיר, כי בני ישמעאל לא רצו לקבל את התורה משום שנאמר בה "לא תגנוב", ראה עוד שם.
תניא נמי הכי כפי שפירשו רבי אבהו ורבי יוחנן:
דתניא: שור של ישראל שנגח שור של נכרי, פטור, (ומשום שנאמר "רעהו").
אבל שור של נכרי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם, משום שנאמר: "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים", וכדדרשינן לעיל: התיר ממונם לישראל.  5 

 5.  כתב ה"מנחת חינוך" מצוה נא אות ח, שלא נתבאר אם דוקא בנזקי קרן פטור הישראל מנזק הגוי, או שמא אף מנזקי שן ורגל, ואדם המזיק ; אך במצוה נה אות ה, כתב, שפשוט הוא, שאין הבדל בין נזקי קרן לשן ורגל, בין לענין מזיק את הגוי, ובין לענין גוי שהזיק, ראה שם; ובמצוה נז אות ו כתב, שאף אדם המזיק את הגוי פטור, ראה הוכחתו, וכתב, שזה דלא כה"שאגת אריה" וה"חק יעקב"; ובטעם הפטור כתב, שהוא משום שלא גרע מהפקעת הלואתו; (ומיהו טעם זה אינו מספיק לפוטרו לכשיתגייר הגוי, ולהוציא ממנו אם תפס, ראה בהערה 1 לעיל). וב"משך חכמה" פרשת אמור על הפסוק "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש", כתב, שלכן נאמר דין זה בפרשת אמור ולא בפרשת משפטים, משום שדין זה הוא אפילו במזיק את הגוי, ראה שם, וכתב, שהמזיק את הגוי אינו בגדר הפקעת הלואתו, אלא בגדר גזל הגוי שהוא אסור.
ואומר עוד הכתוב: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אשדת למו", וכדדרשינן לעיל: מפארן הופיע ממונם לישראל.
ומפרשינן לברייתא: מאי "ואומר", כלומר: למה צריכים אנו לפסוק נוסף!?
וכי תימא: האי "עמד וימודד ארץ", מבעיא ליה ללמד כדרב מתנה וללמד כדרב יוסף (ומפרש להו ואזיל), ולא בא הכתוב להתיר ממונם לישראל, מכל מקום תא שמע פסוק אחר המלמד כן, שנאמר: "הופיע מהר פארן", מפארן הופיע ממונן לישראל.
ומפרשת הגמרא: מאי דרב מתנה, מה למד רב מתנה ממקרא ד"עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים"?
דאמר רב מתנה: הא דכתיב: "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים", מה ראה? ראה שבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח, ולא קיימום, עמד והגלה אותם מעל אדמתם.
ומבארת הגמרא: מאי משמע דהאי "ויתר" לישנא דאגלויי הוא (לשון גלות היא)?
משום דכתיב הכא: "ויתר" גויים -
וכתיב התם: "אשר לו כרעים ממעל לרגליו "לנתר" בהן על הארץ", ומתרגם אונקלוס: "לקפצא בהון על ארעא (לקפוץ בהן על הקרקע) ", ואף "ויתר גויים" לשון קפיצה והליכה לגלות היא.
תו מפרשינן מאי דרב יוסף, מה היא הדרשה שלמד רב יוסף, מפסוק: "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים"?
דאמר רב יוסף: הא דכתיב: "עמד וימודד ארץ, ראה ויתר גויים", מה ראה?
ראה שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם.
ותמהינן עלה: וכי משום שלא קיימום איתגורי איתגור (הרויחו) שחפשיים הם מן המצוות!? והרי אם כן מצינו חוטא שהוא נשכר!?
אמר פירש מר בריה דרבנא: לא בא הכתוב אלא לומר: שאפילו כשהגויים מקיימין אותן (את שבע המצוות), שוב אין מקבלין עליהן שכר, כלומר: לא פטר אותם מעונש אם אינם מקיימים, אלא שאין להם שכר אם הם מקיימים, ואם כן לא הרויחו כלום.
ותמהינן עלה: וכי אטו לא מקבלים הם שכר על קיומם!?
והתניא: רבי מאיר אומר:
מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה  6  שהוא ככהן גדול, לפיכך תלמוד לומר: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", והרי "אשר יעשו אותם כהנים לויים וישראליים" - דהיינו ישראל בלבד - לא נאמר, אלא אדם שהוא כולל גם נכרי!

 6.  כתבו התוספות במסכת עבודה זרה ג א ד"ה שאפילו: "פירוש, בשבע מצוות שלהם, דאילו בשאר מצוות אמרינן בסנהדרין (נט א), נכרי העוסק בתורה חייב מיתה", וכן מבואר בהדיא בסנהדרין שם.
הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול.  7  אמרי בני הישיבה לישב:

 7.  פירשו התוספות, שלכן נקט "כהן גדול", משום שבסוטה (ד ב) דרשו על מה שנאמר על התורה: "יקרה היא מפנינים", יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים, וראה הערה 8.
לעולם מקבלים הם עליהן שכר, אלא שאין מקבלין עליהן שכר כמצווה ועושה, אלא שכר כמי שאינו מצווה ועושה.  8 

 8.  כתב הרשב"א: ומיהו קשיא לי קצת, היאך הוא ככהן גדול, שהרי אינו מקבל שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה! ? וראה בתוספות בעבודה זרה ג א ד"ה "הרי הוא ככהן גדול", שכתבו, שישראל העוסק בתורה הרי הוא יותר מכהן גדול, וכדאמרינן: "יקרה היא מפנינים", והיינו שהתורה יקרה יותר מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים, ומהאי טעמא ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ואילו גוי שעוסק בתורה אינו אלא ככהן גדול, ולא יותר.
דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה.  9 

 9.  פירשו התוספות במסכת עבודה זרה ג א: "פירוש, מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו, ולקיים מצות בוראו".
תנו רבנן:
וכבר שלחה מלכות הרשעה שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל, ובאו ואמרו להם: "למדונו תורתכם".
קראו, למדום את התורה כולה, ושנו עמם ושלשו, כדי ללמדם היטב.  10 .

 10.  א. כן פירש הרשב"א בפירוש ראשון; ובפירוש שני פירש: קראו מקרא, ושנו משנה ושלשו תלמוד, "וכדאמרינן: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק, (וצריך ביאור כוונתו, כי במשנה בקידושין מ ב שנינו: "כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, שנאמר: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק"), וכן אמרו בירושלמי: "ולמדו ממנו מקרא משנה הלכות ואגדות". ב. התוספות כתבו שני פירושים, איך לימדו אותם תורה אף שאסור ללמד לגוי תורה שנאמר "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", כמבואר בחגיגה יג א: האחד: פיקוח נפש היה זה שלא ללמדם, כי המושל שלחם. השני: עשו עצמם כאילו באים הם להתגייר, כמבואר בספרי.
בשעת פטירתן, כשבאו אותם סרדיוטות ליפטר מחכמי ישראל: אמרו להם הסרדיוטות לחכמי ישראל:
דקדקנו בכל תורתכם, ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של נכרי, פטור; ואילו של נכרי שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם -
שזה אינו אמת, כי ממה נפשך:
אי "רעהו" דוקא, אם כן אפילו דנכרי כי נגח דישראל, ליפטר; ואי "רעהו" לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דנכרי, ליחייב -  11 

 11.  כתב רש"י, שחכמי ישראל לא גילו להם טעמו האמיתי של דין זה, שהוא משום שממונו של גוי בחזקת הפקר הוא, מפני הסכנה.
ומכל מקום דבר זה - דין זה שאתם פוסקים על הגויים - אין אנו מודיעים אותו למלכות ששלחתנו.  12 

 12.  הרשב"א הביא בשם ירושלמי, שאפילו כן - שהבטיחו שלא יודיעו למלכות - לא מטו לסולמא דצור (לא הגיעו עד סולמא דצור), עד דשכחון כולה (עד ששכחו את כל מה שלמדום) ".
מעשה ברב שמואל בר יהודה, דשכיבא ליה ברתא (נפטרה בתו).
אמרו ליה רבנן לעולא (אמרו החכמים לעולא): קום ניזל נינחמיה (הבה נלך לנחמו).
אמר להו עולא לחכמי בבל שאמרו לו כן: מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי, דגידופא הוא (וכי מה יש לי לילך עם הבבליים, שנחמותיהם גידוף הוא כלפי שמים) -
ומשום דאמרי הבבליים בנחמתם: מאי אפשר למיעבד (מה אפשר לעשות)!? ומשמע מלשון זו: הא אפשר למיעבד, עבדי, (אילו היה בידם לעשות שלא ימותו היו עושים), וגידוף הוא כלפי שמים, שהרי הוא זה הממית.
ולכן אזל הוא לחודאי גביה (הלך עולא לבדו אצל רב שמואל בר יהודה).
אמר ליה עולא לרב שמואל בר יהודה - לנחמו:
כתיב (דברים ב ט): "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה (כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירושה) ", ומדהוצרך הקב"ה לומר לו שלא יעשה עמם מלחמה, משמע, שהיה בדעתו לעשות עמם מלחמה, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות!? אלא: נשא משה קל וחומר בעצמו, ואמר: ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב,  13  אמרה תורה (במדבר כה יז): "צרור את המדינים והכיתם אותם" -  14 

 13.  שנאמר (במדבר כב ב): "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחך השור את ירק השדה", הרי משמע שהמואביים היו בסכנה, וקראו למדין לעזרתם; ובסוף הפרשה (פרק כה) מבואר, שבנות מואב ובנות מדין הזנו את בני ישראל כדי להטעותם אחר פעור, וכל זה בעצת בלעם כדי שלא יוכלו בני ישראל לנצח את מואב. ואחר כך נאמר למשה (כה יז): "צרור את המדינים והכיתם אותם, על דבר אשר נכלו לכם על דבר פעור (היינו מה שהזנו את בנותיהם כדי להטעותם אחר פעור), ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם (היא המדינית שזינתה עם זמרי) ".   14.  כתבו התוספות בשם רבינו תם (וראה גם ברשב"א), שכבר אמר הקב"ה למשה "אל תצר את מואב" קודם מלחמת מדין, שהרי אמר בלק: "כלחוך השור", ומבואר במדרש, שאין הם מותרים אלא בלחיכה בעלמא, כי הוזהרו שלא לעשות עמם מלחמה, הרי שבשעה זו כבר הוזהרו שלא לעשות עמם מלחמה, וזה הרי היה קודם מלחמת מדין שלא היה אלא אחר מעשה בלק ובלעם; ומה שאמרו בגמרא, שנשא משה קל וחומר בעצמו, היינו, שעתיד היה משה לעשות קל וחומר בעצמו; וגם מה שאמרו בגמרא, שאמר הקב"ה למשה: "לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי", לאו דוקא הוא, כי הרי כבר נאמר לו שלא להתגרות מלחמה במואב, קודם שנצטוה על מלחמת מדין.

דרשני המקוצר