פרשני:בבלי:בבא קמא פב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא פב א

חברותא

ואכתי מקשינן: והא איכא עוד הא דכי אתא רבי אבין, אמר רבי יוחנן: אחד אילן הנטוע בתוך שדה שלו, ונופו נוטה לתוך שדה של חבירו, ואחד אילן הסמוך בתוך שש עשרה אמה למיצר (לגבול) שלו עם חבירו, ונמצא שהוא יונק משדה חבירו, הרי זה מביא ממנו בכורים, ואף קורא את מקרא הבכורים,  1  שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ שלא יקפידו על כך.  2 

 1.  הוא מה שאמרה תורה (דברים כו): ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום:. וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי אובד אבי וירד מצרימה:. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה".   2.  ביאור התקנה: א. גרסינן בבבא בתרא כו ב: "אמר עולא אילן הסמוך למצר (גבול של חבירו) בתוך שש עשרה אמה (שהוא שיעור היניקה של האילן) גזלן הוא, ואין מביאין ממנו בכורים; וכן אמר רב דימי בשם רבי יוחנן שם כז ב. ושם כז ב: כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: "אחד אילן הסמוך למיצר, ואחד אילן הנוטה, מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ". ובתוספות כו ב כתבו שני פירושים, בטעמו של עולא: האחד (בשם ר"ח): לכן אינו מביא ביכורים, משום שגזל הוא, ואין מביאין גזל על גבי המזבח, שנאמר: "אני ה' שונא גזל בעולה"; וכתבו התוספות, שלפי פירוש זה אין הלכה כעולא, ומשום שדבריו תלויים במחלוקת רבנן ורבי יוסי, וכפי שביארו שם, ואנן קיימא לן שאין צריך להרחיק (ואפילו בלי תקנת יהושע). השני (בשם רש"י, שכתב בדף כו ב: "אין מביאין ממנו בכורים, אין צריך להביא ממנו בכורים, דבעינן: "אשר תביא מארצך"): לעולם אין איסור לסמוך למיצר של חבירו, אלא שמכל מקום אין מביאים ביכורים, כי היות ויונק האילן משדה חבירו, אין מתקיים כאן מה שנאמר בבכורים: "אשר תביא מארצך". והוסיפו התוספות: "ולקמן דאמר: אילן הסמוך מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ (לפירוש רש"י), אין הכוונה שעל מנת כן הנחיל שיהא מותר לסמוך דבלאו הכי שרי (לרש"י), אלא על מנת כן הנחיל שיהא חשוב כמו "מארצך" ויכול לומר (במקרא הבכורים): "מן האדמה אשר נתתה לי". ומשמע מדבריהם, שלפי הר"ח, היתה תקנת יהושע להתיר לינוק משדה חבירו, ואם כן אף דברי רבין בשם רבי יוחנן אינו כהלכה, דלפי מה דקיימא לן כרבי יוסי, אין צריך לתקנת יהושע. והמאירי כתב כאן: לענין בכורים אמרה תורה "בכורי אדמתך", דהיינו עד שיהיו כל הגידולים מאדמתך, ומכל מקום כל שהאילן כולו באדמתו, ואף על פי שהוא סמוך למצר חבירו או נוטה לשדה חבירו, מביא וקורא, ואף על פי שהיה חייב להרחיק, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ" ; וראה עוד ברמב"ם (בכורים ב יא): "ואם היה האילן סמוך למצר חבירו, או נוטה לשדה חבירו אף על פי שחייב להרחיק, הרי זה מביא ממנו וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ". ונמצאו שלש שיטות בביאור התקנה: שיטת הר"ח כפי שהבינוהו התוספות: בלי תקנת יהושע צריך להרחיק, ואם לא הרחיק אינו מביא ביכורים, בא יהושע והתיר שלא להרחיק, וממילא מביא ביכורים; וכל זה שלא כהלכה, דקיימא לן שאף מעיקר הדין אין צריך להרחיק. שיטת רש"י כפי שהבינוהו התוספות: מעיקר הדין אין צריך להרחיק, אלא שמכל מקום אינו מביא ביכורים מפני שאין כל הגידולים מאדמתו, ובא יהושע ותיקן שייחשב "כל הגידולים מאדמתו". שיטת המאירי (והרמב"ם): אף לאחר תקנת יהושע צריך להרחיק, ולא הועילה תקנת יהושע, אלא שייחשבו כל הגידולים מאדמתו. ג. והנה הרשב"א בבבא בתרא כה ב ד"ה אמר, כתב, שעולא הסובר שגזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים, אינו חולק על תקנת יהושע, "אלא דסבירא ליה, דאף על פי שהתנה שלא יהא צריך להרחיק, מכל מקום אין מביאין ממנו בכורים, שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתתה לי, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם". וכתב ב"חידושי מרן רי"ז הלוי" (תרומות א כד, ד"ה וי"ל) לבאר לפי דברי הרשב"א את מחלוקת עולא ורבין בשם רבי יוחנן, ותוכן דבריו הוא: עולא סובר: כל שאין היניקה כולה משדהו, אין זה חשוב "אדמתך", ולזה אין מועילה תקנת יהושע, שהיא אינה מועילה אלא להסיר תורת גזילה מהיניקה, אבל לעולא לא די בזה, כיון שאין היניקה כולה מאדמתו. רבי יוחנן סובר: אין היניקה כולה נצרכת לענין "אדמתך", ודי במה שעיקר האילן ויניקתו הם בשדהו, אלא שמכל מקום "אם היה כאן דין גזילה על היניקה של השרשים עד שש עשרה אמה, משום זה עצמו לא היה בכלל אדמתך", (ראה שם שהוכיח סברא זו), והיות ואחר תקנת יהושע אין בזה משום גזילה, הרי זה מביא בכורים, שהרי עיקר מקום עמידת האילן ויניקתו הם בקרקע שלו, ראה שם באריכות. ג. ולפי מה שפירש הגרי"ז בדבריו, נמצא, שהרשב"א מבין בשיטת רש"י שלא כדברי התוספות; שהרי התוספות כתבו לפי שיטת רש"י, שאף קודם תקנת יהושע לא היה צריך להרחיק, ולא היה בזה משום גזילה; ואילו לפי דברי הרשב"א בשיטת רש"י, קודם תקנת יהושע היה איסור ליטע סמוך למיצר, ובא יהושע והתיר ליטע סמוך למיצר. ויש להעיר, שלכאורה מוכח מדברי רש"י עצמו כהבנת הרשב"א, שהרי לפי דברי התוספות, בהכרח צריך לומר, שהועילה תקנת יהושע, כי הוא נתן לכל אחד זכויות ממוניות לינוק בשדה חבירו, ולכן אם כי לא היה איסור בזה אף קודם תקנת יהושע, מכל מקום בלי תקנת יהושע אינו יכול להביא בכורים; אך רש"י עצמו כתב בדף כז ב לפרש את תקנת יהושע: "שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ: התנה עמהם שלא יקפידו על כך", וזה משמע שהתקנה היתה שאין בזה איסור גזל, ולא שניתנו להם זכויות ממוניות (ועל כל פנים, לא זה הוא עיקר הטעם דמיקרי "אשר תביא מארצך") ; ולפי דברי הגרי"ז ניחא דברי רש"י, שאכן רק משום איסור גזילה, לא הוה מיקרי "אשר תביא מארצך", ולפיכך הועילה תקנת יהושע שלא יקפידו על כך, דשפיר מיקרי "אשר תביא מארצך".
ותיקשי לרבי יוחנן שהוא אמורא מברייתא זו דעשרה תנאים, דמשמע: עשרה תנאים התנה ולא יותר!? ומשנינן: אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא, ש"עשרה תנאין התנה יהושע" אינה ברייתא כלל, אלא מאן תנא מי הוא זה ששנה: "עשרה תנאין שהתנה יהושע", האמורא רבי יהושע בן לוי הוא ששנאה, והוא אינו סובר כרבי יוחנן לענין ביכורים, ואינו פוסק כרבי יהודה ורבי ישמעאל.  3 

 3.  ב"לחם משנה" (נזקי ממון ה ג), ו"משנה למלך" (בכורים ב יא) תמהו על הרמב"ם, שכתב (נזקי ממון ה ג) כדברי רבי יהושע בן לוי: "עשרה תנאים וכו"', והוא עצמו פסק בהלכות בכורים (ב יא) כדעת רבי יוחנן, וזה שלא כמסקנת הגמרא, ונשארו בצ"ע; וראה ב"אבן האזל" (נזקי ממון שם) שהאריך הרבה בישוב דעת הרמב"ם.
רב גביהה מבי כתיל (שם מקום) מתני לה בהדיא (היה שונה בהדיא דין זה כמימרא, ולא כברייתא): רבי תנחום ורבי ברייס אמרי משום זקן אחד, ומנו רבי יהושע בן לוי: עשרה תנאין התנה יהושע.
עשרה תקנות תיקן עזרא, וטעם התקנות מתפרש בהמשך:
א. שקורין בתורה במנחה בשבת.
ב. וקורין בתורה בשני וחמישי.
ג. ודנין בשני וחמישי, זמן קבוע של ישיבת בית דין בעיירות, הוא בימי שני וחמישי.  4 

 4.  הביא המאירי מדברי הגמרא בכתובות ג א, שקןדם תקנת עזרא היו בתי דינים קבועים בכל יום, והוא תיקן שלא יהיו קבועים אלא בשני וחמישי, כדי שלא יתבטלו ממלאכתם כל ימות השבוע. ומיהו אין כן דעת התוספות בכתובות שם, שהקשו: וכי אטו בא עזרא למעט את ישיבת בית הדין! ? ופירשו, שמתחילה לא היו קבועים שם, אלא לפי הענין והצורך היו מתכנסים; וראה גם ברש"י שם שפירש את לשון הגמרא שם: "קודם תקנת עזרא שבתי דינין קבועין בכל יום": "כלומר: שקביעות כל הימים שוה"; ועוד פירשו שם בשם ר"י, וכן פירשו התוספות כאן: "שלא היו קבועין תחילה בכל יום אלא בעיר אחת, והוא תיקן בכל עיר ועיר בשני וחמישי".
ד. ומכבסים את הבגדים לכבוד שבת בחמישי בשבת.  5 

 5.  נחלקו הראשונים בפירושה של תקנה זו: דעת המאירי: תקנה היא שלא ימתינו עד ערב שבת, כדי שיהא יום זה פנוי כולו להכנת צרכי שבת, וכן היא דעת הרמב"ם והשולחן ערוך. דעת רבינו יהונתן (ב"שיטה מקובצת"): היתר הוא לבני המשמר העובד בבית המקדש באותו שבוע, שאם כי אסורים לכבס ולספר כל אותו שבוע, כדי שלא ייכנסו לשבוע זה כשהם מנוולים, מכל מקום מחמישי ואילך מותרים הם בכיבוס מפני כבוד השבת, ואין די בהיתר ביום ששי, היות וביום זה עסוקים הם בהכנות לצרכי השבת.
ה. ואוכלין שום בערב (בלילי) שבת.
ו. ושתהא אשה - ביום שהיא רגילה לאפות - משכמת ואופה.
ז. ושתהא אשה חוגרת בסינר, (דוגמת מכנסים קטנים).
ח. ושתהא אשה  6  חופפת את שערותיה במסרק משום חציצה, ואחר כך טובלת במקוה.

 6.  הטעם שלא הזכירו אלא אשה, ולא אנשים הטובלים לתרומה וקדשים, ובענין אם התקנה היא רק בנידה, או אף בכל אשה החייבת טבילה, ראה מה שצויין ב"ספר המפתח".
ט. ושיהו רוכלין מחזירין (רוכלים המביאים בשמים לנשים להתקשט בהם, מותרים לחזר) בעיירות, ולא יוכלו הרוכלים המקומיים לעכב עליהם.
י. ותיקן טבילה לבעלי קריין, ומפרש לה לקמן.
ומבארת הגמרא טעמם של תקנות אלו:
א. שיהו קורין במנחה בשבת, הטעם הוא משום יושבי קרנות, כלומר: משום יושבי חנויות כל ימות החול, ואינם באים לקריאת שני וחמישי, בשבילם תיקן קריאה נוספת במנחה בשבת.
ב. ושיהו קוראין בשני וחמישי:
ותמהינן: וכי אטו עזרא תיקן כן!? והא מעיקרא הוה מיתקנא (תקנה קדומה היתה זו)!? וכדתניא:
כתיב (שמות טו כב): "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר, ולא מצאו מים", דורשי רשומות (מקראות)  7  אמרו: אין "מים" אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה): "הוי כל צמא לכו למים" -  8 

 7.  נתבאר על פי רש"י כאן; וברש"י ברכות כד א ד"ה דורשי רשומות כתב: "קשרים וסתומים הכלולים בתורה, דורשי חמורות גרסינן, והיא היא".   8.  מתורגם: "וי כל דצבי למילף, ייתי וילף" (כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד).
וכוונת הכתוב לומר: כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה, מיד נלאו;  9  ולפיכך עמדו נביאים שביניהם, ותיקנו להם, שיהו קורין בתורה בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בתורה בשני בשבת, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בתורה בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה.

 9.  ביאר המהרש"א: כי אחר הענין המבואר שם "ולא מצאו מים. ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם:: ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים", נאמר: "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו וגו"', ולכאורה אינו מובן מה ענין זה למציאת המים והמתקתם, ועל כן דרשו שהלכו שלשה ימים בלי תורה, והיו נלאין לשתות מי התורה כי היו מרים להם, וכמו שנאמר: "אם תעזבני יום יומיים אעזבך", עד שהורה להם ה' עץ, שהתורה "עץ חיים היא למחזיקים בה", וחזקה בכל דבר היא בשלש פעמים, ועל כן תיקנו שלא יתחזק להם שלשה ימים בלי תורה, ובזה ימתקו להם מי התורה, ראה עוד שם; וראה עוד ב"תורת חיים".
הרי שכבר נתקנה תקנה זו במדבר, ולא עזרא הוא שתיקנה!?
ומשנינן: מעיקרא תיקנו חד גברא תלתא פסוקי (בתחילה תיקנו הנביאים שביניהם, שיקרא אדם אחד שלשה פסוקים) בלבד, אי נמי: תלתא גברי תלתא פסוקי (או שיקראו שלשה אנשים שלשה פסוקים), כנגד כהנים לוים וישראלים -
ואתא הוא עזרא ותיקן תלתא גברי (דוקא שלשה אנשים) כנגד כהנים לויים וישראלים, ודוקא עשרה פסוקי לכל הפחות, כנגד עשרה בטלנין.  10  ג. ודנין בשני וחמישי, הטעם הוא, משום דבימים אלו שכיחי דאתו למקרא בסיפרא (אנשי הכפרים נמצאים בעיירות, כי הם באים לשמוע קריאת התורה).

 10.  א. הם בני אדם הבטלים ממלאכתם כדי לעסוק בצרכי ציבור, ולבוא ראשונים לבית הכנסת, כדי שיהיו מצויים עשרה לעת התפילה, והם מתפרנסים משל ציבור. ב. ביארו התוספות את הטעם שתיקנו דוקא בשני וחמישי, שהוא משום מה שאמרו במדרש שעלה משה רבינו לקבל את הלוחות האחרונות ביום חמישי, וירד ביום שני ואז נתרצה לו המקום על עוון העגל; ולפי שהיה עת רצון באותה עלייה וירידה קבעו לקרות בשני וחמישי, ומאותו טעם נהגו להתענות בימי שני וחמישי. והוסיף ב"תורת חיים": אף על גב שהכתוב: "וילכו שלשת ימים" קודם מתן תורה כתיב, ועדיין לא עלה משה להר, יש לומר, ד"עמדו נביאים שביניהם" היינו אחר זמן פטירת משה ראו הקלקלול שהיה כבר על ידי שהלכו שלשה ימים בלא תורה, ועשו תקנה זו, והשתא ניחא מה שתקנו הנביאים שביניהם, ולא תיקן משה עצמו תקנה זו, (ומיהו הרמב"ם כתב בהלכות תפילה פרק יב הלכה א, שמשה רבינו עצמו תיקן תקנה זו).
ד. ושיהו מכבסין בחמישי בשבת, הטעם הוא מפני כבוד שבת.
ה. ושיהו אוכלין שום בערב שבת, הטעם הוא כי השום מרבה את הזרע, כדלקמן, ומשום עונה שמצותה בליל שבת -
דכתיב: "אשר פריו יתן בעתו", ואמר רבי יהודה ואיתימא רב נחמן (יש אומרים שרב נחמן אמרה), ואיתימא רב כהנא, ואיתימא רב יוחנן: זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת.  11 

 11.  כתב המאירי: "שיהיו אוכלים שום בערב שבת, כלומר שלא יהא להם כל השבוע מחשבה והשתדלות בענין עונה, אלא בערב שבת, כדי שיהיו שאר הלילות פונים מכל עסקיהם ועוסקים בתורה, והוא שאמרו "אשר פריו יתן בעתו" זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת, והיא הנקראת עונה של תלמידי חכמים.
אגב שנזכר שום בענין, מביאה הגמרא דתנו רבנן:
חמשה דברים נאמרו בשום: א. משביע; ב. ומשחין (מחמם את הגוף); ג. ומצהיל פנים; ד. ומרבה זרע; ה. והורג כנים שבבני מעים -
ויש אומרים: מכניס אהבה מתוך שהוא משמח את הלב, ומוציא את הקנאה.
ו. ושתהא אשה משכמת ואופה, הטעם הוא כדי שתהא פת מצויה לעניים.  12 

 12.  כתב המאירי: שתהא אשה משכמת ואופה באיזה יום שתאפה, בכדי שבזמן שיבואו העניים לפתח לא יהיו נדחין מצד שאין הפת אפויה, והרי זה פרס בולי ובוטי (עניים ועשירים, ועל שם "פרוסבול,, ראה גיטין לו א), תקנה לעניים שלא יצטרכו לטרוח ולחזור, ותקנה לבעלי בתים שלא יחשדו.
ז. ושתהא אשה חוגרת בסינר, הטעם הוא מפני צניעותא, להתרחק מן העבירה.  13 

 13.  נתבאר על פי רש"י; והמאירי מפרש: שתהא אשה חוגרת בסינר בשעה שעושה מלאכתה, שאם לא כן שמא תחוס על בגדיה ותחשוף שוליה, והדבר מגונה.
ח. ושתהא אשה חופפת וטובלת: ותמהינן: וכי אטו עזרא תיקן כן!? והרי דאורייתא היא!? שהרי הקשירות בשיער חציצה הם מדאורייתא, וצריכה היא לסרוק שערותיה מן התורה -
דתניא: כתיב: "ורחץ את בשרו במים" ומשמע שיגע בשרו במים, ולמדנו, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, ומדכתיב: "את בשרו" ולא אמר: "ורחץ בשרו", למדנו לרבות את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שער שלא יהא בו דבר חוצץ.
אמרי בני הישיבה לתרץ: דאורייתא אין צריך אלא לעיוני דלמא מקטר (לבדוק אם נקשרו השערות),  14  אי נמי: שמא מאוס (נתלכלך) מידי,  15  משום חציצה,

 14.  כתבו התוספות בשם רבינו תם, שלא תיקן חפיפה אלא בראש, ומשום שהחפיפה היא בשיער דוקא כמו שהוכיחו; וכתב, דכן משמע מן הסוגיא כאן, דקאמר: "דאורייתא דילמא מיקטר"; והרמב"ן בנידה סו ב הוכיח ממה שמביאה הגמרא "את הטפל לבשרו, ומאי ניהו שיער"; ודעת הפרישה (יורה דעה קצט ד) בהבנת דברי רבינו תם, דהיינו דוקא בשערות הראש שהן ארוכות ומהודקות ולא בשאר שערותיה, אך בתוספות הרא"ש בנדה סו ב בשם רבינו תם משמע, שהוא הדין בכל מקום שיער, וכן היא דעת הרמב"ן והרשב"א שם. ורש"י כתב כאן בד"ה האשה חופפת: במסרק, ומבואר שאף לדעתו חפיפה היינו בשיער דוקא, וכן כתב רש"י כאן בתחילת עמוד ב; וכן הביא הרמב"ן בנדה סו ב, ששיטת רש"י היא, שהחפיפה היינו בשערה, (ראה רש"י ורמב"ן שם) ; ומיהו התוספות בנדה שם ד"ה אם, הביאו, שבמחזור ה"ר שמעיה מבואר בשם רש"י, שחפיפה היא בכל הגוף ; וכן מבואר ב"מחזור ויטרי", ובספר הפרדס לרש"י, ובספר "האורה", וכן היא דעת ה"אור זרוע" סימן שסא להלכה, והביא שכן היא שיטת הרשב"ם.   15.  כתב הרמב"ן בנדה סו ב: "ומדאמרינן מדאורייתא עיוני בעלמא דילמא מיקטר, אי נמי מיאוס מידי, שמע מינה שאפילו בכל הגוף צריכה לעיין דבר תורה, משום דילמא מיאוס במידי, משמע דלגבי הכי מקום השער ושאר מקומות שבגוף שוין, אלא דאתא עזרא וחייש דילמא אתיא למיטעי בעיוני דשיער, משום דשכיח ביה קטרי, ואחמיר ביה חפיפה, הילכך בעי עיוני בכוליה גופיה דאורייתא, ובעי נמי חפיפה למקום שיער מדאורייתא. ולכאורה נראה, שרבינו תם שהוכיח (ראה הערה 14) מלשון הגמרא "דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר" שהחפיפה היא בשיער, הוא מפרש מה שאמרו: "אי נמי מאוס מידי" היינו בשיער דוקא, ושלא כהבנת הרמב"ן (דמשמע שהוא מפרש דקאי על כל הגוף), שהרי אם כהבנת הרמב"ן, מה ראיה היא מכאן דחפיפה היא דוקא בשיער, והרי הגמרא בהדיא מדברת הן על השיער והן על הגוף ; והרמב"ן באמת לא הוכיח שחפיפה היא בשיער מלשון זו, (ראה הערה 14).

דרשני המקוצר