פרשני:בבלי:בבא קמא מ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא מ ב

חברותא

אי תם הוה מודינא ומפטרינא (אילו היה זה תם, הייתי מודה ולא היו גובים מגופו), שהרי "פלגא נזקא קנסא", והמודה בקנס פטור!?  1 

 1.  א. נחלקו תנאים ואמוראים, אם המודה בקנס פטור, אפילו אם באו עדים אחר כך, או שאינו פטור אלא עד שיבואו עדים; וביארו התוספות, שקושיית הגמרא אינה אלא לדעת הסובר "מודה בקנס ואחר כך באו עדים, פטור", אבל לדעת הסובר, שאם באו עדים הרי זה חייב, אין מקום לשאלת הגמרא, שהרי הנידון הוא באופן שבאו עדים והעידו על הנגיחה, ראה עוד שם. ב. הקשו התוספות: איך יכול לטעון שהיה מודה, או שהיה מבריח את השור לאגם (בהמשך הגמרא), והרי רואים אנו שאם כי חשב שהשור הוא תם לא עשה כן! ? ותירצו התוספות: מיד אחר הנגיחה הוגד לו שהוא מועד, וראה עוד שם. ג. כבר צויין בהערה בעמוד א, שהאחרונים תמהו בדין זה, שהשומר מודה ונפטרים בעלי השור, ראה שם; ועוד העירו בזה, דהנה כתבו ראשונים ואחרונים (ראה מלחמות בסופ"ק דכתובות, ו"קצות החושן" סימן פא סק"י בדעת התוספות), שאין הודאה בקנס "פוטרת" אלא אם היא הודאה ה"מחייבת" (אם לא היה זה קנס), ולפי זה נצטרך לומר, שאם יודה שומר על שור שברשותו שהוא הזיק, יהיה הניזק גובה מן השור של הבעלים על פי הודאתו של שומר; והרי לכל הפחות הוי "הודאת בעל דין במקום שחב לאחרים" שאינו נאמן (ראה כתובות יט א, ועוד). וה"חזון איש" צידד לומר, שכוונת הגמרא היא, שהייתי אומר לבעלים שיודו וייפטרו.
ומוסיפה הגמרא ומקשה: ואפילו למאן דאמר "פלגא נזקא ממונא", ואינו יכול להודות וליפטר, מכל מקום תיקשי, נימא ליה השואל למשאיל: אי תם הוה שאינו משתלם אלא מגופו, הוה מעריקנא ליה לאגמא (אילו היה זה תם, הייתי מבריח אותו לאגם שלא יגבו מגופו)!?  2 

 2.  תמהו התוספות: מה טענה היא זו, והרי לפי רבי עקיבא הסובר "יוחלט השור" אילו היה עושה כן היה גוזל את הניזק, והניחא לרבי ישמעאל שאין השור של הניזק, אלא שעבוד בעלמא יש לו על השור, אם כן אין זה אלא כמזיק שעבודו של חבירו, אך לרבי עקיבא תיקשי; ועוד תמהו: הרי אילו היה עושה כן היו בית דין מנדים אותו! ? ולכן פירשו, שאין כוונת הגמרא אלא לומר, שאילו היה זה תם, מתוך שהייתי עושה כן היה הניזק מתפשר עמי בדבר מועט, והיה מוחל לי, ונמצא שהפסיד אותו המשאיל את כל היתרון שבנזק על סכום הפשרה שהיה מתפשר, וראה מה שכתב בביאור תירוצם ב"חזון איש" (ליקוטים הנדמ"ח ד"ה ובזה ניחא). ובפשוטו, לפי תירוצם, שוב ניחא הגמרא בין לרבי עקיבא ובין לרבי ישמעאל, אך מלשון הרשב"א נראה לכאורה, שאפילו הכי אין הסוגיא מתבארת אלא אליבא דרבי ישמעאל, ולא אליבא דרבי עקיבא, ראה שם, וצריך תלמוד; וראה עוד ברא"ה (הובא ב"שיטה מקובצת") שהוא מפרש את הסוגיא כרבי ישמעאל דוקא, ואף שאין הלכה כמותו.
אלא, הכא במאי עסקינן, כגון דאקדים בי דינא ותפסיה (קדמו בית דין ותפסו את השור), ושוב אין מועילה לו הודאתו, ולא שייך שיבריחנו לאגם.  3 

 3.  נתבאר על פי דברי המאירי וה"תורת חיים". וראה ברא"ה ב"שיטה מקובצת" שהוא גורס: "כגון דאקדים בעל דין ותפסיה", ומפרש, שתירוץ הגמרא מועיל גם לענין הודאה, והוסיף, שאם בית הדין היה תופסו, לא היה מועיל זה לענין הודאה, ועדיין היה יכול להודות וליפטר. וראה ב"ספר הזכות" להרמב"ן (כתובות טו א מדפי הרי"ף בסוף הדברים), שאף הוא כתב שעיקר הגירסא היא: "כגון דקדים בעל דין ותפסיה", והוכיח מזה, שאחר תפיסה אין מועילה הודאה לפטור, וכתב שם "אלא שיש גורסין, כגון שקדמו בי דינא ותפסוה", ובפשוטו משמע, שאף לפי גירסא זו שוב אין מועילה הודאתו.
ומקשינן: אי הכי,  4  בעלים אמאי משלמים חצי נזק, ולא השואל משלם את כולו!?

 4.  ב"שיטה מקובצת" בשם תלמיד הר"פ נתקשה בלשון "אי הכי"" שהרי כל שכן שאם לא תפסוהו בית הדין, אלא עדיין הוא בבית השואל, שיש לבעלים לומר לשואל: למה לא הברחת אותו לאגם! ? ותירץ: דהכי קאמר, אי אמרת בשלמא שלא תפסוהו בית הדין, אלא העריקו לאגם, ניחא שלא יכול המשאיל לבוא בטענות אל השואל.
והרי נימא ליה משאיל לשואל: אתפסתא לתוראי בידא מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה (התפסת את שורי ביד אנשים שאיני יכול לריב עמהם) דהיינו בית הדין! והיה לך לשמור את השור, שלא יתפסוהו בית הדין כדי לגבות ממנו.  5 

 5.  הקשו התוספות: והרי הוא לא התפיסו בידים אלא בית דין תפסוהו, והוא הרי לא היה יודע שהוא מועד ומפסידים הבעלים! ? ותירצו: מיד כשנגח היה לו לחוש יותר, שמא הוא מועד, ראה עוד שם. וקושייתם צריכה ביאור: הרי שואל חייב באונסין, ומה בכך שלא ידע שהוא מועד, מכל מקום הרי בית דין תפסוהו כשהיה ברשותו, ועליו לשלם לבעלים! ? (ולכאורה, על הגמרא בתירוצה נמי תיקשי: "משום דאמר ליה אי אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה", ומה טענה היא זו, והרי כשמתה בהמה ברשות השואל הרי הוא חייב, אף שגם אם אילו היה משיבה לרשות הבעלים היתה מתה, כי מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, ואם כן אף כאן, כיון שתפסו את השור בחובו, ישלם השואל! ?). וב"חידושי רבי שמעון" סימן לג אות ג ביאר, שאם לא שהיה מחוייב לשמור, אין לחייבו על מה שנשתלם החוב בשורו, שפרעון חוב אינו חשוב הפסד, שיהיה שואל חייב לשלם, וכמו שלא שמענו מעולם, שיהיה מי שתופס ממון של לווה לשלם למלוה שלו, שיהיה חייב מדין מזיק וגזלן; וכל הטענה היא משום ששומר מתחייב לעשות כרצון הבעלים, וזה הוא רצון הבעלים שלא יתן לגבות ממנו, ואם כן כשלא היה בידו לעשות מאומה, אינו חייב; אך ראה ב"חזון איש" סימן טו סקכ"ז; וראה עוד ב"אילת השחר" שפירש באופן אחר.
ומשנינן: משום דאמר ליה שואל למשאיל: וכי אי אהדרתיה ניהלך, לאו מינך הוו שקלי ליה (וכי אילו הייתי משיב לך את השור, וכי לא אף ממך היו תופסים את השור).
ומקשינן עלה: ונימא ליה משאיל לשואל: אי אהדרתיה ניהלי, הוה מעריקנא ליה לאגמא (אילו היית משיב לי את השור, הייתי מבריח אותו לשדה) כדי שלא יתפסוהו.
ומשנינן: משום דאמר ליה שואל למשאיל: סוף סוף, לאו מעלייה הוו משתלמי (וכי אטו אילו הייתי מחזירו לך לא היו יכולים בית הדין לגבות מעלייתך)!?
ומקשינן עלה:
הניחא היכא דאית ליה נכסי (הניחא, כשיש למשאיל נכסים אחרים) שאפשר לגבות מהם, אבל היכא דלית ליה נכסי (אבל כשאין לו נכסים אחרים מלבד השור), מאי איכא למימר!? והרי באופן זה יטען המשאיל לשואל: התפסת את שורי בידי מי שאיני יכול לריב עמו.
ומשנינן: משום דאמר ליה שואל למשאיל: כי היכי דמשתעבדנא לדידך, הכי נמי משתעבדנא להאיך (כשם שמשועבד אני לך כך משועבד אני לניזק),  6  מדרבי נתן!

 6.  לכאורה כוונת הגמרא היא: לו יהא שפשעתי כלפיך, והרי אני חייב לשלם לך, מכל מקום הרי חוב זה שאני חייב לך יכול הייתי ליתנו לבעל חוב שלך מדרבי נתן, ואם כן הקדמתי ועשיתי כן, ושוב איני חייב לך מאומה, וצריך תלמוד.
דתניא: רבי נתן אומר: מנין לנושה בחבירו (ראובן נושה בשמעון) מנה, וחבירו בחבירו (ושמעון נושה בלוי), מנין שמוציאין מזה (מלוי) ונותנין לזה (לראובן)?
תלמוד לומר בפרשת "שבועת הפקדון", במי שנשבע לשקר על פקדון שיש בידו או על חוב שהוא חייב, שאינו חייב אותו, ושוב הודה על שקרו, "והתודו את חטאתם אשר עשו, והשיב את אשמו (הוא הקרן) בראשו, וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו (למי שנתחייב לו, רש"י) ".
"לאשר הלוהו" לא נאמר, אלא "לאשר אשם לו", ודרשינן: "לאשר הקרן שלו", שאשם הוא קרן.  7  שנינו בברייתא: הועד בבית שואל, והחזירו לבעלים, בעלים משלמין חצי נזק, ושואל פטור מכלום:

 7.  נתבאר על פי רש"י בפסחים לא א.
ומקשינן: הרי סיפא - הועד בבית שואל והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק - משמע דרשות משנה, ולכן אין הבעלים משלמים חצי נזק מכח העדאה שנעשתה ברשות השואל -
ואילו רישא - שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק, ושואל משלם חצי נזק - משמע דרשות אינה משנה, ולכן אף שהשור הוא ברשות השואל, משלמים על נגיחתו נזק שלם, משום העדאה שהיתה בבית הבעלים -
ווקשיא רישא לסיפא!? אמר תירץ רבי יוחנן: תברא (שבור את הברייתא)! כלומר: אכן קשיין אהדדי ובהכרח שאין הרישא והסיפא בשיטה אחת, ומי ששנה זו (את הרישא) שרשות אינה משנה, לא שנה זו (את הסיפא) שרשות משנה.  8 

 8.  א. כתב ה"חזון איש" (הובא בליקוטים הנדמ"ח), שאם מכר אדם את שורו המועד, והרי הוא תם ביד הלוקח, כי רשות משנה, מכל מקום אם יחזור המוכר ויקחנו ממנו, יחזור השור להיות מועד, שאם לא כן, היה לברייתא לומר חידוש גדול יותר, שאפילו אם הועד בבית בעלים ויצא ליד שואל וחזר לבעלים, הרי הוא תם, ולמה אמרו "הועד בבית שואל"; וכן הוא מוכרח גם, משום שאם לא כן, כל מי שיש בידו שור מועד יתננו לשעה אחת לשומר, ויחזור לתמותו. וביאר את הטעם בזה, "דשינוי רשות אינו משנה טבעו, אלא מועד לרשות זה אינו מועד לרשות אחר, כמו מועד לשבתות ואינו מועד לחול"; (הדוגמא צריכה ביאור, שהרי שם הוא בטבע, כמבואר ברש"י לז א, ובתוספות שם בשם הירושלמי). ב. ב"קובץ ביאורים" לבבא קמא אות כא, נתקשה לדעת הסובר ד"רשות משנה", אם כן לרבי עקיבא הסובר ש"יוחלט השור" לניזק, אם כן לעולם לא תמצא שור מועד, שהרי משנגח בפעם הראשונה, יצא מרשות המזיק לרשות הניזק, וכן לעולם; ואין לומר שנגח בשלש פעמים הראשונות שוורים של נכרי או של הפקר, שהרי אינו נעשה מועד אלא בבני חיוב, כמבואר בתוספות בפרק כיצד הרגל. וקושיא זו הקשה גם ה"חזון איש" שם, וכתב שם לבאר בשני דרכים, או דאם הועד בשלש רשויות נעשה מועד לכל הרשויות, (נראה כוונתו, דכמו למאן דאמר מועד למינו אינו מועד למין אחר, מכל מקום אם נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל הפחות לשלש אלו, ראה לעיל לט ב, ובהערות; אם כן הוא הדין מועד לרשות אחת שאינו מועד לרשות אחרת, מכל מקום אם נגח בשלש רשויות נעשה מועד לכל הרשויות; וראה "אילת השחר" ד"ה בחזו"א) ; או על פי דבריו, שאם חזר וקנה ממנו חזר למועדותו, ואם כן משכחת לה כשסילק את הניזק בכסף.
רבה אמר לקיים את הרישא עם הסיפא:
מדרישא סבירא ליה דרשות אינה משנה, בהכרח דסיפא נמי סבירא ליה דרשות אינה משנה; וסיפא היינו טעמא שאין מועיל ההעדאה שבבית שומר לחייב את הבעלים:
משום דאמר ליה המשאיל לשואל: לאו כל כמינך דמייעדת לי לתוראי (אין בכוחך לייעד את שורי).  9  רב פפא אמר ליישב את הרישא עם הסיפא בהיפוך:

 9.  א. כתב הרשב"א, שאין כוונת רבא לומר ששואל אינו כבעלים, להעיד בו ולעשות השור למועד, שהרי העדאה בפני אפוטרופוס מועילה, ולא גרע שואל מאפוטרופוס; אלא הכוונה היא "לאו כל כמינך לייעודי ליה לתוראי לדונו כמועד לאחר שחזר לרשותי, לפי שאתה לא שמרתו יפה בעוד שהיה ברשותך"; והמגיה העיר, שזו היא גם כוונת רש"י שכתב: "לא שלך היה ולא נזהרת בשמירתו". וכתב עוד הרשב"א, שלפי זה מה מה שמבואר במשנה לעיל לט א, שאם נתפקח החרש ונשתפה השוטה, חזר השור לתמותו, אין זה משום ש"רשות משנה", לפי דעת רבא (ודלא כמבואר ברש"י שם ובכל הסוגיא שם), אלא משום שאין בכחו של האפוטרופוס לייעד את השור לדונו כמועד לאחר שחזר לרשות הבעלים, אי נמי יש לומר, שאפוטרופוס עדיף משומר, וכבעלים ממש עשאוהו, (וראה גם ברא"ה ב"שיטה מקובצת" שחילק בין שואל לאפוטרופוס). ב. ב"קובץ ביאורים" לבבא קמא אות כב, כתב לבאר את סברת הגמרא: "לאו כל כמינך דמייעדת לי לתוראי", דנראה מכאן, שלהעדאת השור צריך בעלים, ואם שור של הפקר נגח שלש פעמים אינו נעשה מועד, וכל דין שאינו יכול להתחדש בלי בעלים, אין אדם יכול לחדשו על דבר שאינו שלו; ומכל מקום השואל משלם נזק שלם אם הועד אצלו, וכמו שמצינו, דאף על גב ש"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו", מכל מקום על עצמו יכול לאסור; ומיהו נתקשה בטעם הדבר למאן דאמר "ליעודי תורא", ראה שם.
מדסיפא סבירא ליה דרשות משנה, רישא נמי סבירא ליה דרשות משנה.
ורישא היינו טעמא שמועילה ההעדאה שבבית הבעלים לחייבו נזק שלם כשהוא ברשות השואל, משום דכל מקום שהולך השור, שם בעליו עליו.  10  שנינו במשנה: שור האצטדין אינו חייב מיתה:

 10.  א. כתב הר"א מגרמיש"א ב"שיטה מקובצת": "פירוש: וההעדאות שהעידו במשאיל לא נתבטלו, אבל סיפא שהעידו בשואל אותם נתבטלו, ולגבי משאיל לא נתייעד מעולם". ב. מבואר מן הסוגיא, שאם "רשות משנה" אין לבעלים להתחייב חצי נזק (אם לא משום סברתו של רב פפא, שאף עליו חלקו), וחידוש יש בדבר, כי היה מקום לומר ש"רשות משנה" אינה אלא כשהרשות האחרת היא זו המתחייבת בנזקין, ואין מועיל ההעדאה שברשות הראשונה לחייב את הרשות השניה, אבל כאן שהבעלים הראשונים שברשותם הועד הם המשלמים את חצי הנזק שהמועד הוסיף על התם, אין חסרון במה שהשור הוא ברשות אחרת, כי את הרשות הראשונה אנו מחייבים ולא את השניה; ושמא יש לומר שזו היא כוונתו של רב פפא, (וראה "אילת השחר" ד"ה וכן יש לעי').
איבעיא להו: כיון ששור ההורג אדם פסול להקרב על גבי המזבח, יש להסתפק בשור האצטדין, מהו שיהא כשר לגבי מזבח?  11 

 11.  כתב ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" (נזקי ממון עמוד סז), שיסוד הדין של שור האצטדין שאינו חייב מיתה, ומשום שנאמר "כי יגח" ולא שיגיחוהו אחרים, אינו פטור מחיוב מיתה, אלא שכל שאינו עושה מעשה מעצמו, רק על ידי זה שמגיחים אותו, עצם המעשה אינו בכלל "כי יגח", ואין כאן כלל חיוב של השור, ומשום זה הוא פטור ממיתה, שאין כאן מעשה נגיחה של השור עצמו כלל, וזה הוא מה שנסתפקה הגמרא כאן אם כשר הוא לגבי מזבח; וכעין זה כתב ב"אבי עזרי" נזקי ממון פרק ו הלכה ה, וביאר דמה שאמר רב דאנוס הוא, היינו דאף שנעבדה בו עבירה, מכל מקום אין כאן מעשה עבירה, וכמו אונס שלא נחשב למעשה, וכשר לקרבן.
רב אמר: כשר הוא.
ושמואל אמר: פסול הוא.
רב אמר כשר הוא, משום שאנוס הוא השור.
ושמואל אמר פסול הוא, שהרי נעבד בו עבירה.
מיתיבי לשמואל, הסובר שהוא פסול לגבי מזבח, מהא דתניא:
כתיב (ויקרא א ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
ודרשינן: לכך נאמר "מן הבהמה", דמשמע, ולא כל בהמה, כדי להוציא את השור הרובע את האשה ואת הנרבע מן האיש,  12  שהוא פסול לגבי מזבח.

 12.  כגון שעשה כן על פי עד אחד או על פי בעלים, שלא נסקל, רש"י; ויש לפרש את כוונתו שאם עשה כן על פי שני עדים ונגמר דינו לסקילה, אפילו ברח, פסול הוא לגבי מזבח משום שהוא אסור בהנאה.
ולכך נאמר "מן הבקר" ולא כל בקר, כדי להוציא את הנעבד (בהמה שעשאוה עבודה זרה).
ו"מן הצאן" כדי להוציא את המוקצה, שהקצוהו לתקרובת עבודה זרה.
ולכך נאמר "ומן הצאן" (וי"ו יתירא), כדי להוציא את הנוגח את האדם והמיתו, שהוא פסול.  13 

 13.  פירש רש"י: כגון שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים, ונפטר מן הסקילה, וראה הערה 12.
אמר רבי שמעון: אם כבר נאמר שהרובע פסול לגבי מזבח, למה נאמר גם שהנוגח פסול, והרי שניהם שוים בעבירתם, שהרי שניהם נסקלים?
ואם כבר נאמר שהנוגח פסול, למה נאמר שהרובע פסול? למה הוצרכה התורה שני מיעוטים למעט את אלו, והרי ממיעוט אחד יש למעטם, כי שקולים הם ויתמעטו שניהם ממיעוט אחד!?
ומפרש רבי שמעון: מפני שיש חומרא ברובע שאין בנוגח, ויש חומרא בנוגח שאין ברובע, שהרי:
רובע, עשה בו הכתוב אונס כרצון, כדמפרש ואזיל, אם לענין קרבן אם לענין מיתה, ואילו נוגח, לא עשה בו הכתוב אונס כרצון -
ומאידך: בעליו של שור הנוגח משלם כופר, ואילו בעליו של הרובע אינו משלם את הכופר, וכדמפרש לה בסמוך.
לפיכך הוצרך הכתוב לומר: רובע פסול, והוצרך כתוב אחר לומר: נוגח פסול.  14 

 14.  כתבו התוספות, שלא היתה צריכה הברייתא למצוא חומר בין בזה ובין בזה, כי מאחר שהכתוב אינו מפרש לענין מה הוא פוסל, אילו היה כתוב אחד בלבד, הייתי מעמידו בחמור יותר, שהוא או הנוגח או הרובע.
ומוכיחה הגמרא מהברייתא ששור האצטדין כשר למזבח:
שהרי קתני מיהת בברייתא: "רובע עשה בו אונס כרצון, נוגח לא עשה בו אונס כרצון".
ולמאי הלכתא (לאיזה ענין) לא עשה הכתוב בנוגח אונס כרצון, וכי לאו לקרבן!?  15  הרי ששור האיצטדין שנגח באונס, כשר הוא למזבח.

 15.  פירשו התוספות, שלפי הסלקא דעתין, פירוש הברייתא הוא כך, (כי הוקשה להם: מה שייך לומר שבנוגח לא עשה אונס כרצון, והרי פסול נוגח לא כתיב, אלא עכשיו אנו באים ללומדו מרובע, מהר"ם): לכך אי אפשר ללמוד נוגח מרובע, כי רובע פסלה אותו התורה בין באונס בין ברצון, ואילו נוגח גם אחר שנכתב, אינו פסול באונס שהרי נאמר "כי יגח" ולא כשיגיחוהו אחרים; ואם כן אף לענין רצון אי אפשר ללומדו מרובע, היות ואין אתה משוה אותם לגמרי. וביארו עוד, שאם כי פירוש זה דחוק בברייתא, ויותר ניחא לפרש כדחיית הגמרא, מכל מקום הוה משמע לגמרא לפרש כן, משום שהברייתא סתמה לענין מה לא עשה בו אונס כרצון, ואם היה הכוונה לקטלא היה לה לברייתא לפרש כן בהדיא, ולכן היה משמע שהכוונה לענין קרבן שבו עוסק הפסוק.
ודחינן: זה שאמרו בברייתא שהנוגח לא עשה בו הכתוב אונס כרצון, לא לענין קרבן הוא שאמרו, אלא לענין קטלא (מיתת בית דין), כי השור הנוגח באונס אינו חייב מיתה, כמבואר במשנתנו גבי שור האיצטדין.  16 

 16.  ופירוש הברייתא הוא: אילו היה כתוב רק רובע, הייתי אומר: מה לרובע שכן החמיר בו הכתוב לענין קטלא לעשות בו אונס כרצון, תאמר ברובע שקל הוא ממנו, שהרי לענין קטלא לא עשה בו הכתוב אונס כרצון. ופירש רש"י את המקור שלענין קטלא עשה בו הכתוב אונס כרצון, שהוא משום שנאמר (ויקרא כ טו): "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת, ואת הבהמה תהרוגו", והרי הבהמה הנרבעת אנוסה היא.
ומסייעת הגמרא פירוש זה:
הכי נמי מסתברא בהבנת הברייתא, שלענין מיתה חילק הכתוב בין אונס לרצון ולא לענין הכשר לקרבן, דאי אמרת: לקרבן הוא שאמרו -
אם כן האיך אפשר לומר: "נוגח לא עשה בו הכתוב אונס כרצון"!? והרי לאו אונס דידיה כתיב (לא נוגח באונס נאמר בכתוב הפוסל לקרבן), ולאו רצון דידיה כתיב; כלומר: וכי יש כתוב המחלק בין אונס לרצון לענין קרבן!?  17  אלא לאו, בהכרח שלקטלא הוא שאמרו שחילק הכתוב, שהרי אמרה תורה: "כי יגח" ולא שיגיחוהו אחרים"xxx

 17.  פירש רש"י: "לא עשה, משמע לא עשה בו הכתוב אונס כרצון, ומהיכא נפקא ליה דפשיטא ליה". ביאור דבריו, שאם כי ודאי פשיטא לן כן, משום שנאמר "לא יגח, ולא שיגיחוהו", וכמו שכתבו התוספות בהבנת הברייתא לפי הסלקא דעתין; מכל מקום הלשון "לא עשה בו", משמע שהכתוב חילק בין אונס לרצון, ואם הכוונה לקרבן, אין לנו כתוב המחלק בדבר, אלא מדין קטלא הוא נלמד; ובהכרח שכוונת הברייתא היא לענין קטלא, שבו אכן חילק הכתוב, כשאמר בפרשת קטלא "לא יגח".
אמר מר בברייתא שנזכרה בסמוך: "נוגח משלם את הכופר, רובע אינו משלם את הכופר":
ומקשינן עלה: והרי היכי דמי, באיזה אופן אומרת הברייתא שהרובע אינו חייב כופר, אילימא בכגון דרבעה (מפיק ה"א, הבהמה את האשה) וקטלה (מפיק ה"א) בכך; כך אי אפשר לומר, כי ודאי חייב בעליה בכופר, שהרי:
מה לי קטלה (את האשה) בקרנא, שבזה אמרה תורה שישלמו בעליה כופר, ומה לי קטלה ברביעה!?  18 

 18.  היינו משום שסוברת כאן הגמרא, שכשחייבה התורה כופר בבהמה שנגחה בקרן, לאו דוקא קרן, אלא הוא הדין על ידי "שן" או "רגל" (ראה בזה לעיל כו א), וכשרבעה להנאתה הרי זה "שן", וכמבואר בהמשך הסוגיא.
ואלא תאמר לפרש שאין הבעלים חייבים כופר בכגון דרבעה, ולא קטלה; אף כך אי אפשר לומר, כי אין זו קולא ברובע, שהרי:
האי דלא משלם כופר, משום דלא קטלה הוא (משום שלא הרגה אותה), והכופר אינו על עבירת השור, אלא משום שנהרג אדם, ואין זה שייך כשנרבעה אשה.
אמר פירש אביי: לעולם בכגון דרבעה ולא קטלה ברביעה עצמה, אלא דאתיוה לבי דינא וקטלוה (הביאו את הנרבעת לבית דין והרגוה), שהרי אף היא חייבת מיתה.

דרשני המקוצר