פרשני:בבלי:בבא קמא עז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא עז ב

חברותא

ואמר ריש לקיש לבאר, למה היא חשובה שהיה לה שעת הכושר משנשחטה, והרי אסורה היא בהנאה:
כי אומר היה רבי שמעון: פרה נפדית אפילו על גב מערכתה, כלומר: אפילו משנשחטה הפרה כדין על גבי מערכת של עצים שהיא נשחטת עליה,  1  עדיין יכול הוא לפדותה - אם מצא אחרת נאה הימנה - ולהתירה בהנאה; והיות ובאותה שעה ראויה היתה לפדיון, אם כן אומרים אנו לענין זה: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", וכאילו היתה ראויה לקבל טומאה בין שחיטה להזאת דמה.

 1.  א. כמבואר במשנה בפרה פרק ג משנה ט: "כפתוה בחבל של מגג, ונתנוה על גבי המערכה, ראשה בדרום ופניה למערב, הכהן עומד במזרח ופניו למערב, שחט בימינו וקיבל בשמאל. ב. כתב רש"י בחולין פב א לבאר למאי נפקא מינה ב"טומאת אוכלין" של הפרה, שהרי פרה אדומה מטמאה אדם ובגדים; וביאר, שהיא מצטרפת לחצי שיעור אוכל שקיבלו כאחד טומאה ממקום אחר, שנטמא האוכל המצורף לפרה; וראה בתוספות ד"ה פרה שהאריכו בדברי רש"י. ג. בגמרא מנחות קא ב מבואר, שאין אומרים גבי פרה "כל העומד לפדות כפדוי דמי", אלא משום שאם מצא אחרת נאה הימנה, מצוה לפדותה; ומכל מקום משמע שאף על פי שאינה עומדת למצוא אחרת נאה הימנה וליפדות, מכל מקום אנו אומרים "כל העומד לפדות כפדוי דמי", וראה לשון רש"י לעיל עו ב ד"ה וכל העומד ליפדות, שכתב: ובעלי מומין כפדויים דמו, הואיל וסופן לכך".
אלמא, הרי מוכח שלדעת רבי שמעון: "כל העומד לפדות כפדוי דמי".
כאן שבה הגמרא לתירוצי רבי יוחנן וריש לקיש על הקושיא לרבי שמעון המחייב בגונב קדשים מבית בעלים וטבחן: "והא שחיטה שאינה ראויה היא" שהרי שחוטי חוץ היא; ורבי יוחנן פירשה, בשחיטה בפנים לשם בעלים, וכגון שנשפך הדם, או: בשחיטה בפנים שלא לשם בעלים; וריש לקיש פירשה, בשוחט בעלי מומין בחוץ; ומבארת הגמרא:
בשלמא רבי יוחנן לא אמר כישובו של רבי שמעון בן לקיש, משום דקא בעי לאוקמה למתניתין (מפני שרוצה היה רבי יוחנן להעמיד את משנתנו) אפילו בתמימין, ואילו לריש לקיש משנתנו עוסקת רק בבעלי מומין, ותירוץ דחוק הוא.
אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן, שהעמידה אפילו בתמימין!?  2 

 2.  הקשה בשו"ת עמודי אור (סוף סימן קיב בהגהה): הרי יש לומר בטעמו של ריש לקיש, שהוא הולך לשיטתו (מכות טו ב): דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ואף סובר הוא (כתובות לד ב): חייבי מלקיות שוגגין פטורים מן התשלומין; והרי מבואר בזבחים כט ב שכל מחשבת שינוי בקרבן, עובר בלאו ד"לא יחשב", אלא שאינו לוקה משום שהוא לאו שאין בו מעשה; ואם כן ריש לקיש לשיטתו אינו יכול לפרש כרבי יוחנן, שמשנתנו עוסקת כגון ששחטו שלא לשם בעליו, שהרי אם כן לא יהיה חייב על הטביחה, כי ייפטר מלשלם כדין חייבי מלקיות ואפילו כשיהיה שוגג, לדעת ריש לקיש עצמו! ? ואין לומר, שהכהן שחטו שלא לשם בעליו ולא הגנב, ומתחייב הגנב על ידי שחיטת השליח בארבעה וחמשה, ונמצא שהגנב לא עבר בלאו; שהרי ממה נפשך: אם אמר לו לשחוט סתם, והוא שחטו שלא לשם בעליו, אם כן בודאי שלא יתחייב השליח, שהרי לפי מה שהוא ציוה לשליח היה הקרן אמור לחזור לבעלים, שהרי "סתמן לשמן" כמבואר בזבחים מו ב, והכהן מדעתיה דנפשיה הפסידו לבעלים; ואם אמר לו לשחוט שלא לשם בעלים, הרי בכי האי גוונא כתב ה"משנה למלך" (פרק ג מגנבה), שאין שליח לדבר עבירה אפילו בטביחה, ולא יתחייב הגנב בטביחת הכהן. וכתבו אחרונים ליישב, על פי הנראה מדברי התוספות רי"ד הובא לעיל עו א בהערה 14 (וכן הוא לכאורה מוכרח לשיטת רש"י, ראה שם), שבאמת אין קרבן זה ראוי לעלות לבעלים, שהרי נתמעט מ"קרבנו ולא הגזול" שאינו עולה אפילו לבעלים לרצון, אלא שאם שחטו מפורש לשם בעלים, אז עולה לו; ואם כן ניחא, דהרי משכחת לה, כגון ששחטו סתם, שאינו עולה לבעלים לשם חובה, ומכל מקום אינו עובר בלאו ד"לא יחשב", או כגון שאמר לכהן לשוחטו סתם.
אמר לך ריש לקיש: היות ונאמר: וטבחו ומכרו ("וטבחו או מכרו"), הוקש טביחה למכירה ומכירה לטביחה, כדי ללמדנו:
כל היכא דאיתיה במכירה, איתיה בטביחה (בהמה ששייך בה "או מכרו", חייבים עליה על "וטבחו"), ואולם כל היכא דליתיה במכירה, ליתיה בטביחה.
והני קדשים תמימים, הואיל דכי מזבין קדשים לא הויא מכירה היות ואין שייכת מכירה בקדשים, שהרי אין פדיון לקדשים תמימים, לכן ליתנהו אף בטביחה.  3  אבל קדשים בעלי מומין, הרי אפשר למוכרם, שהפודה אותם זכה בהם.  4 

 3.  א. כתב רש"י: "לא הוי מכירה: דאין קדשים תמימים יוצאים לחולין", והרש"ש העיר: מה שייך זה למכירה, שהקרבן יישאר בקדושתו, רק שיקרב לשם הלוקח! ? וכתב לפרש, שכוונת הגמרא לדין "המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום"; וראה במאירי שכתב: "קדשי מזבח התמימים אינם נפדים, מעתה מכירתם אינה מכירה כלל, שהרי לא יצאו לחולין ביד הלוקח, ולמדת מכאן, שאפילו מכרן להקריבם לאותו קרבן עצמו, ותהא כפרה ללוקח, אין זה כלום, והרי היא כזבחים שנזבחו שלא לשם בעליהם". ב. הקשו התוספות בכתובות לג ב ד"ה גנב שור, מהברייתא לעיל עא א: "גנב שור הנסקל וטבחו, משלם ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר", ומפרשת הגמרא לעיל עא ב, שגנבו מבית שומר, שהשור הוא אצלו "דבר הגורם לממון", ורבי מאיר סובר "דבר הגורם לממון כממון דמי"; ולדעת ריש לקיש תיקשי: הרי שור הנסקל "ליתיה במכירה", (וכמבואר לעיל מה א: "שור שהמית וכו' משנגמר דינו מכרו אינו מכור"). וכתבו התוספות שם: "דהתם (בסוגייתנו גבי קדשים), קדשים חמירי, דליתנהו כלל במכירה, אבל שור הנסקל, אם ימכרנו לגוי אין תופס דמיו", ודבריהם צריכים ביאור, וכמו שכתבו האחרונים. ג. כתב שם ב"קובץ שעורים" אות קיז, שלכאורה יש לתמוה על עיקר קושייתם, שהרי "מכירה" שחייבים עליה, אינה צריכה ש"יהנו מעשיו", ואם כן אף בשור הנסקל, מה בכך שלא הועילה מכירתו, מכל מקום חייב בארבעה וחמשה! ? וביאר שזה אינו, שאם כן אף בשור הקדש, נאמר, שאם כי אינו במכירה, מכל מקום חייב עליה ; אלא בהכרח שאין מתחייב בלא אהנו מעשיו, אלא אם כן מניעת המכירה היא משום שהוא גנוב אצלו, ואילו לא היה גנוב היה יכול למכור, דבהכי חייב רחמנא; אבל אם בלא מה שהוא גנוב אי אפשר למוכרו, בזה לא חייבה התורה, שאין לך בו אלא חידושו. ד. אבל ב"פרי יצחק" חלק ב סימן נה ד"ה ולכן נלענ"ד, ביאר עיקר כוונת התוספות בתירוצם, שהיות ובלאו הכי אין מכירתו של הגנב כלום, שהרי אינו שלו, אם כן לא מגרע מה שהוא גם איסורי הנאה ואין חל המכירה; וראה שם בסוף הדיבור מה שכתב לבאר החילוק מקדשים לשור הנסקל, וראה עוד שם בד"ה ומש"כ, בביאור כוונת תוספות בענין תפיסת הדמים.   4.  הקשו אחרונים: לפי סברת ה"קצות החושן" (לעיל עו א הערה 5), שאין לחייב משום "גורם לממון" אלא לענין מעשה שגורם לחיוב ממון אצלו, אם כן למה יתחייב הגנב במכירת בעלי מומין, וכי אטו משום שהלוקח פדה את הבהמה, יתחייבו הבעלים לתת אחר תמורתם! ?
ומבארת הגמרא, כי מה שנחלקו כאן רבי יוחנן וריש לקיש אם לא חייבה התורה אלא בבהמה ששייך בה הן טביחה והן מכירה, אזדו בזה לטעמייהו (הלכו בזה לשיטתם):
דאיתמר: המוכר טריפה, לדברי רבי שמעון הסובר שאין חייבים על טביחתה היות ו"שחיטה שאינה ראויה היא",  5  נחלקו בו רבי יוחנן וריש לקיש:

 5.  וכמבואר במשנה לעיל ע א.
רבי יוחנן אמר: הרי זה חייב, ואף שאינה בטביחה, הרי הוא חייב עליה אם מכרה.
וריש לקיש אמר: הרי זה פטור אף על מכירתה, כיון דליתיה בטביחה שהרי "שחיטה שאינה ראויה" היא, לכן ליתיה אף במכירה.  6 

 6.  כתבו התוספות: ומוכר בשבת שהוא חייב, כמבואר במשנה לעיל ע א, אף על פי שאינו בטביחה, היינו משום שהוא ישנו בטביחה בחול. וב"תוספות רבינו פרץ" הוסיף: "אי נמי גם בשבת איתיה בטביחה על ידי אחר", (ראה לעיל עא א).
הרי שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, באותו טעם שמחמתו נחלקו בפירוש משנתנו.
איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש - הסובר: כיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה - מהא דתניא:
שור שחייבה עליו התורה בטביחה ומכירה, היינו כל הבהמות שהם ממין זה, בין גדולים (הנקראים "פרים") בין קטנים (הנקראים "עגלים"), בין זכרים ובין נקבות, ו"שה" שחייבה עליו התורה, היינו בין ממין הכבשים ובין ממין העיזים, בין גדולים (הנקראים: "אילים ותישים") ובין קטנים (הנקראים "כבשים ועיזים"), בין זכרים ובין נקבות.  7 

 7.  כמו שכתב ה"מנחת חינוך" מצוה נד אות כח בנדמ"ח.
גנב בהמת כלאים הבאה מתיש (מין "עז") הבא על הכבשה,  8  וטבחה.

 8.  כן פירש רש"י, ומשמע שאם הוא בא מאב או מאם שאינם ממין שחייבים עליו ארבעה וחמשה, כגון הבא מבהמה וחיה, כי אז אין חייבים ארבעה וחמשה על הנולד מהם. והרמב"ם (גניבה ב ט) כתב: "וכן הגונב כלאים הבא מן השה וממין אחר וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה", (וראה "מנחת חינוך" מצוה נד אות כח בנדמ"ח). ולשיטת הרמב"ם, אפשר, שכל הנידון בגמרא בהמשך הסוגיא לפטור את הכלאים, היינו דוקא כשבא משה וממין אחר, אבל באופן של רש"י ודאי חייב.
או שגנב טריפה, ומכרה -
בין בזה ובין בזה, הרי הוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
מאי לאו - ברייתא זו - רבי שמעון היא, אלמא הרי מוכח: אף על גב דליתיה לטריפה בטביחה, מכל מקום איתיה לטריפה במכירה.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: לא כאשר פירשת, שברייתא זו רבי שמעון היא, אלא רבנן - המחייבים בטריפה אף על הטביחה - היא.
ומקשינן עלה: אי ברייתא זו רבנן היא, אם כן למה שנינו: "טריפה ומכרה", דמשמע: דוקא אם מכרה הרי הוא חייב עליה!?
וכי אטו טריפה במכירה איתא, בזביחה (בטביחה) ליתא!? והרי לרבנן, אף על טביחתה של הטריפה הוא חייב.
שבה הגמרא ותמהה על הקושיא: ואלא מאי רצונך להוכיח מכח קושיא זו, שברייתא זו רבי שמעון היא!? והלוא לדבריך נמי תיקשי רישא דברייתא: "גנב כלאים וטבחה", ומשמע נמי: דוקא בטביחה הוא חייב ולא במכירה:
שהרי, וכי אטו כלאים בטביחה איתא, במכירה ליתא!?
אלא בהכרח - ואף לשיטתך - דתנא טביחה של כלאים והוא הדין למכירה של כלאים, ואם כן אימא לרבנן נמי, כלומר: אם כן אף אם תוקמה כרבנן, יש לך לומר שגבי טריפה תנא מכירה של טריפה, והוא הדין לטביחה של טריפה.
ורבי יוחנן - שהכריח ממה ששנינו מכירה ולא טביחה בטריפה, שרבי שמעון היא - אמר לך ליישב שלא תיקשי כן אף בכלאים:
האי מאי (וכי מה קושיא היא)!?
אי אמרת בשלמא: ברייתא זו רבי שמעון היא, אם כן ניחא מה ששנה התנא בכלאים טביחה בלבד, כי: איידי דתנא טריפה בחדא (היות ובטריפה בהכרח צריך לשנות רק אחד מהם: טביחה או מכירה), לפיכך תנא נמי כלאים בחדא (לפיכך שנה התנא אף בכלאים אופן אחד בלבד), ובחר התנא בטביחה, משום שהיא נאמרה ראשונה בתורה.
אלא אי אמרת רבנן היא, אם כן ישנה התנא בשניהם טביחה וגם מכירה, וניערבינהו וניתנינהו (יערב התנא כלאים וטריפה) וישנה כך: גנב כלאים וטריפה (או טריפה), וטבחן ומכרן (או מכרן) משלם תשלומי ארבעה וחמשה.  9  ומסקינן: אכן קשיא מברייתא זו לריש לקיש, כי ודאי משמע שברייתא זו רבי שמעון היא, ומכל מקום חייב הוא על מכירת הטריפה.

 9.  כן נראה בפשוטו כוונת לשון הגמרא בקושייתה, אלא שמרש"י משמע קצת לא כן.
ומקשינן על מה ששנינו בברייתא: גנב כלאים וטבחה משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
והרי: "כי יגנוב איש שור או שה" כתיב בפרשת טביחה ומכירה, והרי אמר רבא:
זה  10  בנה אב (לשון "בנין אב"): כל מקום שנאמר "שה", אינו אלא להוציא את הכלאים כגון תיש הבא על הכבשה, ואף ש"שה" הוא בין ממין עז ובין ממין כבש, מכל מקום צריך שיהיו אביו ואמו כבשים או אביו ואמו עזים.  11 

 10.  שיטת רש"י בחולין עח ב, שדברי רבא נאמרו על הא דכתיב (דברים יד ד): "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים", ומאחר שלא אמר הכתוב "שה כשבים ועזים", הרי משמע שלא נקרא "שה" עד שיהיו אביו ואמו כבשים, או שיהיו אביו ואמו עזים. והתוספות הקשו מהמשך הסוגיא על פירוש רש"י, וכפי שיתבאר בהערות לקמן עח א; ולכן פירש הר"י בתוספות, שהוא ממה שנאמר בפסח (שמות יב ה): "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תקחו", וראה בדבריהם שהאריכו בזה.   11.  היינו אף במקום שהן מין הכבש ומין העז נוהג בהם אותו דין, מכל מקום כשהוא בא משניהם יחד שהוא כלאים משני מינים, אין נוהג בו הדין, כן הוא לפי פירוש רש"י; וראה לעיל הערה 8 בדעת הרמב"ם.
ואם כן בפרשת טביחה ומכירה שאמרה התורה: "ושור או שה", היה לנו למעט את הכלאים!?
ומשנינן: שאני הכא - בטביחה ומכירה - דאמר קרא: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ונתבאר לעיל סז ב, שהיה לו לומר: "כי יגנוב איש שור, וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה", ונמצא ש"או שה" מיותר הוא -
אלא שלכך נאמר: "או" כדי לרבות את הכלאים.  12 

 12.  הקשה ב"שיטה מקובצת" (ד"ה שאני): הרי בגמרא שם מבואר ש"או" בא ללמד שלא נאמר: "עד דגניב תרי (שור ושה) וטבח חד ומזבין חד"! ? וראה מה שביאר בזה ב"פני יהושע" ד"ה בפירש"י.
ומקשינן: וכי אטו כל "או" לרבות את הכלאים הוא בא!?
והתניא: כתיב (ויקרא כב כז): "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן:
"שור או כשב", ייתר הכתוב "או" כדי ללמד: פרט לכלאים שהוא פסול לקרבן.  13 

 13.  פירש הראב"ד את הדרשה, כי "או" בא לחלק ולא שיהיו מעורבין.
ולכך נאמר "או עז" כדי ללמד: פרט לנדמה, שאינו דומה לא לאביו ולא לאמו, וכגון שבא מכבש וכבשה והוא דומה לעז.  14 

 14.  כן פירש רש"י; ומשמע שאם הוא דומה למין שהוא פסול לקרבן, הרי הוא פסול אף שאביו ואמו כשרים לקרבן.
הרי שאנו דורשים מיתור "או" למעט כלאים, ואילו גבי טביחה ומכירה אתה דורש מ"או" לרבות את הכלאים!?
אמר תירץ רבא:
הכא - בגניבה טביחה ומכירה - נדרש ה"או" מענייניה דקרא, ואף הכא - גבי קדשים - נדרש ה"או" מענייניה דקרא.
הכא גבי גניבה, דכתיב: "שור או שה", שהאחד בהמה גסה, והשני בהמה דקה, ואי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם (אין מתעברים זה מזה ויולדים), הרי הכלאים ממועטים מעצמם, ואם כן:
"או" לרבות כלאים הוא בא.  15  אבל גבי קדשים, דכתיב ה"או" בין "כשב ועז" ששניהם בהמות דקות, ואתה יכול להוציא כלאים מביניהם, כי הם מתעברים זה מזה ויולדים, נמצא שעדיין לא נתמעטו הכלאים, ואם כן:

 15.  הקשו התוספות: למה צריך לזה, שהרי ודאי אם לא היה נכתב "או" לרבות את הכלאים, הייתי ממעטם מבנין אב דרבא! ? ותירצו התוספות: שדברי רבא לא נאמרו אלא במקום שנאמר "שה" בלבד, ולא במקום שנאמר גם שור. ובפשוטו, תירוצם תמוה, שהרי בתחילת הסוגיא הקשינו על הברייתא המחייבת ארבעה וחמשה בכלאים מבנין אב דרבא; הרי שאף בגניבה יש ללמוד מבנין אב דרבא! ? וביאר המהרש"א את כוונתם, שאין הכי נמי יכולה היתה הגמרא לעיל ליישב כן, אלא שמכל מקום יש למעט את הכלאים, משום שאי אתה יכול להוציאו מביניהם של שור ושה, וכמבואר הכא, ולכן הוצרכה הגמרא לעיל ליישב ש"או" בא לרבות.
"או" למעט הוא.  16 

 16.  מסתבר, שכאשר הקשתה הגמרא ממה דדרשינן "או" למעט, לא היתה הקושיא דוקא מ"או" שנדרש לכלאים, והוא הדין שיש להקשות גם ממה דדרשינן "או" למעט את הנדמה, ולא לרבותו; ולפי זה עדיין לא נתיישב למה אנו דורשים מ"או" למעט נדמה ולא לרבותו! ? ולכאורה צריך לפרש: כיון ד"או" ראשון למעט, "או" שני נמי למעט הוא.

דרשני המקוצר