פרשני:בבלי:בבא קמא נח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא נח ב

חברותא

ולאסטמורי בגוה, היה צריך להזהר בה ביותר, אף מכך שלא תלד שם, והרי זו פשיעה גם לגבי הלידה.
ומסקינן: תיקו! שנינו במשנה: כיצד משלמת מה שהזיקה? שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה.
והוינן בה: מנא הני מילי שהשומא אינה לפי שווי הערוגה שאכלה כשלעצמה, אלא רק בשומא ביחס לשטח של בית סאה באותה שדה, כמה שוה כולה פחות, לאחר ההיזק של הערוגה.  68 

 68.  כתב החזון יחזקאל (תוספתא ו י): יש לחקור בעצם הדין ששמין על גב שדה אחר, האם הוא רק דין באופן השומא של תשלומי הנזק, שכדי שלא יפסיד המזיק הרבה אם ישומו את הדבר הניזוק לבדו, אמרה תורה שישומו אגב שדה אחר. או שהוא דין בעצם הנזק, שהתורה גילתה לנו שאם אכלה פירות ערוגה זו, ההיזק מתייחס אל כל השדה, והחפץ הניזוק הוא השדה ולא הערוגה לבדה, ולפיכך שמין את השדה כמה נפחתה על ידי גרעון הפירות של ערוגה זו. והנפקא מינה לדינא, הוא במקום שהפירות שייכים לאדם אחד, והשדה לאדם אחר. או כשאין לניזק אלא ערוגה זו בלבד. שאם הוא דין שנאמר באופן השומא של הנזק, הרי גם באופן זה יש מקום לשומא כזו. אבל אם הוא דין בהערכת עצם הנזק, אז אם אין לניזק אלא ערוגה זו בלבד, אי אפשר לייחס את ההיזק לשדה שאינו של הניזק אלא הנזק הוא אותה ערוגה בלבד. וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי (עמוד 160) שתלה בחקירה זו את השאלה כיצד יהיה הדין בגזילה? כי אם הוא דין בשומת הנזק, גם בגזילה שמין כן. ואם הוא דין בעצם הנזק, שאנו מייחסים את ההיזק לכל השדה, לא שייך לומר כן אלא במזיק. אבל בגזילה, החיוב הוא להשיב את הגזילה עצמה או את דמיה, ולא את מה שהפסיד לנגזל על ידי הגזילה. והחזון יחזקאל שם כתב שנחלקו ראשונים בחקירה זו. כתב החזון איש (ו ג): יש לעיין, היכא שקלקל כותל ביתו, ואם נעשה שומא אגב כל הבית לא נפחת כלל כספו. ואם כן, כיצד נשום את הנזק? ונראה, כיון שבית אינו עומד למכירה בדרך כלל, אלא לתקן את בדקיה, משלם מה שחברו מפסיד בהוצאות התיקון. והביא שם ראיות לזה.
אמר רב מתנה: דאמר קרא (שמות כב ד) "ובער בשדה אחר" - מלמד ששמין את הנזק על גב, ביחס אל שדה אחר.
ומקשינן: הרי האי קרא "ובער בשדה אחר", הלא מבעי ליה, יש בו צורך כדי לדרוש ממנו, שדוקא כאשר הזיקה בשדה של אדם אחר הוא חייב, לאפוקי, ולהוציא אם הזיקה ברשות הרבים, שהוא פטור. ואם כן, כיצד אפשר לדרוש ממנו גם ששמין על גב שדה אחר?
ומתרצינן: אם כן, אילו המקרא היה בא רק למעט רשות הרבים, לכתוב רחמנא "ובער בשדה חבירו".
אי נמי היה לו לכתוב "ובער שדה אחר".
מאי, מדוע אמר הכתוב "בשדה אחר"? כדי לדרוש גם זאת, ששמין על גב שדה אחר.
ומקשינן: ואימא, מדוע לא נאמר, שכוליה קרא להכי הוא דאתא! שהפסוק בא רק לדרוש ששמין על גב שדה אחר, ואילו הדרשא השניה, "לאפוקי רשות הרבים", מנלן?
ומשנינן: אם כן, ש"בשדה אחר" בא רק ללמד את צורת התשלום של הנזק, לכתביה רחמנא "בשדה אחר" גבי תשלומין, היכן שהתורה מדברת על תשלומי הנזק. וכך יאמר הכתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר".
למה לי דכתביה רחמנא, מדוע כתבה זאת התורה גבי "ובער", שמדובר בו בענין הנזק שעשתה הבהמה?
שמע מינה תרתי! שני דברים בא הכתוב ללמד, שדוקא אם הזיקה בשדה אחר ולא כאשר הזיקה ברשות הרבים, וששמים על גב שדה אחר.
והוינן בה: מה שנאמר במשנה שמין בית סאה באותה שדה, היכי שיימינן? כיצד מעריכים את שווי אותו בית סאה? ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים, כיצד נעשית השומא:
אמר רבי יוסי בר חנינא: שמים סאה בששים סאין.  69  לא מעריכים כמה שוה בית סאה אחד בפני עצמו, לפי שאז מפסיד המזיק, כי בית סאה בפני עצמו מחירו יקר, היות ואנשים אינם מוכרים בדרך כלל חלקת שדה כה קטנה של בית סאה אחד, ועני שאין ידו משגת לקנות רק שדה של בית סאה, משלם עליה ביוקר, וממילא גם הערכת הנזק של חוסר ערוגה אחת באותה שדה, גבוהה.

 69.  כתב הראב"ד: ולא ידעתי זה השיעור מאין יצא להם ושמא קבלה היתה בידם. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: ואמנם שיערו זה בששים, כמו שרוב השיעורים אצלנו בששים, כמו שנבאר במסכת חולין.
אלא עושים שתי שומות. תחילה מעריכים כמה שוה שדה של ששים סאה, ולפי זה מחשבים באופן יחסי את השווי של בית סאה אחד. ואז מעריכים כמה פחת שוויה של הבית סאה בגלל חוסר הערוגה הזאת שאכלה הבהמה.  70  (ולא מחשבים ישר את הערוגה ביחס לשדה של ששים סאה, כי אז הניזק היה מפסיד לגמרי, שחוסר ערוגה אחת בשדה כל כך גדולה אינו ניכר כלל, והשדה אינה נפחתת משוויה בשל כך. אבל ביחס לבית סאה אחד, ניכר החסרון. ולכן נקטה המשנה ששמין בית סאה באותה שדה. רש"י).

 70.  כתב הים של שלמה (יח): מרש"י בסוף העמוד משמע שמשערין כאילו היה מוכר את השדה ממש לחלוטין עם התבואה שעליה. ואין נראה, שאם כן יפסיד הניזק יותר מדאי, שמסתמא הלוקח שדה לצמיתות אינו מקפיד על חסרון מועט של אחד מששים מהפירות של עונה אחת. אלא משערין כאילו מוכר השדה לפירותיה בלבד.
רבי ינאי אמר: שמים תרקב, חצי סאה, בשישים תרקבים (חצאי סאה). כלומר שלשים סאה.
וגם לדבריו עושים שתי שומות, שמעריכים תחילה כמה שוה שדה של שלשים סאה (ולא של ששים סאה, כי אז היה מפסיד הניזק, שמחיר שדה של ששים סאה הוא נמוך, היות ואין עליה קופצים, כי היא גדולה יותר מדי לאדם רגיל, וקטנה יותר מדי לאדם עשיר. וממילא הערכת הנזק גם כן נמוכה).
ולאחר שמעריכים את שווי השדה של שלשים סאה, מחשבים את השווי של בית סאה אחד,  71  ומעריכים את הפחת בשווי הבית סאה כתוצאה מאכילת הערוגה.

 71.  בתחילה שמין מה ששוה תרקב ביחס לששים תרקב, ולפי זה מחשבים שווי של בית סאה אחד, מהרש"א. והיה יכול לנקוט סאה בשלושים סאה אלא שרצה לנקוט שיעור ששים כמו רבי יוסי בר חנינא, שאמר סאה בששים סאה, ולכן נקט גם הוא תרקב בששים תרקב. מהר"ם שיף.
חזקיה אמר: קלח בששים קלחים. עושים רק שומא אחת בלבד, מעריכים את מה שהיא אכלה ביחס של פי ששים ממנו,  72  דהיינו כמה פחתו כל הפירות שהם פי ששים משוויו של הפרי הנאכל, כתוצאה מהאכילה.  73  מיתיבי מהא דתניא: אכלה קב או קביים (קב הוא ששית סאה), אין אומרים תשלם דמיהן לפי שווים בשוק, אלא רואין אותה כאילו מה שאכלה היא ערוגה קטנה, ומשערים אותה.

 72.  ובית סאה דקתני במשנה, היינו שאכלה בית סאה, ולא לענין השומא. מהר"ם שיף.   73.  כל הסוגיא התבארה על פי רש"י. והקשו עליו התוס': מה שואלת הגמרא בתחילת הסוגיא "היכי שיימינן", והלא המשנה מבארת זאת יפה, ששמין את הערוגה ביחס לבית סאה באותה שדה? ועוד, שפירש שעושים שתי שומות. והיכן מצינו שתי שומות הללו, והרי בפסוק לא כתוב אלא "בשדה אחר", דהיינו שומא אחת, ששמין מה שהזיק אגב שדה אחר, וגם במשנה לא נזכר שתי שומות? ועוד, דלמאן דאמר קלח בששים קלחים, שמשערים את מה שניזוק ביחס לפי ששים ממנו, למה נזכר כלל במשנה בית סאה? וביארו באופן אחר, ש"שמין בית סאה באותה שדה" שנאמר במשנה, היינו שהבית סאה עצמו נאכל, ושמין אותו ביחס לכל השדה. ולפי שהמשנה לא פירשה ביחס לאיזה גודל של שדה שמין את הבית סאה, לכן שואלת הגמרא "היכי שיימינן". ומפרש רבי יוסי בר חנינא ששמין את הסאה ביחס לששים סאין, ואם אכלה פחות מסאה או יותר מסאה אין משערין אותו ביחס לפי ששים ממנו אלא ביחס לנזק של סאה בששים (כגון אם הפחת של ששים סאה שנאכל ממנו סאה הוא מאה שקלים הרי בחצי סאה הוא חמשים שקל). ואילו רבי ינאי אמר שמשערין לפי תרקב בששים תרקב, ולאחר מכן משערין את הסאה שנאכלה (או פחות או יותר) לפי הפחת של תרקב ביחס לששים תרקב וכמו לרבי יוסי בר חנינא. אלא שבשומא זו מרויח המזיק יותר מהשומא של סאה בששים סאין. כי קרחת של תרקב אינה ניכרת בשדה של שלשים סאה כמו קרחת של סאה בששים סאים (ומה שנקטה המשנה בית סאה, לא לענין הערכת הפחת של בית סאה ביחס לשדה אחר אלא כדוגמא של אכילת הבהמה כמות של בית סאה). וחזקיה אמר, שתמיד משערין את מה שנאכל ביחס לפי ששים ממנו. (וגם לשיטתו, בית סאה שנאמר במשנה היינו שאם אכלה בית סאה משערין בששים סאה, וכן בכל כמות משערין בפי ששים ממנו) תוס' ד"ה שמין. ועל קושיית התוס' לרש"י, היכן מצינו ששתי שומות, כתב הפני יהושע שרש"י דייק כן מלשון המשנה שנקטה "בית סאה באותה שדה" ולשון "באותה שדה" מיותר, לכך משמע לרש"י ש"באותה שדה" קאי על שומת הבית סאה עצמה, ששמין אותה לפי ערך כל השדה, והיינו בששים. וכתב עוד, שבזה מיושב מה שהקשתה הגמרא "היכי שיימינן" על שומא זו של הבית סאה שלא נתבארה במשנה. ועוד כתב, שגם לשון הפסוק משמע שיש שתי שומות, שכתוב "בשדה אחר". ואם היתה רק שומא אחת של אותה ערוגה שנאכלה ביחס לאותה שדה, אין זה שדה אחר. אלא על כרחך שמין גם את הבית סאה עצמה ביחס לשדה אחר שגדולה ממנו פי ששים. והמהר"ם שיף כתב שאפשר שילפינן שתי שומות לפי שהיה יכול הכתוב לומר "ובער שדה חברו" וכתב "בשדה אחר", ויש כאן שני שינויים, ללמד על שתי שומות.
ומוכיחה הגמרא: מאי לאו, האם אין כוונת הברייתא לומר, שמשערים את אותה ערוגה קטנה בפני עצמה, ולא ביחס לשדה אחר.
וקשה לכל האמוראים דלעיל, שמפרשים את השומא שהיא ביחס לשדה אחר!?
ומתרצינן: לא כך היא כוונת הברייתא, אלא כוונת הברייתא היא לומר, שמשערים אותה ערוגה בששים, וכפי שמבארים האמוראים דלעיל, כל אחד לשיטתו.
תנו רבנן: אין שמין קב מפני שמשביחו, ולא בית כור (שלשים סאה) מפני שפוגמו.
והוינן בה: מאי קאמר התנא בברייתא?
ומשנינן: אמר רב פפא: הכי קאמר: אין שמין קב בששים קבים, אם אכלה קב, אין שמין אותו ביחס לשדה של ששים קבים, מפני שמשביח מזיק! המזיק מרויח מכך, כי שדה של ששים קבים מחירה נמוך, מאחר ואין עליה קופצים, כי לעני זה הרבה מדי, ולאדם בינוני, וכל שכן לעשיר זה מעט מדי. ועוד, שחסרון של קב אחד אינו ניכר בתוך שדה של ששים קבים.  74 

 74.  זה דלא כחזקיה, שתמיד משערין ביחס לפי ששים ממנו, ולא קשה עליו מכאן. כיון שלמסקנא לא נשאר הפירוש של רב פפא. שיטת הקדמונים.
ולא כור בששים כורין. אם אכלה כור תבואה, אין שמין אותו ביחס לשדה של ששים כור, מפני שפוגם מזיק. המזיק מפסיד מזה, כי שדה של ששים כור מחירה גבוה, מאחר וקשה להשיג שדה כל כך גדולה, ואדם עשיר הרוצה לקנות שדה כזו מוכן לשלם עליה הרבה יותר מערכה. ועוד, שהנזק הוא גדול, היות וחסרון של כור שלם ניכר מאוד בשדה.
אלא שמין כל סאה שנאכלה, ביחס לשדה של ששים סאה.  75 

 75.  כן כתב רש"י. וכוונת רש"י באכלה כור שמשערין של סאה ממנה ביחס לששים סאה. אבל באכלה קב משערין אותו ביחס לסאה ולא ביחס לפי ששים ממנו. מהר"ם שיף.
מתקיף לה רב הונא בר מנוח: אם כן, שהשומה היא סאה בששים סאין, האי "ולא בית כור" שאמרה הברייתא, אין זה לשון נכון, אלא "ולא כור" מיבעי ליה, כך היה צריך התנא לומר, בדומה לרישא, שנאמר בה "אין שמין קב" ולא נאמר "בית קב"?
ומתרצינן: אלא, אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: הכי קתני:
אין שמין קב בפני עצמו, כמה שוה אותו קב שאכלה, מפני שמשביח ניזק. שהניזק מרויח, שהרי הוא שוה הרבה.
ולא קב בבית כור, אין שמין את הקב ביחס לבית כור, מפני שפוגם ניזק. הניזק מפסיד בשומא כזאת, כי חסרון של קב אחד אינו ניכר בשדה של בית כור.
אלא בששים. שמין את הקב ביחס לששים קבים.  76 

 76.  כתב הרשב"א: וזה כחזקיה. ומה שלא מקשה כאן לרבי יוסי בר חנינא ולרבי ינאי, משום שאינו מפורש בברייתא אלא אוקימתא היא כדי לתרץ הברייתא.
ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא, דקץ קצץ קשבא דקל מחבריה.
אתא לקמיה דריש גלותא, לתבוע אותו לדין על הפסד הדקל.
אמר ליה הריש גלותא למזיק: לדידי חזי לי, אני ראיתי את הדקל, ותלתא תאלתא בקינא הוו קיימי, היו שם שלשה דקלים זה ליד זה, כאילו היו ב"קן" אחד, והוו שוו מאה זוזי, שלשתם היו שווים מאה זוז. ולכן, זיל הב ליה, שלם לו, תלתין ותלתא ותילתא, שלשים ושלשה זוז ועוד שליש זוז, דהיינו, שליש ממאה זוז.
אמר המזיק: ללכת לדין לגבי ריש גלותא, דדאין דינא דפרסא,  77  שהוא דן לפי דין הפרסים, שלא לפי דין תורה, למה לי ללכת לידון לפניו?! שהרי לפי דין תורה אין שמין את הדקל בפני עצמו, אלא ביחס לשדה אחר.  78 

 77.  כך פירש רש"י. ותוס' הביאו שיש מפרשים שדן כאילו הוא דקלא פרסאה, שמבואר לקמן בגמרא שמשערין אותו בפני עצמו בגלל חשיבותו. אולם לפי הערוך, שמפרש שקשבא הוא עצמו דקלא פרסאה, לא יתכן לפרש כן (שאם כן הרי דן כראוי) תוס' ד"ה דדאין.   78.  והטעם של הריש גלותא משום שרק בנזקי ממונו משערים בששים, ולא בנזקי גופו, וכדאמר רבא לקמן. ר"י מלוניל. והרא"ש כתב, שהריש גלותא סבר שכל אילן נחשב כפירות גמורים שנישומים בפני עצמם. ולפי האמת רק אילן שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרוהו וישתלוהו במקום אחר יתקיים, הוי כפירות גמורים. (והרא"ש לשיטתו בביאור "דקלא ארמא" ו"דקלא פרסאה" לקמן נט א ראה שם הערה 90).
אתא, הלך ובא המזיק לקמיה דרב נחמן.
אמר ליה רב נחמן: בששים צריך לשום את הדקל, ביחס לשטח של ששים דקלים כדין המשנה שלנו.
אמר ליה רבא לרב נחמן: אם אמרו במשנה ששמין בששים בנזקי ממונא, כשהבהמה שלו אכלה והזיקה, האם יאמרו כן גם בנזקי גופו, כשהוא עצמו הזיק בידים, שקצץ את הדקל. והרי היזק שעושה האדם בעצמו הוא דבר יותר חמור, ושמא בכגון זה לא הקילו על המזיק לשום בששים!? אמר ליה אביי לרבא: בנזקי גופו מאי דעתך, שאתה סבור שאין שמין בו בששים, הרי זה משום שדייקת כך מברייתא,  79  דתניא: המבכיר, המשחית ומכלה כרמו של חבירו, כשהענבים הם בשלב של סמדר, שהן עדיין קטנים, מיד בתחילת הפריחה, רואין אותו כמה היתה יפה, כמה היה שוה הכרם קודם לכן, וכמה היא יפה לאחר מכן לאחר הנזק.

 79.  שמסברא בעלמא לא היה חולק רבא על רב נחמן שסובר שאין חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו. מהדורא בתרא.
ואילו בששים לא קתני! שמיו את מה שהשחית ביחס לפי ששים ממנו. הרי שבנזקי גופו לא נאמר הדין של ששים?
אך אין מכך ראיה.
כי אטו, האם גבי נזקי בהמתו, נמי, מי לא תניא כי האי גוונא!?
הרי מצינו ברייתא העוסקת בנזקי ממונו, שלא מזכירה את הדין של שומא בששים, ובכל זאת אנו מפרשים אותה שלכך נתכוונה הברייתא. ואם כן, גם בברייתא של נזקי גופו, נפרש כך. ואין לך כל ראיה לחלק בין נזקי גופו לנזקי ממונו!
דתניא: בהמה שנכנסה לרשות לרשות הניזק, וקטמה חתכה את ראשה של נטיעה (אילן צעיר).
רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים, דיינים שהיו קונסים לשלם אפילו יותר מהחיוב, היו אומרים: התשלום על הנזק של קטיעת ראש של נטיעה בת שנתה - שתי כסף. ועל קטימת ראשה של נטיעה בת שתי שנים - ארבעה כסף.  80 

 80.  וגזרו כן משום ישוב ארץ ישראל. שיטה מקובצת כתובות (קה א) בשם תלמידי הרשב"א. וכתב בתוס' רבינו פרץ, שהם אינם חולקים על הדין שמשערין בששים, אלא שהחמירו יותר, שלכל הפחות ישלם שתי כסף, ואפילו אם על ידי השומא של ששים לא יגיע לסכום זה. אבל אם על ידי השומא של הששים יגיע ליותר משתי כסף, ישלם יותר.
אכלה הבהמה את התבואה חזיז, בעודה שחת:
רבי יוסי הגלילי אומר: נידון במשוייר שבו.  81 

 81.  ואם נתקלקלו אחר כך שאר הערוגות משדפון או שאר תקלות אינו צריך לשלם כלום. ולרבנן, הסוברים "רואין כמה היתה יפה" ושמין את הנזק לפי השווי של השדה עכשיו, אין חילוק, וגם אם נתקלקלו בסוף שאר הערוגות צריך לשלם. ים של שלמה (יח).
מממתינים לראות את מה שנשאר בשדה, כמה יהא שוה כשיגדל ויגיע לקציר, ולפי זה הוא משלם על מה שנאכל.
וחכמים אומרים: לא שמים את התבואה עצמה שנאכלה, אלא רואין אותה את הקרקע כמה היתה יפה כמה היתה שוה לימכר כשהיא עם השחת, וכמה היא יפה עתה לאחר ההיזק, ומשלם את ההפרש.

דרשני המקוצר