פרשני:בבלי:בבא קמא קח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קח א

חברותא

ובאו עדים אקיימתא - על זמן שבועתו הראשונה שטען נגנב ממני, שהיה הפקדון ברשותו, ומתחייב על שבועה זו כפל כדין טוען טענת גנב, והודה אבתרייתא, ולאחר מכן הודה איהו שאף לא נאבד ממנו, כשבועתו השניה.
דהשתא יש לפנינו ממון אחד - דהיינו הפקדון, ששתי השבועות מתייחסות אליו, ושתי שבועות שקר, שעל אחת מהן יש הכחשה של עדים ומתחייב כפל עליה, ועל שבועה השניה יש הודאה שלו ואין חיוב כפל עליה.
ועתה מספקינן: מאי? האם ממון המחייבו כפל דהיינו הפקדון שבו כפר, הוא הפוטרו מן החומש, כשמשלם עליו כפל. והא אחייב ליה עלויה (והרי התחייב לו עליו) כפילא משום עדים שהעידו שהוא גנבו ולא גנבים כמו שאמר.
וממילא כאן לא ישלם חומש משום שעל ממון הכפירה כבר מוסיף כפל.
או דלמא אין פטור החומש תלוי בממון - בפקדון שמשתלם עליו כפל, אלא שבועה המחייבתו כפל על ידי שבאו עדים והעידו שהוא גנבו, ולא גנב, פוטרתו מן החומש, שאין חומש על שבועה שמשלם מחמתה כפל.
והא שבועה בתרייתא (והרי שבועתו השניה) שנשבע שאבד ממנו, הואיל דלא קמחייבא ליה כפילא, משום שלא טען נגנבה ממני וחיובא דכפילא דוקא בטוען טענת גנב היא, תחייביה חומשא, כשהודה שנשבע לשקר, כדין כופר בפקדון.
ושפיר מצינן לחייבו חומש על שבועת כפירת פקדון שיקרית שאין עליה כפל.
ומביאה הגמרא ראיה לפשוט בעיה זו:
אמר רבא: תא שמע: אמר לאחד מן השוק שאינו שומר על שורו היכן שורי שגנבת, והוא אומר לא גנבתי שורך מעולם. וקאמר ליה בעל השור: משביעך אני שלא גנבת, ואמר אמן, (ונשבע), והעדים מעידין אותו שראו שור זה ברשותו, ואמת הוא שגנבו. משלם תשלומי כפל כדין כל גנב שדינו לשלם כפל.
ואם הודה מעצמו בטרם שבאו עדים או שלא באו כלל, משלם קרן, חומש, ואשם גזילות, כדין כופר בגזילה ונשבע והודה שדינו בקרן חומש ואשם.
ומוכיחינן: והא הכא, עדים הוא דמחייבי ליה כפילא ולא שבועתו לשקר, שהרי לא בטוען טענת גנב מדובר שמתחייב כפל בשבועתו אלא בגנב רגיל מדובר שהעדאת העדים היא המחייבתו כפל. ומדויק מלשון הברייתא: דדינא דקאמרינן שחייב חומש הוא דוקא בהודה מעצמו, אין. בטרם באו עדים. אבל הודה אחר עדים, לא משלם גם חומש. משום שלא נחשב "ממון המשתלם בראש", שהרי משלם גם כפל מלבד הקרן.
ואי סלקא דעתך שפטור החומש תלוי בשבועה, ששבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש, קשה, אמאי חייב בחומש רק בהודה לפני ביאת העדים, ובהודה אחר עדים לא?
מכדי (הרי), הא שבועה (שבועה זו) לא קמחייבא ליה כפילא, כמו שביארנו, שגנב רגיל הוא, ועדים הם המחייבים אותו כפל, ולא שבועה. וממילא אית לן שבועה שאינה מחייבת כפל, ואם כן, תחייביה חומשא.
אלא, לאו, שמע מינה, מדפטרינן ליה מחומש, שלא תלוי פטורו בשבועה, אלא ממון המחייבו כפל, פוטרתו מן החומש.
והכא הרי יש כפל על ממון זה, שהרי באו עדים שגנב הוא שנמצאת הגניבה בידו.
שמע מינה.
בעי רבינא: חומש וכפילא בתרי גברי, מאי?
ומבארת הגמרא: היכי דמי - כלומר באיזה אופן שייכת מציאות זו שמתחלק הכפל לאחד והחומש לשני.
כגון שמסר בעל הבית שורו לשני בני אדם לשומרו שמירת חנם, וטענו בו שניהם טענת גנב. וחד מהם נשבע שנגנב ממנו, ולאחר מכן הודה שלשקר נשבע והשור אצלו. וחד נשבע נמי שנגנב ממנו. ובאו עדים שהבהמה ברשותו היתה בזמן שנשבע ולשקר נשבע.
הרי זה שהודה, לא משלם כפל. ואידך, שבאו עדים עליו, ישלם כפל כדין טוען טענת גנב.
מאי? האם יתחייב זה שהודה לשלם חומש.  11 

 11.  בספק הגמרא יש לבאר לכאו' בתרי אנפי האחד כדפרישנא דהספק הוא האם המחוייב חומש יצטרך לשלם או לא דהרי בקרא ד"בראשו" פטרינן חומש מפני הכפל. אולם איכא למימר לאידך גיסא דהקפידה תורה דלא ישלם כפל וחומש ובגוונא דקרא נוקי דכפל קדם ולכך פטרינן מחומש וה"ה להיפך כאשר קדם חיוב החומש יפטר מחיוב הכפל הבא אחריו. וברמב"ם פ"ד מגניבה הל"ז פסק דבעל החומש משלם, ובעל הכפל אינו משלם ומשמע דהבין דהחיוב השני נפטר וליכא נפקותא אם הוא כפל או חומש. ובטור סי' שנ"ב פליג עליה ופטר את בעל החומש. ועי' בית יוסף שם שמישב דעת הרמב"ם אלא עדיין מתקשה דלא מצינו אלא שכפל מוציא מידי חומש ולא להיפך ועי' פנ"י בזה. ובאמת מאבעי' דרב פפא דמבע"ל בתרי כפילי דחד יפטור אידך מוכח דכפל יכול ליפטר ואם כן אף חומש יפטור כפל ועי' רא"ש בשטמ"ק ד"ה מאי תרי גווני.
מי אמרינן האי דינא שפטרה תורה לשלם חומש על ממון שמשתלם עליו כבר כפל, הוא דוקא באופן שחלים שני חיובים אלו בחד גברא, דקפיד רחמנא דלא משלם אדם אחד חומשא וכפילא.
אבל באופן שמתחלקים חיובים אלו בתרי גברי, נימא האי שבאו עליו עדים נשלם כפילא. והאי שהודה נשלם חומשא שהרי נשבע לשקר והודה.
או דלמא לא תלוי הדבר כלל במשלם (שחסה התורה עליו שלא ישלם גם זה וגם זה) אלא עלויה דחד ממונא (על ממון קרן אחת) קפיד רחמנא, ופטרתו מחומש בכדי דלא נשלם עלה חומשא וכפילא. (דהרבה מידי הוא שעבור קרן אחת ישלם כפל ועוד חומש)
והכא נמי, בנידון דידן פקדון דתרווייהו חד ממונא הוא שהרי שמרו שניהם על אותו השור.
תיקו:
ובדין "ממון שאין משתלם בראש" - שאינו משלם חומש על ממון שמשלם עליו כבר כפל, מסתפקת הגמרא:
בעי רב פפא: עד כאן לא שמענו אלא שאינו מוסיף חומש על ממון שמוסיף כבר כפל עליו, אולם יש מקום לדון בתרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא (שבו ודאי שייך דין ממון שאין משתלם בראש שאין מוסיף עליו חומש) מאי? האם ישלם חומש על ממון שכבר משלם חומש אחד עליו, וכן בכפל, האם ישלם כפל על ממון שכבר הוסיף כפל אחד עליו?
והוינן בה: היכי דמי - כלומר היאך תיתכן מציאות כזו שישלם שני חומשים או שני כפילי.
ומבארת הגמרא: כגון שומר חנם שטען טענת אבד ממני הפקדון, ונשבע על כך,  12  והודה ששקר, שמתחייב חומש על שבועתו ושקרו, וחזר וטען עוד טענת אבד בזמן אחר, ונשבע על כך, והודה ששקר, ששוב יש לכאורה חיוב חומש.

 12.  בתוס' הקשו דאי איירי בהודה הרי נעשה עליו גזלן בהודאתו זו, ותו אין כפירתו כלום דהרי אפילו באונסים חייב ולכך כתבו דלא גרסינן והודה ואיירי שהודה לבסוף על תרוייהו אמנם הרא"ש בשטמ"ק אוקים בהכרח באופן שהודה בינתיים דקשי' ליה מאי קושית הש"ס הא מתני' היא השביע עליו ה' פעמים ומחלק דהתם בהודה בסוף דחשיב ממון המשתלם בראש דכולהו חומשי ישר על הקרן משא"כ באבעי דידן איירי בהודה בינתיים דכבר חייל חד חומשא, ואידך חומשי אינם משתלמים בראש.
אי נמי, כלומר, באידך ספיקא דתרי כפילי, כגון שומר חנם שטען טענת גנב גנבו ממני. ונשבע על כך ובאו עדים ואמרו שהוא הגנב, שהחפץ ברשותו, שנתחייב כפל כדין טוען טענת גנב,  13  וחזר וטען שוב טענת גנב, ונשבע על כך, ובאו עדים שהוא גנבו והחפץ היה ברשותו בזמן שדבר עליו.

 13.  כתב הרא"ש בשטמ"ק דספק הגמרא הוא אליבא דר"ח בר יוסף לעיל דסבר דאע"פ דמתחייב באונסין לא אמרינן שאין כפירתו כפירה אלא גזיה"כ היא דאעפ"כ מתחייב כפל בטוען טענת גנב. ול"ש למימר נמי נפטר מבעלים בשבועה ראשונה דהרי אתו עדים דאמרי הפקדון ברשותו לאחר שבועה ושוב לא נפטר מן הבעלים. אולם בתוס' מצו מוקמי לה ככו"ע ולכך מתקשים אמאי לא נימא דקנאה לאונסין משבועה ראשונה ומוקמי בהדר מפקיד ועשאו שומר חנם, אלא דמקשי אם כן ל"ח תרי כפילא אחד ממון דהו"ל כממון חדש.
מאי דינו? מי אמרינן דדוקא בתרי גוונא ממונא, ככפל וחומש, קאמר רחמנא דלא נשתלמו עלוי חד ממונא (על קרן אחת), והכא בתרי חומשי או תרי כפילא חד גוונא הוא ושפיר צריך לשלם תרוויהו.
או דלמא, כל תרי ממונא ואפילו מאותו סוג קאמר רחמנא דלא לשתלמו תרוויהו עילוי חד ממונא.
וממילא, הכא בתרי חומשי או כפילי, נמי, תרי ממונא נינהו, ולא ישלם פעמיים.
ופשטינן: תא שמע: דאמר רבא "וחמשתיו יוסיף עליו". נקטה התורה חמשיות בלשון רבים. ודרשינן: התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחת. כי אחרת, היה לכתוב לומר "חמישיתו" בלשון יחיד, ולא "חמשתיו" בלשון רבים.
שמע מינה שדוקא שני גווני של ממונא אינם משתלמים, אולם חד גוונא ממונא,  14  כמו תרי כפילי, או תרי חומשי על קרן אחד, משתלמי.

 14.  כן פרש"י דפשיטות הגמרא היא אף אחרי כפילא וכן דעת הרא"ש בשטמ"ק דכתב דכ"ש תרי כפילי דהרי פטור כפל אחר חומש ילפינן מחומש אחר כפל דזהו עיקר קרא, ואי מרבינן בחומש כ"ש בכפל. וכ"כ הרמ"ה וראיתו מדלא קאמרינן פשוט מיהא חדא. אולם הר"ח מספק"ל גבי כפל והרשב"א כתב דכלל לא פשטינן גבי כפל.
 15  אחרי שהזכרנו לעיל את הדין ששומר אשר נשבע לשקר נסתלק מלהיות שומר (חינם כשהיה), ומתחייב אף באונסים, מביאה הגמרא גוונא שגם על ידי שבועה מסתלק מלהיות שומר, ואפילו בשבועת אמת. והוא באופן:

 15.  ביאור זה הוא ע"פ תוס' רי"ד דהקשה דאין מקומה של גמרא זו כאן אלא בריש המפקיד אמתני' דהתם שלם ולא רצה להשבע, וטעמא דנקטינן לה הכא הוא מהטעם הנזכר. ועי' בשטמ"ק בשם תוס' שאנץ דפי' דמשום אידך ספיקות דרבא נקט לה נמי הכא.
תבעוהו בעלים לשומר חנם שישיב פקדונו. וטען נגנב ממני ונשבע על כך, ולאחר מכן בא ושלם. והוכר הגנב ועתה מחוייב הגנב לשלם כפל
הכפל למי? מחד, המפקיד הוא בעל החפץ, ומאידך השומר שלם על החפץ למפקיד.
אביי אמר: משלם הכפל לבעל הפקדון, דאיהו בעל החפץ.
רבא אמר: משלם הכפל למי שהפקדון היה אצלו, דהיינו השומר, שהרי שילם הוא על הפקדון.
ומבארת הגמרא טעמם של אביי ורבא: אביי אמר לבעל הפקדון משתלם הכפל, דאע"פ ששלם לו הנפקד דמי הפקדון ובעלמא מקנה לו המפקיד את הזכות  16  בכפל כשמשלם לו, הכא, אינו כן, כיון דאטרחיה הנפקד למפקיד, שהזקיקו לתובעו בבית דין ולהפטר ממנו בשבועה, אף שלבסוף גם שלם לא מקני ליה כפילא.

 16.  בריש פרק המפקיד מבואר דאופן הקניית הכפל מן הבעלים לשומר היא ע"י שמקנה לו בעל הפקדון את הפקדון מלמפרע קודם שנגנב, לפי רבא שם מקנה לו מיד כשמפקיד אצלו דנעשה כאומר לו באם תגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו. ולפי רבזירא שם נעשה כאומר לו אם תגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך סמוך לגניבתה.
רבא אמר משתלם הכפל למי שהפקדון היה אצלו. דכיון דשילם תמורת הפקדון, מקני ליה למפרע את הפקדון טרם שנגנב, וממילא קונה את הכפילא.
וקמיפלגי בדיוקא דמתניתין דריש פרק המפקיד, שהיא מקור הדין שמקנה המפקיד את הכפל לנפקד.
דתנן: המפקיד אצל חבירו בשמירת חנם בהמה או כלים, ושמר כראוי, ונגנבו או שאבדו. ותבעו המפקיד ואמר החזר לי פקדוני. ואמר הנפקד נגנב ממני. וקם ושילם ולא רצה לישבע. אע"פ שיכל להפטר בשבועה שנגנב ממנו.
שהרי כך אמרו חכמים שומר חנם שטען נגנבה נשבע שכך הוה ויוצא זכאי מחיוביו של שומר. ולפי שחייב עצמו אע"פ שיכל ליפטר, לכן, אם נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר הגנב את הגניבה (באופן שגנב שור או שה) משלם הגנב תשלומי ארבעה - בטביחת ומכירת שה, ותשלומי חמשה - על טביחת ומכירת שור, למי הוא משלם? למי שהפקדון היה אצלו בטרם נגנב.
אולם אם נשבע ולא רצה לשלם, כעיקר דינו של שומר חנם דנשבע ויוצא ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל. ואם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה בטביחת או מכירת השה וחמשה בטביחת או מכירת השור. למי הוא משלם תשלומים אלו לבעל הפקדון.
אביי דייק את דינו מרישא דמתניתין, ורבא דייק דינו מסיפא.
אביי דייק מרישא, דקתני שילם ולא רצה לישבע, הכפל לנפקד. ודייק מתיבות "ולא רצה לישבע" דטעמא שמקנה לו את הכפל הוא בתנאי דלא רצה לישבע,

דרשני המקוצר