פרשני:בבלי:בבא קמא מא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא מא ב

חברותא

היכא דבדק צור (אבן) ושחט בו, דעבדיה כעין סקילה (שהוא נראה כסקילה באבנים) ולא כשחיטה -
אבל היכא דשחטיה בסכין, לא אסור הוא באכילה ובהנאה!?  1 

 1.  ביארו התוספות, שאף על גב ששחיטה בצור כשירה, מכל מקום כיון דהך שחיטה כעין סקילה אסרה תורה.
אמרי לדחות ולתרץ: אטו האם סכין כתיבא באורייתא (וכי נאמר סכין בפרשת שחיטה)!? והרי התנן: השוחט במגל יד, בצור, ובקנה, שחיטתו כשירה!  2 

 2.  ביארו התוספות: אטו סכין כתיב בהדיא, ולא אתיא צור אלא מריבוייא! ? כך היא עיקר שחיטה בצור, ואפילו לשחוט לכתחילה כמו בסכין, ולפיכך אין לחלק כלל בין צור לסכין; וביארו עוד, שאם כי מן המשנה שהביאה הגמרא אינו מוכח שאפילו לכתחילה שוחטין בו, מל מקום סומכת הגמרא על הברייתא ששנינו: "בכל שוחטין בין בצור", וכן הוא בגמרא קידושין נו ב, אלא שניחא לגמרא להביא את המשנה; וראה פירושו של רש"י בד"ה אטו סכין.
ומקשינן: והשתא, דנפקא ליה הן איסור אכילה והן איסור הנאה, מ"לא יאכל את בשרו", מאחר שנתבאר, שפסוק זה בא ללמד איסור לאחר שנגמר דינו, ומחדש הוא לנו גם איסור אכילה שלא ידענו, הרי שוב ממילא יש לנו לומר שבכלל "לא יאכל" גם איסור הנאה במשמע (כי רק אם לא הוצרך הכתוב לאיסור אכילה, אי אפשר שלאיסור הנאה הוא בא, אבל עתה הרי גם איסור אכילה נלמד מפסוק זה) -
ואם כן "בעל השור נקי", שנזכר לעיל שהוא בא ללמד איסור הנאה, למה לי (למה הוא בא)!? והרי את איסור ההנאה כבר ידענו מ"לא יאכל".
ומשנינן: "ובעל השור נקי" לא בא ללמד על איסור הנאה מבשרו של השור, כי אכן כבר ידענו זאת מ"לא יאכל". אלא לאיסור הנאת עורו הוא בא. בין שנגמר דינו ובין שנסקל כבר.
והוצרך הכתוב ללמדנו איסור הנאה מעורו, משום דסלקא דעתך אמינא, היות ו"לא יאכל את בשרו" כתיב, אם כן רק בשרו הוא דאסור בהנאה, אבל עורו נשתרי (יהיה מותר) בהנאה. ולפיכך קמשמע לן "בעל השור נקי", שאף העור נאסר בהנאה.
ומקשינן: ולהנך תנאי (רבי אליעזר, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא), דמפקי ליה להאי "בעל השור נקי" (לשיטת תנאים אלו המוציאים פסוק זה) לדרשא אחרינא (למעט תם מחצי כופר, או למעט שור מדמי ולדות, או למעט תם מחצי דמי עבד), כדבעינן למימר לקמן (כמבואר בעמוד זה ובעמוד הבא), לשיטתם הלוא תיקשי: הנאת עורו, מנא להו שהוא אסור?
ומשנינן: נפקא להו לאיסור הנאה מעורו של שור הנסקל מ"ולא יאכל "את" בשרו", שהוא בא לרבות לאיסור את הטפל לבשרו, שאף הוא אסור בהנאה. ומאי ניהו (מה הוא הטפל לבשרו)? היינו עורו.
ומבארת הגמרא את דעת החולק על אותם תנאים, שלדבריו, בהכרח ש"ובעל השור נקי" בא ללמד על הנאת עורו, ותיקשי: למה לי זה, והרי תיפוק ליה מ"את":  3  והאי תנא - החולק על רבי אליעזר, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא - "את" לא דריש בשום מקום שהוא בא לרבות; ואם כן נצרך "בעל השור נקי" כדי ללמד על הנאת עורו.

 3.  כן נראה לפרש לכאורה; אלא שצריך ביאור: מנין שיש מי שחולק, ואינו דורש ל"נקי" לא לחצי כופר, ולא לדמי ולדות, ולא לדמי עבד.
כדתניא בברייתא, שיש מי שאינו דורש "את" לרבות:
שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה בתחילה דורש כל "את"ין שבתורה שהם באים לרבות, אולם כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא",  4  פירש מלדורשם, כי ירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום.

 4.  העיר ה"פני יהושע" בקדושין נז א: למה פירש רק כשהגיע ל"את ה' אלהיך תירא", והרי כמה פסוקים נאמרו קודם לזה, וכדכתיב (דברים ו ב): "למען תירא את ה' אלהיך", וכתיב (פרשת ואתחנן, דברים ו יג): "את ה' אלהיך תירא", וכתיב (דברים י יב): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", ואילו הוא לא פירש אלא כשהגיע לפסוק (פרשת עקב, דברים י כ): "את ה' אלהיך תירא"; וראה מה שביאר שם. (ולא נתבאר, מנין לו שפירש רק כשהגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" האמור בפרשת עקב, ולא לפסוק "את ה' אלהיך תירא" האמור בפרשת ואתחנן) ; וראה מה שביאר שם.
אמרו לו תלמידיו: רבי! כל אתין שדרשת מה תהא עליהן!?
אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה.  5 

 5.  ביאר המהרש"א בקדושין נז א, שדרישת כל אות שבתורה לומר שאינה מיותרת, הוא כבוד התורה, והפרישה כדי שלא לרבות ולהשוות שום דבר לכבוד שמים, זה הוא כבוד שמים, וזה הוא שאמר: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה; ואילו רבי עקיבא לא חש בזה מלרבות תלמידי חכמים, שגם זה בכלל כבוד שמים ותורתו שהם לומדים אותה.
עד שבא רבי עקיבא, ולימד: "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים, שיהא מורא רבך כמורא שמים.  6 

 6.  א. רש"י פסחים כב א. ב. ביאר הרשב"א בקדושין נז א, את טעמו של שמעון העמסוני שלא ריבה מזה תלמידי חכמים, שהוא משום דלא משמע ליה לרבות מ"את" הסמוך לה' אלא כעין מוראתו דוקא.
תנו רבנן: כתיב בפרשת כופר "ובעל השור נקי".
רבי אליעזר אומר: בא הכתוב ללמד שלא נאמר שור תם שהמית משלם בעליו חצי כופר, כשם שאם הזיק משלם חצי נזק. אלא נקי בעל השור התם שהמית מחצי כופר, ואינו משלם כלום.  7 

 7.  לכאורה היה נראה שאין זו דרשה, אלא פשוטו של מקרא הוא, שהרי כך אמר הכתוב: "וכי יגח שור את איש או אשה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו, ו (אילו) בעל השור נקי (כלומר: רק השור אכן נסקל, אבל הבעלים אינם חייבים מיתה בידי שמים ולא כופר). ואם שור נגח הוא מתמול שלשום (כלומר: ואם מועד הוא, שלא כבפסוק הראשון שאינו עוסק במועד אלא בתם; כי אז) השור יסקל, (ולא זו בלבד, אלא) וגם בעליו יומת. אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו", הרי שהפסוק מחלק בין תם למועד; אך צריך עיון בזה בסוגיא. וראה רש"י בחומש שכתב על "ובעל השור נקי": ופשוטו כמשמעו, לפי שנאמר במועד "וגם בעליו יומת", הוצרך לומר בתם "ובעל השור נקי"; הרי שפשוטו של מקרא הוא, כי אף אם נאמר ש"ובעל השור נקי" לא בא אלא לומר שאין בעליו חייבים מיתה (כלשון רש"י), מכל מקום הרי רבי אליעזר שדורש למעט חצי כופר, סובר ש"כופרא כפרה" וכמבואר בגמרא, ואם אין חיוב מיתה אין מקום לכפרה, שהכפרה היא לפוטרו ממיתה בידי שמים, כמבואר ברש"י מכות ב ב; ואם כן מפשוטו של מקרא נלמד שהתם פטור אף מכופר.
אמר תמה לו רבי עקיבא: וכי למה הוצרכה התורה למעט את התם מתשלום הכופר? והלא הוא עצמו, אין משתלם אלא מגופו, הלוא אם היה חייב השור התם חצי כופר, הרי רק מגופו היה משתלם הכופר, כדרך שמשתלם חצי הנזק מגופו.  8  ואם כן, יאמרו הבעלים ליורשי הנהרג: הביאהו - את השור התם לבית דין, וישלם לך! (ישלמו לך בית הדין מגופו את הכופר)!

 8.  א. הקשו התוספות, וכן הקשה ב"שיטה מקובצת" בשם כמה ראשונים: מה ענין כופר לנזקין, והלא לרבי יהודה משלם מועד כופר שלם מן העלייה, אף על גב דלענין נזיקין משתלם חציו מגופו שצד תמות במקומה עומדת (ראה לעיל לט ב)! ? ותירצו הראשונים, דשמא גזירת הכתוב היא, אי נמי לא שייך למימר צד תמות במקומה עומדת, אלא לענין נזיקין דמחייב חצי נזק בתמותו, וכי אייעד עומדת במקומה, אבל בכופר סבירא ליה לרבי יהודה, שתם פטור ומועד חייב בכופר, ומצד מועדות חייביה רחמנא כל הכופר, (וראה לשון התוספות בתירוצם). ב. בגמרא לקמן מב ב מבואר, שאי אפשר לפרש שהוצרך הכתוב למעט שור תם מן הכופר, כשקדמו בעלי השור ושחטוהו קודם שנגמר דינו, ומשום שהיות והשור בר חיוב מיתה הוא, אין צריך למעטו; והיינו משום שמגופו משתלם, וכמבואר ברש"י שם, ומבואר מזה, ד"הביאהו לבית דין וישלם לך" אין זה רק ענין של מציאות, אלא שמעיקר הדין לא שייך שישתלם מגופו, כיון שהוא חייב סקילה; ומיהו ראה בהערה שם פירוש אחר בשם אחרונים. ג. הקשו האחרונים (ראה שות רעק"א קמא, סימן קד ד"ה גם היה, וסימן קה ד"ה נפלאתי): הרי משכחת לה שאינו נסקל, כגון שקיבלו עדים שלא בפני השור, או שלא בפני בעלים, לדעת הסוברים שלגבי ממון מן התורה מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, או שנתקבל עדות בבית דין של שלשה, שאין השור נסקל אלא בבית דין של עשרים ושלשה. ורבי עקיבא איגר כתב, שאין הכי נמי, וחדא מינייהו נקט; וה"אחיעזר" (חלק ג סוף סימן כב) כתב, שעל פי הגמרא שהובאה באות ב, לא קשה קושיות אלו, שבכל אלו שנזכרו, הוא כמו ששחטו קודם שנגמר דינו, כיון שיש עדים שיכולים להעיד ולסוקלו, שוב אמרינן גם באופן זה "הביאהו לבית דין וישלם לך". ומיהו ביאר שם, דאכתי תיקשי, דמשכחת לה כגון שראו שני עדים אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, שלענין סקילה אין הם מצטרפים, דכמיתת בעלים כך מיתת השור, ולענין כופר שהוא דיני ממונות הרי הם מצטרפים, ובזה אין שייך סברת הגמרא כיון שאין יכול לבוא לידי סקילה.
כלומר, אין אפשרות גביה של כופר, שהרי דינו של השור להיסקל, ואיך יגבה ממנו את הכופר!?
אמר ענה לו רבי אליעזר לרבי עקיבא: כך אני בעיניך, שדיני (שכך דרשתי) בזה שחייב מיתה? וכי כך נראה אני בעיניך, שדרשתי את הכתוב, כדי למעט שור תם החייב מיתה, מכופר!?
אין דיני (הדרשה שדרשתי למעט) אלא למעט מתשלום כופר כשהמית השור את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים, שלא היו שני עדים להעיד על נגיחתו, אלא רק עד אחד העיד על כך או שהבעלים הודו, שבאופן זה אין הורגים את השור. ושם הוצרך הכתוב למעטו מחיוב כופר!  9  ותמהינן עלה: "על פי בעלים"!? וכי הוצרך הכתוב למעט את התם מחיוב כופר על פי הודאת הבעלים? והרי כשם שחצי נזק קנס הוא, כך חצי כופר - שהוא תשלום דמי הניזק כמו נזק - אינו אלא קנס.

 9.  א. לקמן דף מג א ד"ה מאי לאו כופר, כתב רש"י שאין השור נהרג על פי הודאת בעלים, משום ד"כמיתת הבעלים כך מיתת השור" (ראה לקמן מד ב ומה א), ואדם בהודאתו אינו נהרג; וראה כאן בתוספות שהביאו בשם רש"י שאין השור נהרג משום ש"מודה בקנס" הוא, וראה מה שכתב המהר"ם שיף ליישב את הסתירה, וראה עוד ברש"י במכות ה א ד"ה מאי טעמא, שאדם המודה שהוא חיייב מיתה נפטר בהודאתו. ב. כתבו התוספות (מב ב) ד"ה רבי עקיבא, שרבי עקיבא היה יודע שאפשר לתרץ כאשר תירץ רבי אליעזר, אלא שרבי עקיבא סובר, שבכי האי גוונא אין הבעלים משלמים כופר אפילו במועד, כי בכל מקום שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, (ראה בזה בסוגיא לקמן מג א), וראה עוד בדבריהם שם בד"ה מה; וראה עוד בדבריהם לקמן מג א, ד"ה אמר רבה, שכתבו לדעת אביי שם בביאור דעת רבי עקיבא, שאם כי בכל מקום משלמים כופר אפילו כשאין השור בסקילה, היינו דוקא במועד ששייך בו כופר גם אם השור בסקילה, אבל בתם, שאם השור בסקילה אינו משלם כופר משום "הביאהו לבית דין וישלם לך", אינו משלם כופר אם השור אינו בסקילה, ראה שם; ואף מזה יש ללמוד ש"הביאהו לבית דין וישלם לך" אינו חסרון מציאות, אלא דין הוא, וכפי שנתבאר בהערה 8 אות ב. וה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת" כתב עוד, שאפילו לא סבירא ליה כמו רבה, יש לומר שהוא סובר, כיון שעל פי עדים אינו משלם כופר, אין לחייבו יותר על פי בעלים מעל פי עדים, וכן אין לחייבו כשהיה שלא בכוונה יותר מבכוונה.
והרי מודה בקנס הוא! ואין מחייבים את האדם בקנס על פי הודאתו!?  10 

 10.  א. הקושיא נתבארה על פי התוספות; ולשון רש"י הוא: "וכי היכי דמפטר מקטלא, מפטר נמי מכופר, ולמה לי קרא", וב"פני יהושע" נקט בפשיטות, שאין כוונת רש"י כהתוספות, ואין הקושיא משום "פלגא נזקא קנסא", אלא כוונתו, שסברא היא שכשם שאינו מתחייב על פי עצמו במיתה, כך אין מתחייב בכופר, (והמהר"ם שיף - בתחילת ד"ה נוסחא א בתוס' בד"ה ע"פ עד אחד - נוטה לפרש כוונת רש"י, על פי מה שהביאו התוספות בשמו, שהבעלים אינם נאמנים לגבי סקילת השור משום שהוא מודה בקנס, והוא הדין בכופר, וראה שם את כל דבריו). ב. והרשב"א בשם הרב אב בית דין, כתב, שאין לגרוס: "פשיטא, מודה בקנס הוא", כי מאי פשיטא, דהא ליכא למאן דאמר הכי בשום דוכתא דליהוי כופרא קנסא, אלא או כפרה או ממונא; ומטעם זה גרס: "אלא כשהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים, דקסבר כופרא כפרה", וראה ביאור הגירסא בהערה בהמשך הסוגיא. ונראה מדבריו, שאף הוא לא הבין את הקושיא כתוספות, שהרי אם כן מאי קשיא ליה, שהרי לא אמרו אלא שחצי כופר הוא קנס, ולא שכופר הוא קנס; אלא משמע שהבין את הקושיא, שכל כופר ואפילו של מועד קנס הוא, ועל זה תמה, שאין מי שיסבור כן; וצריך תלמוד. ג. כתב רש"י, שגם התירוץ "על פי עד אחד", קשיא, והיינו משום שצריך שני עדים להוציא ממון, ואפילו גבי מועד פטור, וכמו שכתב רש"י בד"ה נתכוון. וראה גם בתוספות, שיכולה היתה הגמרא להקשות גם על עד אחד, ו"חדא מינייהו נקט", אלא שכוונתם היא באופן אחר, והיינו, דאילו לא היה זה קנס לא היה קשה, ומשום שהוצרכה התורה למעט את הכופר בתם, שלא יחייבו העד שבועה ואם לא יישבע, ישלם, כדין עד אחד שהוא מחייב שבועה, ואם אינו נשבע, משלם; אך כיון שפלגא נזקא קנסא, אי אפשר לפרש כן, ומשום ד"דאין סברא לומר, שלא יחשוב מרשיע עצמו, כשמודה ואין רוצה לישבע, ואף על גב דעל ידי העד בא עליו חיוב זה", (וראה עוד בתוספות לקמן מו א ד"ה דאפילו: "ועוד יש לומר וכו"', ובמה שכתב רבי עקיבא איגר שם על דבריהם). ולשון הרשב"א בזה הוא: "ואף על גב דעד אחד קם לשבועה בשכפר, מסתברא דהכא אפילו בשכפר אינו בא לידי שבועה, דאין שבועת עד אחד בכפירת בעל דבר, אלא במקום שאם הודה מתחייב על פיו, שאין השבועה אלא כדי שיודה, וכאן אילו הודה פטור, דאינו משלם קנס על פי עצמו, ואף על גב דאיכא עד אחד, כל שאינו מחייבו ממון, על פי עצמו קרינן ליה", וראה עוד שם; וראה ב"קהלות יעקב" סימן לג אות ז, שהאריך בביאור דברי התוספות.
ומשנינן: קסבר רבי אליעזר שענה כן לרבי עקיבא, שכופרא, כפרה הוא, ויש לחייבו על פי הודאתו.  11 

 11.  ביאר רש"י: "קסבר כופרא כפרה, לפיכך אי לא מעטיה, הוה אמינא ליחייב בין בעד אחד בין על פי עצמו כי היכי דליהוי ליה כפרה". ויתכן שלא הוצרך רש"י לסברא זו, אלא לפי שיטתו בהבנת קושיית הגמרא, (כפי שפירשה ה"פני יהושע", הובא בהערה לעיל), שסבורה היתה הגמרא שדין כופר כדין סקילה, ועל זה משנינן שהיות וכפרה הוא, דין אחר לו; וגם משום שלדעת רש"י הקושיא היתה גם על עד אחד, ומסתבר לפרש ביאור אחד על שניהם. אבל לשיטת התוספות, המפרשים את קושיית הגמרא רק למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, וגם גבי עד אחד סוברים הם, שכל קושיית הגמרא היא, משום ש"פלגא נזקא קנסא", אם כן יש לומר בכוונת התירוץ, שמהותו של קנס, הוא תשלום של דבר ממוני שאינו משתלם לפי ערכו, אבל חצי כפרה אין שם קנס עליה. והרשב"א בשם הרב אב בית דין, לא גרס כלל את הקושיא "מודה בקנס הוא", אלא "וקסבר כופרא כפרה", ופירש: דהאי דקאמר כופרא כפרה ולא קאמר ממונא, משום עד אחד איצטריך ליה, דאי ממונא, לא איצטריך קרא למיפטריה, דעד אחד אינו מחייבו ממון, אבל כי אמרינן כופרא כפרה, אצטריך קרא למפטריה, דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי, הוה אמינא דחייב בין על פיו בין על פי עד אחד, דהא מביא חטאת על פיו ואפילו על פי עד אחד, וכדתנן בכריתות, אמרו לו אכלת חלב, מביא חטאת בשלא הכחיש ואמר לא אכלתי, ומוקמינן לה התם בעד אחד. ונמצא לפי דברי הר"א אב בית דין (וכן לפי פירוש רש"י שהקושיא היתה גם על עד אחד) חידוש להלכה, שלפי מה דקיימא לן "כופרא כפרה", מוציאים את הכופר על פי עד אחד בלבד; ואולם ראה רש"י בעמוד זה ד"ה במתכוון; ובלשון רש"י מב א סוף ד"ה משכח, שכתב "הדר ביה (רבי אליעזר) מקמייתא".
תניא אידך, למדנו ברייתא אחרת, שענה רבי אליעזר לרבי עקיבא תשובה נוספת:
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא! וכי כך אני בעיניך שדיני בזה השור שחייב מיתה!? אין דיני אלא בשור שהיה מתכוין להרוג את הבהמה, וטעה והרג את האדם, שאינו חייב השור מיתה, והוצרך הכתוב למעטו מכופר.
או בכגון שנתכוין השור לנכרי, והרג ישראל.
או שנתכוין לנפלים והרג בן קיימא.
שבכל אלו אינו חייב מיתה, היות ולא נתכוין לבר חיובא,  12  והוצרך הכתוב למעטו מכופר.

 12.  וכמבואר גם במשנה לקמן מד א.
וכיון שהתשובה בברייתא השניה טובה היא מן התשובה בברייתא הראשונה,  13  מסתפקת עתה הגמרא, בסדרן של שתי תשובות אלו:

 13.  כי על התשובה שנזכרה בברייתא הראשונה יש להקשות: מודה בקנס הוא, ואף על עד אחד יש לשאול: פשיטא שאינו חייב כופר על פי עד אחד, שהרי אין מוציאים ממון אלא בשנים, רש"י.
הי אמר ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא ברישא (איזו תשובה השיב לו תחילה)? האם את התשובה הפחות טובה השיב לו תחילה, או את התשובה הטובה השיב לו תחילה?
רב כהנא משמיה דרבא, אמר: את תשובת "מתכוון להרוג מי שאינו מחוייב עליו מיתה" הוא דאמר ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא ברישא, שהיא התשובה הטובה יותר.
ואילו רב טביומי משמיה דרבא, אמר: את תשובת "המית על פי בעלים ועד אחד" הוא דאמר ליה ברישא, שהיא התשובה הפחות טובה.
ומפרשת הגמרא את טעמיהם:
רב כהנא משמיה דרבא, אמר: "מתכוון" אמר ליה ברישא, משל למה הדבר דומה,

דרשני המקוצר