פרשני:בבלי:בבא קמא סז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא סז ב

חברותא

אף "גזול" דלית ליה תקנתא; וללמד:
אין הגזול כשר לקרבן לא שנא לפני יאוש, ולא שנא אחר יאוש.
הרי שיאוש אינו קונה, שאם היה קונה, לא היה נפסל.  1 

 1.  א. היינו על דרך שנתבאר לעיל סו ב, בענין הלימוד מ"קרבנו ולא הגזול", ראה שם ובהערה ותלמד לכאן. ב. כתבו התוספות: אף על גב דאמר לעיל סה ב "גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו", ואם כן הרי יש לו תקנה, מכל מקום כמות שהוא אין לו תקנה. ומיהו לפי מה שכתב רש"י שם שאינו שינוי אלא לענין טביחה ומכירה, וכן לפי מה שכתב רש"י בדף סז ב, ששינוי מאליו אינו שינוי אלא אם כן שינהו בידים, אם כן לכאורה ניחא בפשיטות קושיית התוספות.
רבא אמר:
מהכא יש ללמוד שאין יאוש קונה, שהרי מיעטה תורה: "קרבנו" ולא הגזול, והיינו כגון שגזל בהמה והקדישה לקרבן.
והרי אימת מיעטה התורה:
אילימא לפני יאוש, הרי פשיטא שהוא פסול, כי אינו שלו כדי להקדישו, ולמה לי קרא לפוסלו!?  2 

 2.  ומשום "שינוי השם" אי אפשר לומר, כי אינו מועיל "שינוי השם" של הקדש בלי יאוש קודם.
אלא לאו, מיעוט התורה הוא בכגון שגזל בהמה והקדישה לאחר יאוש, כי אז חל ההקדש משום "שינוי השם" או "שינוי רשות" שלאחר יאוש.
ושמע מינה: יאוש לחוד לא קני, כי אם היה היאוש קונה, שוב אין מקום לפוסלו, כיון שבשעת ההקדש כבר היה שלו.  3 

 3.  ראה בגמרא לעיל סו ב שהביאה הגמרא ראיה זו, ובמה שנתבאר שם בהערות.
ומסיק רבא: שמע מינה שיאוש אינו קונה בגזילה.
ותמהינן: והרי ראיה זו כבר הביא אביי לרבה לעיל סו ב, והא רבא עצמו הוא דאמר שם לדחות את הראיה, ומשום שהפסוק אינו בא למעט את הגוזל בהמה והקדישה, אלא כגון דגזל קרבן דחבריה, וללמדנו שאין הקרבן עולה לרצון לבעלים!?  4 

 4.  ראה ברש"י שם שפירש שני פירושים בדחיית הגמרא, וכאן הובא פירושו הראשון של רש"י שם; וראה מה שנתבאר בהערות שם.
ומיישבת הגמרא קושיא זו בשני אופנים:
איבעית אימא: הדר ביה (חזר בו) רבא.
ואיבעית אימא: חד מינייהו (אחת משתי שמועות אלו) רב פפא שהיה תלמידו של רבא הוא שאמרה, אלא שטעה השומע, והיה סבור שמשמו של רבו היה אומר כן;  5  ושוב לא תיקשי דרבא אדרבא.

 5.  נתבאר על פי התוספות.
שנינו במשנה: ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר: "כי יגנוב איש שור או שה, וטבחו או מכרו, ארבעה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה":
ומקשינן: ואמאי אינו משלם ארבעה וחמשה אלא על שור ושה בלבד!?
נילף גזירה שוה "שור שור" משבת, שנאמר בה (דברים ה יד): "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך" -
ונאמר: מה להלן - גבי שבת - חיה ועוף כיוצא בהן דשור וחמור,  6  אף כאן (כל בהמה) חיה ועוף כיוצא בהן דשור ושה!?  7 

 6.  כדילפינן לעיל נד ב; ומגזירה שוה זו ילפינן שם לענין חסימה וכלאים בחרישה, שכל הבהמות חיות ועופות, הרי הן כיוצא בהם דשור וחמור האמורים בהם.   7.  א. הקשה ה"פני יהושע": הרי שור ושה עצמו אינם שוין שזה משלם ארבעה וזה משלם חמשה, ואם נאמר שנוהג בכל בעלי חיים אם כן נתת דבריך לשיעורין, איזה מין ישלם ארבעה ואיזה מין ישלם חמשה! ? וראה מה שיישב שם. ב. הקשו האחרונים מסוגייתנו על מה שכתבו התוספות בחולין (עח א ד"ה ועוד) בתירוץ אחד, שאם אי אפשר ללמוד משבת לגמרי ולהכליל אף בהמה טמאה, שוב לא ילפינן משבת כלל, ומטעם זה אי אפשר ללמוד, שהלאו: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" נוהג בכולם, משום שאי אתה יכול להכליל בהמה טמאה שאינה בשחיטה, ואם כן הוא הדין גבי טביחה ומכירה, הרי אין אתה יכול להכליל בהמה טמאה ב"וטבחו". וב"אחיעזר" חלק ב סימן ח אות י ביאר, שאין לומר: על כל פנים לענין מכירה נלמד משבת שהוא חייב בכל אופן; שהרי תיקשי לדעת הסובר: "כל דליתיה בטביחה ליתיה במכירה", למה לי "שור ושה" המיותר שהוא בא ללמד שלא ללמוד משבת (כמבואר בתירוץ הגמרא), היות ובלאו הכי אי אפשר ללמוד משבת! ? וראה מה שתירץ שם.
אמר תירץ רבא:
כי אמר קרא: "שור ושה" "שור ושה" שני פעמים, ("שור או שה ... תחת השור ... תחת השה"), כדי ללמד:
שור ושה - אין, אכן חייבים עליהם ארבעה וחמשה, אבל מידי אחרינא לא חייבים עליו ארבעה וחמשה, אף אם טבחו או מכרו.
אמרי בני הישיבה להקשות: הי "שור ושה" מייתר!?
אילימא "שור ושה" דסיפא דקרא הוא דמייתר, דניכתוב רחמנא: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחתיו, וארבע צאן תחתיו" (ולא: "תחת השור ... תחת השה") -
כך הרי אי אפשר לומר, כי: אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא: בעי שלומי תשעה לכל אחד ואחד (כי אז הייתי אומר: הטובח או מוכר שור או שה משלם תשעה, חמשה בקר וארבע צאן).  8 

 8.  יש לעיין, אם גנב שור, ומשלם חמשה בקר וארבע צאן, לפי איזה ערך ישלם את הצאן, שהרי לא גנב צאן כלל.
וכי תימא אכן "שור ושה" דסיפא מיותר, ומשום שאינו צריך ללמד שלא ישלם תשעה, דהא כתיב "תחתיו" "תחתיו" שני פעמים, וחד "תחתיו" מייתר ללמד שלא ישלם תשעה.
אין הדבר כן, כי ההוא "תחתיו" דמייתר מיבעי ליה לדרשה אחרינא, כדמפרש ואזיל, ואם כן אין "שור ושה" דסיפא מיותר, משום שהוא בא ללמד שלא ישלם תשעה.
דתניא: יכול גנב שור שוה מנה, ישלם תחתיו חמשה שורים נגידין (כחושים וקרובים למות)  9  וייפטר!? לפיכך תלמוד לומר: "תחתיו" "תחתיו" שני פעמים.

 9.  לשון "נגידים" הוא מלשון ארמי, כדמתרגמינן (בראשית נ): "ויגוע" "ואיתנגיד".
אלא תאמר: "שור ושה" דרישא דקרא הוא דמייתר, דנכתוב רחמנא: "כי יגנוב איש וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ולא לכתוב "כי יגנוב איש שור או שה", והיתור בא ללמד: שור ושה אכן חייבים עליו ארבעה וחמשה, אבל לא שאר בהמות.
אף כך אי אפשר לומר, כי:
אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא: עד דגניב תרי וטבח להו (אינו חייב עד שיגנוב שור ושה ויטבחם), ולכך אמרה תורה: "כי יגנוב איש שור או שה".
ואם כן איזה "שור ושה" מיותר ללמדנו: שור ושה אין, מידי אחרינא לא!?
ומשנינן: אכן "שור ושה" דרישא מיותר, ודקשיא לך: והרי צריך ללמדנו שהחיוב הוא אף בלא שיגנוב שנים ויטבחם, הרי "וטבחו" כתיב, דמשמע: טביחה לחד בלבד, ואינו צריך לשחוט שנים כדי להתחייב.
ואכתי מקשינן: הרי "שור ושה" דרישא אינו מיותר, שאם לא היה הכתוב אומרו, אימא אינו חייב על מכירה עד דגניב לתרוייהו ומזבין להו (עד שיגנוב שנים וימכרם)!?
ומשנינן: והרי "ומכרו" כתיב, דמשמע: מכירה לחד בלבד.
ואכתי מקשינן: אימא: לכך אמר הכתוב "שור ושה" ברישא, שאם לא כן: הוה אמינא שאינו חייב עד דגניב תרי: וטבח חד, ומזבין חד (אינו חייב עד שיגנוב שנים, ויטבח את האחד וימכור את השני), ולכך אמרה תורה: כי יגנוב איש "שור או שה"!?
ומשנינן: "או מכרו" כתיב, ו"או" משמע לחלק.
ואכתי הוה אמינא - אם לא שאמר הכתוב "כי יגנוב איש שור או שה" ברישא - עד דגניב לתרוייהו וטבח חד ומשייר חד, או מזבין חד ומשייר חד (אינו חייב אלא בגניבת שנים, ומתחייב בטביחת האחד או במכירתו, ואילו בשני לא עשה ולא כלום).  10 

 10.  לכאורה, יהיה פירוש הפסוק, שאם גנב שנים וטבח או מכר את האחד, ישלם גם על זה שלא טבח ולא מכר פי ארבעה או חמשה, ומשום שנדון את שניהם כמעשה גניבה אחת.
ולכך אמר הכתוב "שור או שה" ברישא ללמד לא כן, ואם כן הרי אינו מיותר, ואכתי תיקשי: נילף "שור שור" משבת!?
אלא מפרשת הגמרא את היתור המלמד שלא נלמד "שור שור" משבת לחייב ארבעה וחמשה בכל הבהמות חיות ועופות:
"שור" דסיפא, ו"שה" דרישא, הוא דמייתר, דנכתוב רחמנא: "כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה" -
ואילו "שור" דסיפא ו"שה" דרישא למה לי!? הרי שמע מינה מיתור שני אלו: שור ושה אין, אכן חייבים עליו ארבעה וחמשה, אבל מידי אחרינא לא חייבים עליו, ואין לומדים "שור שור" משבת!
שנינו במשנה: אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל:  11 

 11.  מקור דין זה הוא משום שנאמר בפרשת שומר חינם: "וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים", ודרשינן: "מבית האיש" ולא מבית הגנב, וכמבואר לקמן סטב; וכתבו התוספות שלדעת הסובר שאין מקרא זה עוסק בגנב לא בטוען טענת גנב, כמבואר בסוגיא לעיל סד ב, צריך לומר שיש לו דרשה אחרת המעטת את הגונב אחר הגנב.
הסוגיא הבאה היא סוגיא שניה בדין יאוש.
אמר רב:
לא שנו - במשנתנו, שאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל כלל, ואף לא לגנב ראשון - אלא כשגנב השני לפני יאוש של הבעלים הראשונים, אבל אם גנב השני לאחר יאוש של הבעלים הראשונים, כי אז כבר קנאו גנב ראשון ביאוש, וגנב שני שגנב ממנו משלם תשלומי כפל לגנב ראשון.  12  אמר רב ששת:

 12.  הקשה ב"שיטה" שב"שיטה מקובצת": היות ועיקר חידושו של רב הוא שיאוש קונה, אם כן למה השמיענו רב דין זה לענין חיובו של גנב שני, ולא לענין פטורו של גנב ראשון בטביחה ומכירה, שלאחר יאוש הרי הוא פטור משום ש"שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר"! ? ותירץ: שמא יש לומר, שרב השמיענו חידוש, שקניינו של הגנב על ידי יאוש קנין גמור הוא, עד שהגונב ממנו חייב לשלם לו כפל וארבעה וחמשה, כאילו היה שלו מעולם.
אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתתא (סבור אני שדברי רב אלו נאמרו בעת היותו מנמנם ושוכב) כי יש להוכיח שיאוש אינו קונה!
דהרי תניא:  13 

 13.  כתבו התוספות (ד"ה דתניא): שאת ראיות הגמרא כאן אם יאוש קונה, יכולה היתה הגמרא להביא בסוגיא הראשונה העוסקת בדין יאוש, וכן יכולה היתה הגמרא להביא את הראיות שנשנו שם - בסוגייתנו; אלא שרבה בסוגיא לעיל עוסק בגזלן, ולפיכך הקשתה עליו הגמרא קושיות ממשניות וברייתות העוסקות בגזלן, ואילו רב שדיבר בגניבה מקשה עליו הגמרא קושיות ממשניות וברייתות העוסקות בגנב; ועוד, היות וכך נשנו הסוגיות בבית המדרש, מביאה אותם הגמרא כפי שנשנו בבית המדרש.
אמר רבי עקיבא:
מפני מה אמרה תורה: טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, מפני שנשתרש (הכה שרשים) בחטא, שעד הטביחה היתה הבהמה קיימת והיתה של בעליה, ורק ברשותם לא היתה, ואילו משטבחה יצאה לגמרי מיד בעליה, כי אף הבשר שעדיין קיים הוא אחר הטביחה קנה הגנב ב"שינוי מעשה" של הטביחה;  14  וכן כשמכרה הוציאה מיד בעליה, שהלוקח קנה אותה ב"שינוי רשות".

 14.  אפשר, שאין צורך לזה, ודי במה שקלקל את הבהמה, כדי להחשיבו כ"נשתרש בחטא".
והרי אימת, באיזה אופן אמרה תורה שהמוכר את הגניבה חייב, עד שאומר רבי עקיבא שנשתרש בחטא על ידה -

דרשני המקוצר