פרשני:בבלי:בבא קמא עו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא עו ב

חברותא

וריש לקיש אומר ליישב, שלא תיקשי לרבי שמעון: והא שחיטה שאינה ראויה היא:  1  הכא במאי עסקינן במשנתנו: בשוחט בעלי מומין שאינם ראויים למזבח בחוץ,  2  והם מותרים באכילה על ידי פדיון, ורבי שמעון הרי סובר: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", וכמבואר בהמשך הענין.

 1.  א. כתבו התוספות, שריש לקיש אמר את דבריו שלא לפי פירוש סוגייתנו במשנה, כי הוא הרי מפרש את דברי רבי שמעון באופן אחר, וכמבואר לעיל סט ב וכמבואר בעמוד א בהערה 11 אות ב. ולכאורה אין כוונתם אלא להעמיד את הדברים על דיוקם, שהרי מכל מקום לענין "שחיטה שאינה ראויה" אין הבדל בין הפירושים, ותירוצו של ריש לקיש לפי ביאורו במשנה, יש לאומרו גם לפי פירושו של רבי יוחנן בסוגיא, אך ראה מה שיתבאר באות ג. ב. הקשה ה"פני יהושע" (בתוספת ביאור בדבריו): הרי ריש לקיש גופיה סבירא ליה בחולין קלט, שהאומר "הרי עלי" ליתן לבדק הבית, והפריש, אינו חייב באחריות גניבה ואבידה, כיון "דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה", ואם כן האיך אפשר לחייבו על הגניבה, והרי בגניבת הדבר לא נתחייבו הבעלים ליתן אחר תמורתם! ? ויש לבאר את קושייתו בשני אופנים: האחד: כל שלא נתחייבו הבעלים בתמורתם, אין הם נחשבים כבעלים מדין "גורם לממון", וכסברא שהובאה בשם ה"קצות החושן" בעמוד א בהערה 5, וכן נראה שהבין את הקושיא ב"אפיקי ים" חלק ב סימן י, ראה שם שהאריך בקושיא זו. השני: היות ולא נתחייבו הבעלים בתמורת הבהמה, יכול הגנב לומר להם: "מאי אפסדתיך"; וראה שם מה שכתב בזה. ג. וכתב ב"אחיעזר" חלק ב סימן מו אות י על קושייתו של ה"פני יהושע", שלא קשיא מידי, כי ריש לקיש לשיטתו, שהוא מפרש את דברי רבי שמעון במי שגנב מן הבעלים, ואחר כך הקדישוהו הבעלים, ואין אנו דנים לחייבו משום "גורם לממון" אלא על הטביחה ולא על הגניבה, והרי כשטבח נתחייב הבעלים באחריותו אפילו לריש לקיש, (וכן כתב ב"אפיקי ים" חלק ב סימן י ד"ה עוד הקשה הפני יהושע, וראה שם היטב). ולפי דבריו, מה שכתבו התוספות שהובאו דבריהם באות א, אין זה רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, אלא שבאמת, ריש לקיש עצמו לא אמרה אלא לפי שיטתו.   2.  כתב הרע"ב: "אבל אם שחטן תמימים בחוץ, הויא שחיטה שאינה ראויה", והוסיף עליו ב"תוספות יום טוב": "וכן נמי אם שחטן בעלי מומין בפנים", והיינו, שסובר ה"תוספות יום טוב", שהשוחט בעלי מומין בפנים הרי הם אסורים כמו חולין שנשחטו בעזרה, ושחיטה שאינה ראויה היא; וראה מה שכתב בזה הרש"ש.
תהי בה  3  רבי אלעזר (הקשה על כך רבי אלעזר) על תירוצי רבי יוחנן וריש לקיש: לרבי יוחנן - שתירץ: בשוחט תמימים בפנים -  4  תיקשי: דאכתי שחיטה שאינה ראויה היא משום שקדשים הם, דכי אטו שחיטה מתרת את הקדשים באכילה!? והלא זריקה היא המתרת את הקדשים באכילה, ונמצא שבשעת שחיטה, אינה ראויה היא השחיטה, ואין זו טביחה להתחייב עליה.

 3.  כתב רש"י: לשון "מריח בקנקן", וכמו "תהי ליה אקנקניה" ("הריח לו בקנקנו אם יין הוא או חומץ, כלומר: בדקהו בהלכות אם תלמיד חכם הוא או אם לאו, ריח היין כשמריחין אותו אם טוב הוא קרי: תהי", רשב"ם בבא בתרא כב א; ובלשוננו: "תהה על קנקנו"), כלומר: דייק לה רבי אלעזר". וכתב ב"תורת חיים": כמה אמוראים מצינו, שכל אחד נקט לשון לעצמו, כמו "מגדף רבי אבהו", "פריך רב אחאי", ("פשיט רב אחאי", "תהי בה רבי יוחנן", "לייט עלה אביי", וכמו שכתבו התוספות בכתובות ב ב ד"ה פשיט).   4.  כתב רש"י, שהקושיא היא לרבין אליבא דרבי יוחנן, שתירץ: בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים ; ומשמע לכאורה, שלרב דימי אליבא דרבי יוחנן לא קשה קושיא זו, ותמה המהרש"א: למה לא תיקשי אף לרב דימי! ? ודעת התוספות ועוד ראשונים, שכל קושיית הגמרא, אינה אלא לרב דימי בשם רבי יוחנן, שהוא מפרש את המשנה ב"נשפך הדם", אבל לדעת רבין המפרש בלא "נשפך הדם", בזה אין צורך לומר: "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", כיון שנזרק הדם לבסוף, ראה בתוספות ובראב"ד. וכתב ה"פני יהושע", שרש"י כתב שהקושיא היא לרבין, לרבותא, שאפילו לשיטתו קשה, וכל שכן לרב דימי; וכן נראה מלשון "תוספות רבינו פרץ", שלדעת רש"י הקושיא היא לשניהם.
לריש לקיש - שתירץ: בשוחט בעלי מומין בחוץ - תיקשי: והלא אכתי שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי קדשים הם, וכי אטו שחיטה מתרת אותם באכילה!? והלא פדייה מתרת אותם, כי עד שלא נפדו הקדשים הרי הם אסורים באכילה.  5 

 5.  ואין לפרש את משנתנו באופן שהיא כבר פדויה (ומכל מקום לדעת חכמים הוא פטור, היות ובשעת גניבה היתה של הקדש, אחרונים), שהרי אם פדאה הגנב, שלו היא, ואינו חייב עליה, חידושי רבי מאיר שמחה. ולכאורה, אף בלי סברא זו אין שייך לפרש בכי האי גוונא, שהרי אם פדאה הגנב, אם כן כבר אינו "גורם לממון" אצל הבעלים, שאפילו אם תאבד הבהמה הפדויה, הרי לא יתחייב ליתן תמורתה; אך ראה ב"פני יהושע" מה שכתב בזה, והוא נשאר בקושיא למה לא אומרת הגמרא שכבר פדאה הגנב, ראה שם; וראה עוד ב"ספר המפתח".
ודוחה הגמרא את דברי רבי אלעזר, כי אישתמיטתיה לרבי אלעזר הא דאמר רבי שמעון עצמו (שבביאור שיטתו אנו עוסקים):
"כל העומד לזרוק כזרוק דמי", והיות ומיד אחר השחיטה עומדת היא ליזרק דמה, הרי זה כאילו כבר נזרק דמה, לענין שתיחשב השחיטה "שחיטה ראויה".
וכל העומד לפדות כפדוי דמי", ואם כן שחיטה ראויה היא, שהרי בהמה בעלת מום עומדת היא לפדיון ולהיתר אכילה.  6 

 6.  א. כתב רש"י: "ובעלי מומין כפדויין דמו, הואיל וסופן לכך", ומשמע, שאינו חשוב כפדוי אלא משום שעומד הוא לפדיון וסופו לכך; וראה מה שיתבאר בהערה לקמן עז ב גבי פרה שהיא חשובה "עומד ליפדות". ב. עוד כתב רש"י: שצריך לפרש את משנתנו באופן שכבר קודם ההקדש היתה הבהמה בעלת מום, ומתחילה לא הוקדשה אלא לבדק הבית, אבל אם בשעת ההקדש הקדשה הבהמה למזבח, ואחר כך נפל בה מום, כי אז אינה נפדית אלא ב"העמדה והערכה", ומשנשחטה אינה ראויה ל"העמדה ". ואם תאמר: והרי לעיל אמרה הגמרא, שמשנתנו עוסקת בקדשי מזבח, ולפי ריש לקיש עצמו, דברי רבי שמעון הם המשך לדין "גנב והקדיש" (וכמו שנתבאר בהערה לעיל על פי התוספות), שהעמדנוהו בקדשי מזבח וכדאמרינן "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן" דהיינו דוקא ב"קדשי מזבח", כמו שכתבו התוספות שהובאו בהערה בסוגיא שם, ואם כן איך כתב רש"י שאנו עוסקים בבעלי מומין מעיקרן! ? זה אינו, כי עד כאן לא העמדנוהו בקדשי מזבח, אלא משום שהוקשה לנו: "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", וקושיא זו אינה אלא לפירושו של רבי יוחנן שהמשנה עוסקת בהקדש של הגנב, אבל לפי ריש לקיש שהמשנה עוסקת בהקדש הבעלים, הרי מעיקרא לא קשיא מידי.
ומפרשת הגמרא: כל העומד לזרוק כזרוק דמי לשיטת רבי שמעון, מנין? מהא דתניא:
רבי שמעון אומר: כל אוכל שהוא אסור בהנאה, אינו מיטמא "טומאת אוכלין",  7  אבל אם היה האוכל מותר בהנאה ונאסר, הרי הוא מקבל "טומאת אוכלין"; ולפיכך:

 7.  כלומר: אין בו דין קבלת טומאה של אוכל. וטעמו של רבי שמעון הוא, משום שנאמר (ויקרא יא לד): "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא", ודורש רבי שמעון "מכל האוכל אשר יאכל" אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לגוי או לישראל קרוי אוכל, הרי הוא מקבל טומאה; אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו אפילו לגוי, משום שהוא אסור לך בהנאה, אינו מקבל טומאה.
יש נותר מן הקדשים שהוא אסור בהנאה, שאף על פי כן הוא מטמא טומאת אוכלין, היות והיתה לו שעת הכושר, ומפרש לה ואזיל.
ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין היות והוא אסור בהנאה; כיצד:
בשר קדשי קדשים או תודה - הנאכלים ליום של השחיטה והלילה לאחריו בלבד - שלן (עבר עליו הלילה שלאחר שחיטה), לפני זריקה של הדם, ונמצא שלא הותרו בהנאה מעולם, שהזריקה היא המתרת את הקדשים באכילה, והרי נעשה נותר קודם זריקה, נותר זה אינו מטמא טומאת אוכלין, שהרי לא היה לו שעת הכושר.
אבל אם לן בשר זה לאחר זריקה, וכבר הותר באכילה משנזרק דמה, אלא שנאסר לאחר שעבר הלילה, נותר זה מטמא טומאת אוכלין, שכבר היתה לו שעת הכושר.  8  וקיימא לן במנחות: מאי לן "לפני זריקה" שאינו מטמא טומאת אוכלין, היינו דוקא כשלן קודם שנראה לזריקה, כדמפרש ואזיל; ומאי לן "לאחר זריקה" שהוא מטמא טומאת אוכלין, היינו כשלן לאחר שנראה לזריקה, ואפילו לא נזרק דמו.

 8.  נתבאר על פי רש"י שפירש את הענין בקדשים שנפסלים ונאסרים משום נותר לאחר לילה אחד; ואמנם צריך ביאור, שהרי אף בלי דין נותר כלל ואף בשלמים שנאכלים לשני ימים ולילה, אין הבשר ראוי לאכילה כשלן, שהרי לעולם לא ייזרק דמו, כיון שדם כל הקדשים נפסל ב"לינה" דהיינו בשקיעת החמה של יום השחיטה! ? (והנה לשון "לן" יותר משמע באמת שהוא עולה על הדם שפסולו נקרא "פסול לינה", אך לשון "נותר" נראה שהנידון הוא משום "פסול נותר"). וראה מה שהאריך בזה הרש"ש, וראה עוד ב"ספר המפתח", וראה עוד שם, מה שהובא להקשות בשם המהרש"ם.
קודם שנראה לזריקה לן, מאי היא (כלומר: כיצד אינו נראה לזריקה)?
דלא הויא שהות ביום למזרקיה (לא היתה אפשרות ביום לזרוק את הדם), משום דשחטיה סמוך לשקיעת החמה, ובאופן זה בלבד אינו מטמא טומאת אוכלין, ומשום שביום בלבד יכול לזרוק.  9 

 9.  כלומר: ומשנראה לזריקה ביום שלמחרת כבר הוא נותר; ואין צריך לפרש משום שכשהגיע שקיעת החמה, כבר נפסל הדם בזריקה משום לינה.
לאחר שנראה לזריקה לן מאי היא? דהויא שהות ביום למזרקיה, והיות והיה אפשר לזורקו ביום, הרי הוא כאילו כבר נזרק דמו והותר בהנאה, ובאופן זה מטמא הוא טומאת אוכלין, אף שמעולם לא היה מותר בהנאה.
אלמא הרי מוכח: "כל העומד לזרוק כזרוק דמי"! וכל העומד לפדות כפדוי דמי לרבי שמעון, מנין? מהא דתניא:
רבי שמעון אומר:

דרשני המקוצר