פרשני:בבלי:בבא קמא מו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא מו ב

חברותא

ואי מיירי בגברא דלית ליה זוזי כלל  1 , וליכא לאשתלומי מיניה אלא את השור עצמו, אם כן במאי קמיפלגי רב ושמואל, הא אפילו אם תאמר "מקח טעות" הוא, והמוכר מחוייב להחזיר את הדמים ללוקח, הרי היות ואין לו דמים לשלם, לישקליה לתורא במקום זוזי שהוא חייב לו!?

 1.  יש הגורסים: אי דליתא להני זוזי, משמע דאף אם יש לו מעות אחרות, הרי זה כמו שאין לו, ויכול הוא לשלם ללוקח כגופו של שור, ורק אם יש בידו את המעות הראשונות שהוא קיבל מן הלוקח, הוא מחוייב להחזיר את אותן מעות, אליבא דרב דאמר מקח טעות הוא. ורבינו תם חלק על גירסא זו, כי ב"מקח טעות" מסתבר לדון את המוכר שקיבל את המעות, כמו לווה שקיבל הלוואה, ולווה שיש לו מעות חייב לשלם אותן ואינו יכול לשלם סובין או כל דבר אחר.
דהא אמרי אנשי: ממרי רשוותך (מבעל חובך, שאתה נושה בו) אפילו פארי (סובין) אפרע (קבל ממנו בתשלום חובך)  2 , ואם מיירי בדליכא לאשתלומי מיניה, במאי פליג רב על שמואל!?

 2.  כי לגבי בעל חוב שאין לו מעות וכן מזיק שאין לו מעות ולא קרקע, קיימא לן דמצי לשלם בכל דבר, ואין המלווה והניזק יכולים לומר לו לך וטרח למכור את הסובין ואת השור, והכא מעות - תוספות. ואף שהלוקח יכול לומר אינני רוצה אלא מעות, ומוכן אני להמתין עד שיהיו למוכר מעות מכל מקום אין דרך בני אדם להמתין למעות כאשר יכול לקבל עתה אפילו סובין, ובפרט כאשר האיש אשר הוא נושה בו אינו איש אמונים, כי הכא, ועל זה אמרו דאמרי אינשי וכו' - רש"ש לעיל כז א.
ומפרשינן: לא צריכא לאיפלוגי אלא באופן דאית ליה זוזי, ואיכא לאשתלומי מיניה.
רב אמר: הרי זה מקח טעות. כי רב סובר: אף לגבי ממונא זיל בתר רובא (פוסקים על פי הרוב), והרי רובא דאינשי לרדיא הוא דזבני (רוב בני אדם קונים שוורים לחרישה).  3  ואם מכר לו שור נגחן הרי זה מקח טעות, הלוקח מחזיר את השור, והמוכר מחוייב להחזיר לו דמים.

 3.  יש להסתפק בביאור דברי הגמרא: האם רוב השוורים נמכרים לחרישה, ואת מיעוטם מוכרים כדי לשחוט ולאכול, או שרוב בני אדם הקונים שוורים-לחרישה הם קונים, ולא לשחיטה, ואף שרוב השוורים נמכרים לשחיטה, מכל מקום הולכים אחרי רוב בני אדם ולא אחרי רוב השוורים (וכגון שטבח אחר קונה עשרים שוורים לשחיטה, ועשרה בני אדם קונים כל אחד ואחד שור אחד לחרישה). וראה בבבא בתרא צג ב שנחלקו תנאים בחקירה זו. והב"ח (רלב כא) כתב שרוב שוורים נקנים לחרישה ורוב בני אדם קונים לשחיטה (כנגד אדם אחד שקונה מאה שוורים לרדיא, יש מאה בני אדם שקונים עשרה שוורים לשחיטה). ובהא קמיפלגי רב ושמואל, רב אזיל בתר רוב שוורים, ושמואל סבר כיון דאיכא רוב בני אדם כנגד רוב השוורים על כן רוב השוורים הוי רוב גרוע ולא אזלינן בתריה. (ב"קונטרס הספיקות" ו א השיג על דברי הב"ח) וראה להלן עוד ביאורים במחלוקת רב ושמואל.
ושמואל אמר: יכול שיאמר לו שור זה לשחיטה מכרתיו לך, ואף שאתה התכוונת לחרישה, מכל מקום אני לא רימיתי אותך היות ולא פירשת דבר זה בשעת המקח, ואתה הפסדת לעצמך.  4 

 4.  על פי "פני יהושע" (קונטרס אחרון לכתובות אות לט).
ולא אזלינן הכא בתר רובא,  5  היות דכי אזלינן בתר רובא הני מילי באיסורא, אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.  6  ודברי חכמים מתפרשים כדברי שמואל האומר: אפילו במקום רובא - המוציא מחבירו עליו הראיה, ועל כן אמרו חכמים: זה כלל גדול בדין כו' ולא אמרו בסתם המוציא מחבירו עליו הראיה, היות ואתו לרבויי אפילו במקום רובא.

 5.  א. כתב ה"פליתי" (סג א): רב ושמואל שנחלקו (בכתובות טו ב וביומא פד ב) אם הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, פליגי בגדר רוב; רב סובר כאשר יש רוב הוי כמו שאין ספק בדבר, ושמואל סובר דאכתי ספיקא הוי אלא שהתורה אמרה לפסוק אחרי הרוב בדיני איסור והיתר, אבל לענין פיקוח נפש, כיון דאכתי ספיקא הוי, ספק פיקוח נפש דוחה שבת. וכתב ב"פני שלמה" (בבא בתרא כג ב ד"ה אמנם ע"פ) שפלוגתא דרב ושמואל בסוגיין אם אזלינן בממון אחר הרוב, היא לשיטתייהו לענין פיקוח נפש. ובספר "גידולי שמואל" (בבא בתרא צב א ד"ה איתמר) כתב דהא ניחא לדברי תוספות הרא"ש בבא מציעא ו ב שרוב אינו נחשב כודאי, אבל לפי דברי התוספות (שם ד"ה קפץ) משמע דרוב הוי בירור ודאי, ולשיטתם אי אפשר לפרש את דברי שמואל כנ"ל (דהא קיימא לן כשמואל), וצריך לומר כמו שכתבו תוספות ריש פרק המניח דשאני הכא דאיכא מיעוט וחזקה, ראה בהערה הבאה. ב. בבבא בתרא כג ב כתבו התוספות (ד"ה חוץ): אפילו למאן דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, היינו במקום שהוא מוחזק, אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא. וכתב ב"תרומת הדשן" (שמט): אף על גב דבשאר דוכתא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף! ? שאני חזקת ממון דאית בה טעמא: המוציא מחבירו עליו הראיה, ורובא לא מיקרי ראייה, (וכן משמע בתוספות רי"ד בבא בתרא צב ב) וב"שב שמעתתא" (ד כד) כתב דהא דבעלמא רובא עדיף הוא משום שהרוב נמצא לפנינו, ואילו החזקה אינה אלא חזקה דמעיקרא, אבל חזקת ממון שהוא עכשיו מוחזק בממון, הוי כמו רוב, ובכהאי גונא לא אמרינן רובא עדיף.   6.  א. יש לבאר את החילוק בין "איסורא" - דאזלינן בתר רובא, ל"ממונא" - דלא אזלינן בתר רובא כך: יסוד דיני איסור והיתר נקבעים על פי חוקי התורה ומשפטיה, והא דאזלינן בתר רובא, אף הוא מחוקי התורה כדכתיב (שמות כג ב): "אחרי רבים להטות". אבל דיני ממונות נקבעים לפי הסברא ודרכי בני אדם במשא ומתן, ועל כן היות ורוב אינו בירור מוחלט וודאי, אלא גזירת הכתוב לנהוג על פי הרוב, לכן אין בכוחו להכריע בדיני ממונות כי ה"סברא" נותנת להחזיק את הממון ביד המוחזק בו, עד שתהיה לנו ראיה ברורה שאין הממון שלו - על פי "שערי יושר" שער ג ריש פרק ג. ב. הקשו התוספות (סנהדרין ג ב ד"ה דיני): אמאי לא נילף "קל וחומר" מדיני נפשות, מה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא, דיני ממונות לא כל שכן! ? וכתבו: צריך לומר דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא, הלכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות. משמע, שבסתם רוב מודה שמואל דאזלינן בתר רובא. (ודלא כמבואר לעיל אות א.) אך לא נתפרש בתוספות במאי גרע האי רובא? הב"ח (רלב כא) כתב דהכא גרע כח הרוב, היות וכנגד אדם אחד שקונה מאה שוורים לרדיא יש מאה בני אדם שקונים עשרה שוורים לשחיטה. (כלומר, אף דאזלינן בתר רוב שוורים, מכל מקום איתרע רובא, במה שיש רוב בני אדם כנגדו.) וב"אבני מילואים" (מה ב) ו"שב שמעתתא" (ד ו) כתב לפרש את דברי התוספות על פי דברי הרמב"ן והריטב"א (קידושין נ ב) שחילקו בין רוב של טבע העולם (כמו רוב נשים מעוברות יולדות ורוב בני אדם אינם סריס ואילונית), שהוא רוב מחוייב שאינו תלוי ברצון בני אדם, לבין רוב שתלוי במנהגם של בני אדם ורצונם, שאין הרוב מוכרח, ופעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט, הלכך ברוב כהאי גוונא סבירא ליה לשמואל דלא אזלינן בתר רובא לענין ממון. ג. וראה בתוספות לעיל כז ב ד"ה קא משמע לן שחילקו בין ממון לנפשות שבממון מצרפים את המיעוט אל החזקת ממון, ואילו בנפשות שאין ענין של מוחזקות אזלינן בתר רובא. (ולא שייך לומר גבי נפשות אדם מוחזק בעצמו היות שהדיון הוא בין אדם למקום ולא בין אדם לחבירו - "קונטרס דברי סופרים" סימן ה אות א.)
תניא נמי הכי, כדברי רב יהודה אמר שמואל דמתניתין סומכוס היא ולא רבנן:
שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואינו יודע  7  אם עד שלא נגחה ילדה, אם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד, דברי סומכוס.

 7.  לפי מה שהובא לעיל מו א בהערה 1 צריך לומר ואין ידוע, ואכן ב"שינויי נוסחאות" (פרנקל) הביאו שיש גורסים כך.
וחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.
אמר רבי שמואל בר נחמני: מנין להמוציא מחבירו שעליו מוטל להביא את הראיה? שנאמר (שמות כד יד): "והנה אהרן וחור עמכם (לדון ולשפוט) מי בעל דברים יגש אליהם ".
ומפרשינן לקרא הכי:  8  על התובע שהוא בעל דברים מוטל להוכיח את דבריו, על כן הוא יגיש ראיה אליהם (אל הדיינים).

 8.  כתב ב"פני יהושע" נראה דדייק לה מדכתיב "מי בעל דברים" והוה ליה לכתוב מי בעל דבר, אלא על כרחך דהכי קאמר: דמי שאין לו שום זכות וחזקה בדבר, אלא שרוצה לזכות בדברים על פי טענותיהם, צריך להביא ראיה על דבריו.
מתקיף לה (הקשה על זה) רב אשי: הא מילתא למה לי למידרשיה מקרא, הרי סברא הוא! מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא (מי שכואב לו כאב, הולך אל בית הרופא שירפאהו).  9 

 9.  א. ב"קובץ הערות" (סימן עא) חקר בהא דקיימא לן: "המוציא מחבירו עליו הראיה", האם הוי דין ודאי, או דאינו אלא ספק, דכיון דלא ידעינן של מי הוא, אין כח לבית דין לעשות שום מעשה בזה, וממילא נשאר אצל המוחזק דאין אנו יכולים להוציא ממנו. ונפקא מינה: אם יבא השני ויתפוס ממנו, דאם הוי דין ספק, אי אפשר להוציא מידו, מאותו הטעם שאין כח לבית דין לעשות בזה שום מעשה. ואם כן גם בשעה שהוא אצל הראשון, אינו אלא ספק שלו ולא ודאי שלו (וכל דאלים גבר - שו"ת רשב"א תיא), ואם קידש אשה בממון זה, אינה אלא ספק מקודשת. או דילמא, דינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, הוא דין ודאי ולא דין ספק, וכמו דבאיסורין אזלינן בתר חזקה והוי דין ודאי ולא ספק, כך בממון, הולכים אחרי חזקת ממון, והוא גם כן דין ודאי, דספק ממון נשאר אצל המוחזק, בתורת ודאי, ואם קידש אשה בממון זה הוו ודאי קידושין, ומשום הכי אם תפס אידך מפקינן מיניה. וכתב ב"קובץ שיעורים" שזהו נידון הגמרא בבבא מציעא ו, ב לעניין ספק בכור שהבעלים אינו נותנו לכהן מספק האם כשתקפו כהן וחטף מהבעלים את הספק בכור מוציאין מידו או לא, ולמסקנת הסוגיא שם: תקפו כהן מוציאין מידו, אם כן דינא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, דין ודאי הוא, ואם קידש אשה הויא מקודשת בודאי, ויכול לצאת באתרוג כזה ביום ראשון דסוכות וכו'. (וב"קהילות יעקב" יומא סוף סימן ג צידד דאפילו אם הוי דין ספק, מכל מקום חשיב "לכם" היות והיכולת והיתר האכילה מיוחד לו.) ב. אך נראה דרב אשי בסוגיין סבירא ליה דלא הוי דין ודאי, אלא רק דין ספק, דהא מתקיף לה רב אשי, למה לי קרא, סברא הוא, והרי אם הוי דין ודאי פשיטא דיש על זה איזה לימוד מקראי, ומדפריך רב אשי דסברא הוא, משמע דסבירא ליה דלא הוי כי אם דין ספק, שאין בית דין עושים מעשה ומוציאין ממנו בלא ראיה. ומכאן מקור לפסק הרמב"ם (בכורות ה ג) שפסק תקפו כהן אין מוציאין מידו, דלא כפשטות הסוגיא דבבא מציעא הנ"ל. (והגר"א ביורה דעה שטו ב כתב דמהא דאמרינן זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה, גם כן משמע כהרמב"ם, דכל מי שבא להוציא מחבירו עליו להביא ראיה.) ג. וב"קהילות יעקב" (יומא סימן ג ובבא מציעא סימן יא) הביא סתירת הסוגיות בזה: בבבא מציעא מסקינן דתקפו כהן מוציאין מידו, משמע דהוי דין ודאי, ובבבא בתרא פא א אמרינן דהמוכר שני אילנות הוי ספק אם קנה לוקח את הקרקע או לא, ועל כן מספיקא לא מפקינן קרקע מיניה דמוכר, ואף על פי כן הלוקח מביא ביכורים ואינו קורא כדין ספק ביכורים. ותיקשי: אם המוכר הוי בעלים ודאי מדין המוציא מחבירו עליו הראיה, אמאי מייתי לוקח ביכורים! ? (וראה שם מה שהביא בשם ה"חמדת שלמה" ו"נתיבות המשפט" לחלק בין הסוגיות). וכתב בשם ה"חזון איש" (אבן העזר סימן לט ס"ק ג): דבנוגע כלפי המציאות חשיב כל אחד ספק בעלים (כי כלפי שמיא גליא מי הוא הבעלים האמיתי), לכן גם הלוקח נחשב ספק בעלים, וקרינן ביה ספק "מארצך", ומכל מקום המוחזק נחשב ודאי בעלים, כיון דבנוגע להשתמשות החפץ שייך לו ואי אפשר להוציא מידו, על כן נחשב הוא בעלים, גם אם כלפי שמיא גליא שהשני הוא הבעלים האמיתי. (וכתב שם דהויא ספק מקודשת). ד. וב"קובץ הערות" (עא ו) כתב דלמאן דאמר דהוי דין ודאי, יש להסתפק האם הוי כמו "ביטול ברוב", שהדין משתנה על ידי הביטול, והכא נמי, אפילו אם כלפי שמיא גליא שהוא של ראובן המוציא, מכל מקום נעשית של שמעון המוחזק. או דילמא הוי כמו דין חזקה באיסורין, דאף שהדין הוא בתורת ודאי, לא נשתנה הדין. (ואם יהיה היכי תימצי של "ממה נפשך" לא תועיל חזקת ממון כמו שלא מועיל חזקת טהרה בשני שבילין, כאשר עבר בשניהם). וראה שם שהסוגיא בגיטין (מב ב) מסיקה דלא נשתנה הדין על ידי חזקת ממון, ורצה לתלות את הפלוגתא (שם לח א) אם קם דינא או הדר דינא, בחקירה הנ"ל.
וכשם שהרופא אינו מרפא את החולה עד שיפרט לו את עניין מכאוביו, וידע בבירור את מחלתו, כך התובע צריך להראות לבית הדין שתביעתו ברורה, והיינו בעדים.  10  אלא קרא ד"מי בעל דברים יגש אליהם" איצטריך לכדרב נחמן אמר (בשם) רבה בר אב וה: דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: ראובן שתבע את שמעון: מנה הלויתיך בשטר,  11  ושמעון משיב: אכן לויתי ממך, ולא פרעתיך, אבל הרי גם אתה תפסת חפץ משלי החזר לי אותו, ואשלם לך ממנו.  12 

 10.  על פי רבינו יהונתן ב"שיטה מקובצת".   11.  כי אם הלווהו בעדים, היות והמלוה את חבירו בעדים, אין צריך לפורעו בעדים, ונאמן לומר פרעתי, אם כן יהיה נאמן לומר אתה תפסת משלי כך וכך במיגו דאי בעי אמר פרעתיך - תוספות. (וב"שיטה מקובצת" בשם רבינו שמחה כתב דמיירי אפילו במלוה על פה, כי אין אומרים מגו מממון זה לממון אחר.)   12.  א. ואף למאן דאמר שאינו יכול לשלם את חובו במטלטלין, מכל מקום כשיקבל את החפץ, יוכל למוכרו ולשלם את החוב במעות שיקבל תמורת החפץ. ב. כתב בשלטי הגבורים: אם תבעו שיש לו בידו חפץ פלוני או קרקע פלונית אומרים לו בית דין פרע שטרו תחילה, שאתה מודה בו, ואחר כך תחזור ותתבעהו, אבל אם היה הנתבע תובע דבר הראוי לפרעון שטרו, כגון שתבעו אתה חייב לי כך וכך מטבע ממקום אחר, הרי זה כאילו טוענו ששטרו פרוע, והכל תביעה אחת ונזקקין לשניהם כאחת.
מנין שאין נזקקין לטענתו של שמעון הנתבע, אלא נזקקין לטענתו של תובע תחילה עד שיהיה ממונו בידו, ואחר כך נזקקין לטענתו של שמעון? שנאמר: "מי בעל דברים יגש אליהם" ומפרשינן ליה לקרא הכי: בעל הדברים - התובע - הוא יגיש דבריו אליהם, ולא הנתבע, עד שיוציאו את המנה משמעון הנתבע, ואז יוכל שמעון להגיש את טענותיו לבית הדין, כדי שידונו בדבריו.  13 

 13.  א. תוספות פירשו שהנתבע אינו יכול להוכיח את טענתו הנגדית מיד והוא מבקש מבית הדין ארכה - שלא לשלם את חובו, עד שהוא יוכיח את טענתו (ואז יהיה החפץ אשר ביד התובע תשלום על החוב, או שהוא ימכור את החפץ ויתן את דמיו לתובע.) ומדובר בהלואה וכיוצא בה והלוה מבקש ארכה של יותר משלשים יום, ועל זה קא משמע לן קרא שאין אנו מניחים לו לעכב את התשלום (אבל אם יאמר תוך שלשים יום אוכיח את צדקתי - שומעים לו, דלא גרע מאדם שאומר תנו לי שלשים יום להשיג מעות כדי לשלם את חובי). אי נמי. מדובר בחבלה, ובחבלה קיימא לן (לקמן צא א): אין נותנים זמן לחבלה, ועל כן אפילו אם הנתבע אומר היום או מחר אוכיח את צדקתי אין ממתינים לו. (והא דבעי קרא לומר שאין ממתינים, הוא משום דהיות וידוע לבית הדין שיש עדים על הדבר (אלא שאנו מסופקים אם העדים יעידו לטובתו של הניזק) על כן היה מקום להמתין, וקא אשמעינן קרא שאין ממתינים.) ב. הראשונים פירשו עוד כמה פירושים בענין זה ובשלחן ערוך כד א כתב בלשון סתומה: אין נזקקין אלא לתובע תחילה. והרמ"א פירט כמה דוגמאות וסיים: וכל כיוצא בזה. וכתב הסמ"ע: הפוסקים כתבו פירוש מימרא דגמרא זה בכה וזה בכה, וכולן אמת לדינא, משום הכי סתם המחבר, ללמדינו שבכל ענין קאמר, ומור"ם כתב קצת מהן לגילוי מילתא וסיים וכתב וכל כיוצא בזה. ג. וב"נתיבות המשפט" כתב: ותמהתי למה נדו כולם מדרך הפשוט, שבמקום שהדין הוא זה גובה וזה גובה כדלקמן סימן פה נזקקין להגבות לתובע תחילה ואוכל פירות הקרקע תחילה וכו'. ד. הב"ח (כד א) הביא מדברי המרדכי (ראה הגהות מרדכי בבא מציעא תיט) שלפי דברי רש"י מיירי שהן התובע והן הנתבע מודים זה לזה ואף על פי כן מגזירת הכתוב מוציאין תחילה מן הנתבע ואחר כך יעיינו בתביעתו של הנתבע וישלם לו (וראה שם מאי טעמא לא אמרינן אפוכי מטרתא למה לי). ולפי דברי התוספות והרא"ש צריך לומר שהתובע אינו מודה לתביעת הנתבע.
אמרי נהרדעי (חכמי נהרדעא): פעמים שנזקקין לנתבע תחלה, אם הנתבע יפסיד ממה שדוחים את הדיון בתביעתו הנגדית.
והיכי דמי? דקא זילי נכסיה דנתבע על ידי תביעה זו, שיוצא עליו קול שהוא דחוק למכור את נכסיו, כדי לשלם את חובו, ולא ימצא מי שיקנה אותם בשויים.  14 

 14.  רש"י בלישנא בתרא. (ומה שכתב רש"י בלישנא קמא מתאים רק אם נפרש בתביעת חבלה, אבל בשאר תביעות כשהוא רוצה להביא עדים רק אחרי שלשים יום, אין מקום לטענה שמא ילכו התגרים - "שיטה מקובצת" בשם רבי אליעזר מגרמישא, ולפי המבואר בהערה הקודמת בדעת רש"י ששניהם מודים זה לזה, אתי שפיר גם אם תובעו תביעת הלואה וכיוצא, כפשטות דברי רש"י.)
לפיכך רוצה הלוה - הנתבע, שבית הדין ידונו בתביעתו, יחייבו את המלוה להחזיר את מה שהוא תפס מן הלוה, ואז יוכל הלוה למכור את אותו חפץ, ולשלם את חובו מן המעות שיקבל עבורו.
שנינו במשנה: וכן פרה שנגחה את השור, ונמצא ולדה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, אם משנגחה ילדה, משתלם חצי נזק מן הפרה, ורביע נזק מן הולד.
ופרכינן: חצי נזק ורביע נזק הוא מקבל!? הרי אין הפרה מועדת ופלגא נזקא בלבד הוא דבעי שלומי ליה, אם כן כולי נזקא נכי רבעא (נזק שלם חסר רביע - שלשת רבעי נזק) מאי עבידתיה כלומר, מה טעם לחייבו לשלם כל כך!? אמר (פירש) אביי: חצי נזק מן הפרה דקתני, היינו חצי מן התשלומין שהיה משלם על הפרה, אם הולד לא היה משתתף בנגיחה, והרי אם הפרה היתה מזיקה בלא שותפות הולד היה מחויב לשלם חצי נזק, אם כן מחמת שותפות הולד הרי הוא משלם אחד מארבעה בנזק  15 !!!

 15.  כתבו התוספות: הא דנקט חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד, ומשמע דהפרה והולד נחשבים כאילו הם שוים בערכם, לאו דווקא הוא, וכולה מילתא לסימנא בעלמא נקטיה, כאילו הולד עשה חצי נזק. אבל באמת משערים את ערך הפרה עם הולד ואת ערך הפרה בלא הולד, וההפרש הוא שויו של הולד, ואז משלם בעל הולד רבע מחלקו בנזק. למשל: אם הפרה שוה מאה זוזים עם הולד, ושמונים בלא הולד, הרי ערכו של הולד עשרים זוז - חמישית מערך הפרה עם הולד, על כן אם ערך הנזק הוא מאתים זוז, אם כן נחשב שהולד הזיק ארבעים, וכאשר יש ספק אם הולד היה שותף בנזק או לא, הרי הוא משלם עשרה זוזים בלבד (מחצית מחצי הנזק). וכתב ב"מהדורא בתרא" שמדברי התוספות נראה דאביי סבירא ליה "עובר ירך אמו" (ולא פליג על רבא לקמן בהא), דהא אי סבירא ליה עובר לאו ירך אמו, אם כן הוו להו כשני שוורים תמים שהזיקו, דמשלם זה כמו זה, ולא אזלינן בתר ערכו של כל אחד מהם. (ואכן, בירושלמי כאן השוו את העובר לרגלה של בהמה.)
ורביע נזק מן הולד דקתני, היינו רבע מן התשלומין שהיה משלם על הולד, אם הוא היה נוגח בלא שותפות הפרה, דהיינו אחד משמנה בנזק.
וטעם הדבר הוא, כי מחמת שותפות הפרה, אינו צריך לשלם אלא רבע, והיות שאנו מסופקים אם הולד השתתף בנגיחה, ומחוייב לשלם רביע, או שהפרה ילדה אותו לפני הנגיחה, ואין על הולד שום חיוב, על כן אינו משלם אלא שמינית הנזק, שהרי רביע הנזק הוא ממון המוטל בספק, ולדעת סומכוס: ממון המוטל בספק - חולקין.
ומפרשינן: ואי פרה וולד דחד גברא נינהו (שייכים לאותו אדם) הכי נמי דמצי אמר ליה בעל שור הניזק לבעל פרה: ממה נפשך חצי נזק הב לי. כלומר, בין אם הולד השתתף בנגיחה, ובין אם הוא לא השתתף, עליך לשלם לי כשיעור חצי הנזק.  16 

 16.  לא מיבעיא לדעת רבי ישמעאל דאמר: "יושם השור", וממון הוא חייב לו (אלא שהשור משועבד לחובו), דאין חילוק בין אם סיבת החוב הוא הפרה או הולד, אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר "יוחלט השור", והמזיק עצמו קנוי לניזק, מכל מקום סוף סוף ממונו של הניזק נמצא אצל המזיק, ועליו לתת לו אחד משניהם (כרצונו של המזיק - רשב"א ונמוקי יוסף סוף פרק המניח).
אלא, לא צריכא למימר רביע נזק מן הולד, אלא כגון דפרה דחד וולד דחד,  17  דבעל ולד יכול לומר: אם ילדה הפרה קודם שנגחה, פטור אני מלשלם. לפיכך, מספק אינו משלם אלא שמינית הנזק ולא רבע.

 17.  כתב רש"י: כגון שמכר לו פרה חוץ מעוברה. ומדלא כתב רש"י שמכר בעל הפרה את עוברה, משמע דבכהאי גונא לא חל הקנין, ומשום דהוה ליה "דבר שלא בא לעולם", ואף על פי כן אפשר לשייר עובר שלא בא לעולם. (ראה ב"קהילות יעקב" בכורות סימן א.)
ומפרשינן למילתא: אי דקדים תבעיה ניזק לבעל פרה תחלה, הכי נמי דמצי אמר ליה לבעל פרה: פרה דידך אזיקתן הב לי ראיה דאית לך שותפי, כלומר, מה שהפרה הזיקה הוא ודאי, אבל אם הולד הזיק או לא, ספק הוא, ולא תוכל להפטר מלשלם הכל (חצי נזק), רק אם תביא ראיה שהולד היה שותף בנזק.  18 

 18.  כך כתב הרא"ה. ופירש טעמו של דבר: כיון שהפרה עכשיו ריקנית, על בעל הפרה להביא ראיה שבשעת הנגיחה היה הולד עם הפרה. (וכן דעת בעל המאור). אבל בתוספות רבינו פרץ תמה על כך: הלא הרביע השני הוא ממון המוטל בספק, ואיך נאמר שבעל הפרה מחוייב לשלם את הכל! ? וכתב: אלא נראה דהכי קאמר דאי קדים ותבעיה לבעל הפרה תחילה משתלם מן הפרה רביע נזק, ועוד חצי רביע מטעם ספק, והא דקאמר הב לי ראיה דאית לך שותפי, הכי קאמר אי בעית למפטר ברביע נזק לחוד אייתי ראיה דאית לך שותפא, וביאור פלוגתת הראשונים הוא: לכולי עלמא כל אחד נחשב מזיק בכולו, אלא שהרא"ה סובר שהיות והדין הוא שיחלקו ביניהם את הנזק על כן חיובו של שותף זה פוטר את חבירו, אך רבינו פרץ סובר שהיות ובעל הולד אינו אלא ספק ובעל הפרה הוא ודאי, אין ספק מוציא מידי ודאי ואין לו מי שיפטרנו מחיובו - על פי "ברכת שמואל" סימן יג.
אלא הכא במאי עסקינן דקדים תבעיה ניזק לבעל ולד תחלה, ותו לא מצי ניזק למימר: הב לי ראיה דאית לך שותפי, משום דאמר ליה: במה שתבעת את בעל הולד, גלית אדעתך דשותפא אית לי. על כן, אינני משלם לך אלא רביע נזק, ובעל הולד משלם רק שמינית, כי אם היה ברור שהולד השתתף בנזק, הוא היה צריך לשלם רביע, עתה שאנו מסופקים, אינו משלם אלא שמינית.
איכא דאמרי: בכל מקרה אין בעל הפרה משלם יותר מרביע נזק, ואף על גב דקדים תבעיה ניזק לבעל פרה תחלה, מצי בעל פרה מדחי ליה שלא יתבענו לשלם את הכל.
משום דאמר ליה מידע ידעי  19  דשותפא אית לי, שהרי הפרה היתה מעוברת, והנזק נעשה בשיתוף עם הולד.  20 

 19.  לפי מה שהובא להלן על פי התוספות שבעל הפרה אינו משלם אלא רביעית היות והפרה היתה בחזקת מעוברת אם כן יש לפרש מידע ידעי - כולי עלמא, אך לפי מה שכתב רבינו פרץ בשם ריב"ם שפיר יש לגרוס מידע ידעי אנא, ראה בהערה הבאה.   20.  א. תוספות. ומשלם בעל הפרה רביע ובעל הולד שמינית, וכן דעת הרמב"ן. אבל בעל המאור סובר דאי קדים תבעיה לבעל פרה משתלם שלש שמיניות מבעל הפרה ושמינית מבעל הולד. ב. בתוספות רבינו פרץ הובא בשם הרב ר' יוסף בן מאיר דהא דלא אמרינן שישתלם שלש שמיניות מבעל הפרה מטעם ממון המוטל בספק חולקין (כי אם הולד השתתף בנזק עליו לשלם רבע, ואם לא השתתף - חצי), הוא משום שבעל הפרה יכול לדחות אותו אל בעל הולד, ראה שם.
אמר (הקשה) רבא על פירושו של אביי: וכי אטו אחד מארבעה בנזק ואחד משמנה בנזק כדאמר אביי קתני? הא חצי נזק ורביע נזק קתני!?
אלא אמר (פירש) רבא: לעולם בפרה וולד דחד עסקינן.
והא דקתני: משתלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד, אין הכוונה שמשתלם משניהם, מזה חצי נזק ומזה רביע נזק.
אלא הכי קאמרינן: אם איתה לפרה (אם הפרה ישנה) ואפשר לגבות ממנה, משתלם חצי נזק מפרה, היות ואפילו אם הולד השתתף בנזק, יכול הניזק לומר למזיק: ממה נפשך חצי נזק אתה חייב לתת לי.

דרשני המקוצר