פרשני:בבלי:בבא קמא עח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא עח א

חברותא

ואכתי מקשינן: והא גבי קדשים נמי, מלבד "כשב או עז", נאמר עוד: "שור או כשב", שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, ואם כן נרבי מ"או" זה אף את הכלאים!?
ומשנינן: מד"או" דסיפא דקרא - "כשב או עז" - למעט הוא בא.  1 

 1.  פירש רש"י: שהרי אין אתה יכול לומר שלרבות את הכלאים הוא בא, שהרי כלאים באים מביניהם וממילא נתרבו; שמא תאמר: לרבות את הנדמה הוא בא, אף זה אי אפשר, כי היות ואתה אומר ש"או" דרישא לרבות את הכלאים הוא בא, הרי כל שכן נדמה שהוא קל ממנו שהוא כשר, ובהכרח צריך אתה לומר, שאם "או" דרישא לרבות הוא בא, הרי ש"או" השני למעט הוא בא. והנה אם כבר ידעה הגמרא כל זאת, אם כן אין מובן המשך הגמרא, שהגמרא מקשה אולי שניהם לרבות הם באים! ? ויתכן שכוונת רש"י לסכם את הענין על פי המשך הגמרא, ובאמת עדיין לא ידעה הגמרא כל זאת; ומה שאמרה הגמרא: מדסיפא למעט, הוא לפי מה שמבואר בברייתא, שה"או" דסיפא למעט הוא בא, וצריך תלמוד.
אם כן: "או" דרישא - "שור או כשב" - נמי למעט הוא בא.
ומקשינן: אדרבה יש לומר בהיפוך: מד"או" דרישא - "שור או כשב" - לרבות הוא בא, שהרי אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, אם כן נאמר ש"או" דסיפא - "כשב או עז" - נמי לרבות הוא בא!?
האי מאי!? וכי מה קושיא היא זו!?
והרי אי אמרת בשלמא שני ה"או" למעט הם באים, הוא דאיצטריך תרי מיעוטי, אי לכן הוצרכו שני מיעוטים, ומשום:
דאף על גב דאימעיט מ"או" הראשון - כלאים, איצטריך "או" נוסף למעוטי נדמה.
אלא אי אמרת "או" לרבות הוא בא, ותאמר: אחד בא לרבות את הכלאים, ואחד את הנדמה, תרי ריבויי למה!?
והרי השתא כלאים אירבי ליה מ"או" הראשון, נדמה שהוא קל מכלאים מיבעיא (לא כל שכן)!?  2 

 2.  הקשה הרשב"א: והרי אילו לא היה כתוב אלא "או" אחד הייתי מרבה נדמה ולא כלאים, ולכך איצטריך תרי ריבויי! ? ותירץ, שיש לנו לפרש את ה"או" לענין כלאים שנתמעטו משום שאין כלאים יוצא מביניהם, ולא את הנדמה; וראה עוד ב"פני יהושע" מה שכתב בזה, וראה עוד ב"ספר המפתח" מה שהביאו בזה.
ומקשה הגמרא: אלא לפי מה שאתה אומר, שבקדשים נתרבו הכלאים, אם כן הא דאמר רבא: זה בנה אב: כל מקום שנאמר "שה" אינו אלא להוציא את הכלאים, למאי הלכתא, לגבי איזה דין הוצרך בנין האב ללמד שאינו נוהג בכלאים!?
אי, שמא תאמר: ללמדנו לקדשים - שנאמר בהם בפרשת נסכים (במדבר טו יא): "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד, או לשה בכבשים או בעזים" - שהכלאים פסולים לקרבן?
כך הרי אי אפשר לומר, כי:
קדשים, הרי בהדיא כתיב בהו!? שנאמר: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ולכך ייתרה הכתוב "או", כדי ללמד: פרט לכלאים.
אי, שמא תאמר: למעשר בהמה, שנאמר בו (ויקרא כז לב): "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", ומאחר שנאמר "צאן" כאילו נאמר בו "שה",  3  וללמדנו הוא בא, שהכלאים פטורים ממעשר בהמה?

 3.  כן פירש רש"י; והתוספות לא ניחא להם בזה, ופירשו שבמעשר בהמה יש גזירה שוה "העברה העברה" מבכור, כמבואר בהמשך הסוגיא, ובבכור נאמר "שה" כמבואר שם.
אף זה אי אפשר לומר, כי: מעשר בהמה בגזירה שוה "תחת תחת"  4  יליף מקדשים לפטור את הכלאים ממעשר בהמה, כשם שהם פסולים לקדשים.

 4.  נאמר במעשר בהמה: "כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה"', ונאמר בקדשים: "והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה".
אי, שמא תאמר: לבכור שנאמר בו (ויקרא כז כו): אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו, אם שור אם שה לה' הוא",  5  וללמדנו הוא בא שהכלאים פטורים מן הבכורה!?

 5.  על פי תוספות בד"ה אי למעשר; ויש לעיין, שהרי ממילא נתמעטו הכלאים היות ואי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם של שור ושה.
אף זה אי אפשר לומר, כי:
בכור בגזירה שוה "העברה העברה"  6  יליף ממעשר, לפוטרו מן הבכורה, כשם שהוא פטור ממעשר בהמה.

 6.  נאמר בבכור (שמות יג יב): "והעברת כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה"', ונאמר במעשר בהמה: "כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה"'.
אי נמי יש לך ללמוד שהכלאים פטורים מן הבכורה בקל וחומר:
השתא "נדמה" אמרת לא חייב בבכורה, דהא כתיב (במדבר יח יז): "אך בכור שור", ולמדנו: עד שיהא הוא אביו שור ובכורו שור, ונתמעט הנדמה מן הבכורה -
כלאים - שהם פטורים מן הבכורה - מיבעיא!? אלא כי איתמר דרבא, לענין פדיון פטר חמור, שאין פודין בכלאים, וכדתנן:
נאמר בתורה: "ופטר חמור תפדה בשה", ואין פודין לא בעגל שהרי אינו שה, ולא בחיה, ולא בשחוטה (שה שחוט), ולא בשה טריפה (שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה), ולא בכלאים אפילו כשאביו ואמו ממין שה, ולא בכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה - אלא בכבשים ועזים חיים בלבד.
ודין הכלאים בפדיון פטר חמור נלמד מבנין אב דרבא.
ואכתי מקשינן לרבי אלעזר במשנה שם דמתיר פדיון פטר חמור בכלאים, מפני שהוא שה, שהרי אביו ואמו ממין שה.
אם כן למאי הלכתא נאמר "שה", ומה בא ללמדנו!?  7 

 7.  כתב ה"פני יהושע", לבאר לפי שיטת רש"י בחולין עח ב, שבנין האב מ"שה" היינו מ"זאת הבהמה אשר תאכלו שה כשבים ושה עזים", ואשר לפי זה צריך ביאור תירוץ הגמרא, ש"שה" בא ללמד על "שה" האמור בפסוק זה עצמו, והרי אין זה "בנין אב" כלל! ? ולכן ביאר, ששאלת הגמרא לא היתה: לפי רבי אלעזר מה בא ללמד בנין האב, כי זו אינה קושיא, כי רבי אלעזר תנא הוא ואינו חושש לדברי רבא (כלומר: רבא לא אמר את דבריו לפי רבי אלעזר אלא כתנא קמא), אלא: היות ולמד רבא "בנין אב" מ"שה", הרי משמע ש"שה" מיותר הוא (שהיה לו לומר "שה כבשים ועזים", וכדפירש רש"י בחולין שם), ואם כן לדעת רבי אלעזר "שה" למאי אתא.
אמר לך רבי אלעזר:
א. הסוגיא כולה מתבארת לפי שיטת רש"י בסוגייתנו.
ב. שנינו בברייתא בבכורות ו ב:
"רבי שמעון אומר: (נאמר) "גמל גמל" שני פעמים, (שהוא טמא, אחד בתורת כהנים, ואחד במשנה תורה; כדי ללמדנו:) אחד גמל (הרי הוא טמא), ואחד גמל הנולד מן הפרה (לאו דוקא שהוא נראה כגמל, אלא שאין לו סימני טהרה, ואפילו יש לו סימן אחד כגמל שהוא מעלה גרה, אך פרסותיו קלוטות ולא שסועות, כל שאין לו את שני הסימנים, הרי הוא טמא; ואפילו אם גם אביו היה טהור)".
וגמל הנולד מן הפר והפרה, נקרא בלשון סוגייתנו: "קלוט", דהיינו שפרסותיו קלוטות ולא שסועות, שלדעת רבי שמעון הרי הוא טמא.
ג. ובברייתא בבכורות ז א (כפי שהביאה ופירשה רש"י בסוגייתנו), הובאה שיטת רבי יהושע החולק על רבי שמעון:
כתיב: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה (כלומר: או ממפריסי הפרסה), את הגמל, כי מעלה גרה הוא, ו (אולם) פרסה איננו מפריס, (ולכן) טמא הוא לכם".
את זה (את הגמל שיש לו סימן אחד של טהרה, שהוא מעלה גרה אך פרסה איננו מפריס) אי אתה אוכל בסימן אחד (של טהרה), אבל יש אחר שאתה אוכל בסימן אחד (בלבד של טהרה), ואי זה, זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור (שאביו ואמו טהורים, והוא אין לו שני סימנים של טהרה, אלא סימן אחד בלבד, הרי הוא כשר לאכילה; אבל אם עיבורו מן הטמא דהיינו שהיה אביו טמא, אין בנו נכשר בסימן אחד של טהרה).
יכול אפילו עיבורו מן הטמא (לפי מסקנת סוגייתנו, כך הוא הפירוש: יכול אפילו עיבורו מן הטמא הזה, דהיינו: יכול, שכשם שאני מכשיר בו בסימן אחד של טהרה, היות והיו אביו ואמו טהורים, כך אני מכשיר בבנו, דהיינו, שאף אם יבוא זה על פרה ותלד קלוט כמוהו יהיה הולד כשר; וקוראת לו הברייתא "טמא" מפני שבעצמותו טמא הוא, שהרי אין לו אלא סימן אחד, והכשרו הוא מפני שהוא בא מן הטהורים) תלמוד לומר: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים", (וממשמע שנאמר "כבשים", למדנו:) עד שיהא נולד משני כבשים, שיהו אביו ואמו כבשים, (ואביו של זה אינו נקרא "כבש", אם כי טהור הוא) ".
כי איתמר דרבא, כדי ללמד על טמא (בהמה ממין טמא) שנולד מן הטהור, ועיבורו מן הטמא - ומפרש לה ואזיל  8  - שהוא אסור באכילה; ומשום שנאמר בו "שה", דכתיב: (דברים יד ד): "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים".

 8.  א. פירש רש"י: "פרה שילדה סוס, ואביו סוס, או רחל שילדה חזיר ואביו חזיר דאסור באכילה, דכתיב: זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים", וכיון דכתיב "שה" פרט לכלאים כי האי גוונא הוא". ואולם בהמשך הענין מבואר ברש"י, שלא את זה בא הכתוב למעט, אלא למעט בא הכתוב, כשאביו טהור מן הדין, אלא שיש בו סימן אחד של טהרה בלבד, והוא טהור מפני שנולד מן הטהור, ומכל מקום בנו שנולד ממנו והוא כמוהו, הרי הוא טמא, אפילו אם היתה אמו טהורה ; וצריך לומר שפירש רש"י כן, לפי ההוה אמינא של הגמרא, ועל דרך זה נתבאר בפנים.
ומה שאמרנו, שלרבי אלעזר דין זה נלמד מ"שה", הוא דלא כרבי יהושע!
דאי רבי יהושע, הרי לא הוצרך ללומדו מ"שה", כי ממה שאמר הכתוב: "שה כשבים ושה עזים" נפקא ליה לרבי יהושע שאינו מותר באכילה, ומשום דלשון "כשבים" משמע: עד שיהא הוא כבש ואמו כבשה.  9 

 9.  כן נראה מרש"י בעמוד ב' בסוף ד"ה דאיעבר, ראה שם. והנה התוספות לעיל עז ב ד"ה זה, הביאו דברי רש"י בחולין עח ב, שהוא לומד את בנין האב של רבא מ"שה" האמור ב"זאת הבהמה אשר תאכלו שה כשבים ושה עזים"; והקשו עליו ממה שאמרו כאן: "דלא כרבי יהושע, דאי רבי יהושע מ"שה כשבים ושה עזים נפקא", כלומר: ולא צריך לבנין אב דרבא, ואדרבה מההוא קרא הוי בנין אב דרבא". וכתב ה"פני יהושע", כי לפי מה שביאר (הובא בהערה 7 לעיל) את שאלת הגמרא לרבי אלעזר, שהיא: היות ומדברי רבא נראה ש"שה" מיותר הוא, אם כן מה בא "שה" זה ללמדנו לדעת רבי אלעזר; אם כן על זה אומרת הגמרא שפיר שהוא לומד מ"שה" את מה שלמד רבי יהושע מ"שה כשבים ושה עזים", (והיינו ממה שנאמר "כשבים" דמשמע: אביו ואמו כבשים), ולא מיתור ד"שה", ראה שם. והתוספות, שהקשו רק מדברי רבי יהושע ולא מגוף קושיית הגמרא אליבא דרבי אלעזר, משמע שאף הם מודים שמקושיית הגמרא אין קושיא על רש"י, כי הפירוש בהכרח הוא כמו שכתב ה"פני יהושע"; אלא שהם סוברים, שרבי יהושע לא למדו מלשון "כשבים" (וכשיטת רש"י), אלא שאף רבי יהושע למדו מיתור לשון "שה", שיה לו לומר "שה כשבים ועזים", ואם כן היינו ממש כמו רבי אלעזר; (ובאמת צריך ביאור לשיטת רש"י, מנין לגמרא שלא למדו רבי יהושע מיתור "שה"! ?).
קא סלקא דעתין, ש"שה" אליבא דרבי אלעזר, או "כשבים" אליבא דרבי יהושע, באים למעט סוס הבא על הפרה וילדה סוס, או חזיר הבא על הרחל וילדה חזיר; ולפיכך תמהינן:
וטהורה מטמאה (כגון פרה מסוס, או רחל מחזיר) מי מיעברא (היכולה היא להתעבר מן הטמא) עד שהוצרך הכתוב למעטו!?

דרשני המקוצר