פרשני:בבלי:בבא בתרא נו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא נו ב

חברותא

הרי שלושת הכתות משלשין ביניהם את תשלום ערך כל הקרקע.  1 

 1.  כתב הרשב"ם "וקיימא לן אין עדים נעשים זוממין עד שיזומו כולן"; והנה עיקר דין זה - שהביא הרשב"ם לענין שלש כתות המעידות כל אחת עדות אחרת וצירופם הוא לענין החיוב - אינו עוסק באופן זה, אלא כמו ששנינו במשנה במכות ה ב "מה שנים - שהעידו אותה עדות - אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין (שהרי כולם כאחד נעשו עדים, וקרא כתיב "והנה עד שקר העד", רש"י), אף שלשה - שהעידו אותה עדות - אינן נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין", ומכל מקום בכלל דין זה גם מה שכתב הרשב"ם. וכן הוא ב"יד רמה" בפירוש המשנה על הסיפא ד"והן עדות אחת להזמה" שביאר: אם הוזמו כולן חוץ מאחת מהן אינן משלמין ממון, דלא נפקא ארעא מחזקתיה דתובע עד דקיימא ליה חזקה לנתבע, ולא קיימא ליה חזקה לנתבע, אלא בסהדותא דכולהו, ואמטול הכי אין משלמין עד שיזומו כולן, דומיא דשנים דאינן נהרגין עד שיזומו שניהם. ולשון רש"י בסנהדרין כח א על סוף משנתנו שהובאה שם, הוא: "והן עדות אחת להזמה: דעד דמתזמי כולהו לא משלמי ממונא, דהא לא הוה מתוקמא בידא דלוקח אלא בסהדותא דכולהו", ולא הזכיר דין עד שיזומו כולן. ומשמע מדברי הרשב"ם שדין "משלשין ביניהם" תלוי בדין "עד שיזומו כולן", (שהרי אין לומר בכוונתו, שהוא בא לבאר למה כולם משלמים, ועל זה ביאר דבהכרח כולם הוזמו; כי למה לו זה, מאחר שהמשנה עוסקת באופן שהוזמו כולן, ומה מכריחנו לפרש דבהכרח הוזמו כולן) ; ואילו בסוף המשנה על מה ששנינו "והן (שלשת הכתות) עדות אחת להזמה", כתב הרשב"ם "שאם הוזמו משלשין ביניהן, וגם אין ניזומין עד שיוזמו כולן"; משמע שאין דין אחד תלוי בחבירו; ויש ליישב.
היו העדים שלשה אחים, המעידים כל אחד על שנה אחרת, והיה עד אחד רחוק מצטרף עמהם (לכל אחד ואחד):
הרי אלו שלש עדיות, לענין הכשר האחים להעיד, כי הם אינם פסולים להעיד אלא בעדות אחת, ושלש שנים כשלש עדויות הן.  2 

 2.  לשון הרשב"ם הוא: הרי אלו שלש עדויות, ולהכי כשר עדותן, דאשתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי, ואין כאן שני עדים קרובים בעדות אחת; והנה לכאורה היה נראה שאף אם היו אלו שלשת השנים עדות אחת, מכל מקום היו כשרים, שהרי שני קרובים כל פסולם הוא שאינם מצטרפים להיות "שני עדים" וכעד אחד הם חשובים, וכלשון הרשב"ם בסוף סוגיית הגמרא על משנה זו "וכי חשבת לאחי כעד אחד", וראה שם כל הענין; ולכן, לענין שלש שני חזקה שעד אחד יכול להעיד על כל השנים, אין פסול בכך שתהיה עדות זו מצטרפת על ידי שני אחים; ואולם לשון המשנה ולשון הרשב"ם לא משמע כן.
והן, כל העדויות, עדות אחת הן לענין הזמה. שאם הוזמו, משלשים ביניהם, וגם אין מזימים אותם עד שיזומו כולן.  3 

 3.  נתבאר על פי לשון הרשב"ם, וראה מה שנתבאר בהערה לעיל.
גמרא:
שנינו במשנה: שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית, משלשין ביניהם:
ומפרשת הגמרא: מתניתין, משנתנו המכשירה כת עדים שאינה מעידה אלא על שנה אחת מתוך שלש שנים הנצרכות לחזקה, בהכרח שהיא דלא כרבי עקיבא, שהוא אינו מכשירם, כדמפרש ואזיל.
דתניא, אמר רבי יוסי: כשהלך אבא חלפתא  4  (אבא שלי, שחלפתא שמו), אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה. ואמרי לה: רבי יוחנן בן נורי הוא זה שהלך אצל אבא חלפתא ללמוד תורה -

 4.  ואם תאמר: האיך קרא רבי יוסי לאביו בשמו, ראה בליקוטים החדשים לרבי עקיבא איגר כאן, וראה עוד ב"ספר המפתח" בבבא קמא ע ב.
אמר לו: אכלה המחזיק שנה ראשונה בפני שנים, ושניה בפני שנים אחרים, ושלישית בפני שנים אחרים, מהו שנקבל את עדותם כדי להחשיב זאת לחזקה?
אמר לו: הרי זו חזקה.
אמר לו: אף אני אומר כן. אלא שרבי עקיבא חולק בדבר זה.
שהיה רבי עקיבא אומר: כתיב "על פי שנים עדים יקום דבר", הרי הכתוב אומר שדוקא "דבר" שלם יאמרו העדים, ולא "חצי דבר". שאי אפשר לקבל עדות המצטרפת משתי כתי עדים, כי כל אחת מהם מספרת רק "חצי דבר".
והוא הדין לגבי חזקת שלש שנים, אי אפשר לקבל כת שאינה מעידה על אכילת הפירות בכל שלשת השנים של החזקה, כי החזקה נשלמת על ידי שלשת השנים כאחד.
ודנה הגמרא: ורבנן, שחולקים על רבי עקיבא, האי "דבר" ולא "חצי דבר", מאי עבדי ליה, מה הוא בא למעט, לדעתם!? אילימא למעוטי עדים המעידים על גדלותה של נערה, בכך שמעידים שהביאה שתי שערות, כאשר עד אחד אומר "שערה אחת ראיתי לה בגבה",  5  ועד אחד אומר "שערה אחת ראיתי לה בכריסה (באותו מקום) ", ומלמד הכתוב שאינם מצטרפים משום שכל אחד מעיד רק על חצי דבר, שהיא הרי צריכה שתי שערות לסימני גדלות!?

 5.  רש"י בבבא קמא ע ב פירש "שיער ראיתי בקשרי אצבעותיה" (וראה בנדה נב ב: "שתי שערות שאמרו: אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה, אחת על גבי קשרי אצבעותיה של יד, ואחת על גבי קשרי אצבעותיה של רגל"), ורש"י בנדה שם פירש "בגבה: תחת אותו מקום". והמאירי פירש: "גבה" הוא המקום הגבוה שבמקום שער, ו"כריסה" הוא המקום השפל שבמקום שער. ולפי מה שפירש כאן הרשב"ם ד"כריסה" היינו "אותו מקום", אם כן משמע ד"גבה" לאו היינו אותו מקום, וכן נראה מדברי הרשב"ם המובאים בהערה.
הרי אי אפשר לומר כך. שהרי:
וכי האי עדות של כל אחד מהעדים על שערה אחת, במקום נפרד, עדות על "חצי דבר" היא נחשבת!?
והרי "חצי עדות" היא, ולא "חצי דבר"!
הרי זה שאין עדותם מועילה, הוא משום שעל כל פרט מן העדות, על כל שערה משתי שערות, אין שני עדים אלא עדות של עד אחד בלבד, הנחשבת כ"חצי עדות". ואילו הכתוב בא למעט עדות על "חצי דבר", ולא מה שהוא גם "חצי עדות".  6 

 6.  שהרי "דבר" כתיב, ואילו "חצי עדות" כבר למדנו מ"על פי שנים עדים יקום דבר", רשב"ם.
אלא דברי הכתוב "דבר", המלמד "דבר" ולא "חצי דבר", אליבא דרבנן, בא למעוטי בכגון שהיו שנים עדים אומרים "שערה אחת ראינו בגבה", ושנים עדים אחרים אומרים "שערה אחת ראינו בכריסה". שהרי יש כאן שתי עדויות שלמות על כל פרט מן העדות, ואין זו חצי עדות. ומכל מקום, אין מקבלים את עדותם, משום שכל כת מעידה על "חצי דבר" בלבד.
ובאופן זה, אף חכמים, החולקים על רבי עקיבא בשני חזקה, מודים, היות וצריכות שתי השערות להיות בה כאחת, כי רק שתי שערות הן סימו גדלות, ואילו כאן, כל כת של עדים אינה רואה אלא שערה אחת מתוך השתיים, ואינה רואה את השערה הנוספת הקיימת, אף שיכולה היא לראותה!
מה שאין כן בחזקה, שאין שלשת השנים כאחת, אלא הן בזה אחר זה, ואותה כת שראתה את אכילת הפירות של השנה הראשונה (שזה אמנם "חצי דבר"), לא יכלה לראות אז, באותה השנה, גם את אכילת הפירות של השנה השניה והשלישית המשלימות את ה"דבר", ולכך מתקבלת עדותם.  7 

 7.  הרשב"ם האריך בזה, וכתב: כגון שנים אומרים "אחת בגבה ראינו, ולא בדקנו יותר", ושנים אומרים "אנו בדקנו מלפניה וראינו אחת בכריסה" - ואי לאו מיעוטא דקרא "דבר, ולא חצי דבר", לא היה לנו לפסול עדות זה, דעדות זה כשר הוא, מאחר שיש שני עדים על כל שיער, שהרי אינן מכחישין כלל זה את זה, אלא כת זו בדקה מגבה, וכת שניה בדקו מלפניה, ובשעה אחת ראו שתי השערות, אלו אחת מכאן, ואלו אחת מכאן, דליכא למימר "שומא" נינהו - (אך) השתא דכתיב "דבר", עדותן בטלה. דשתי שערות, דבר אחד הוא, ואין מועילין אלא כשהן ביחד בבת אחת, שאם נראה אחד היום מכאן, ולמחר גדל שני במקום אחר וכבר נשר הראשון, אמרינן "שומא" נינהו, ואינן כלום אלא אם כן ישנן ביחד, וכל כת וכת יכול לראות שתי השערות, דהא ביחד היו, נמצא שכל כת עדות על חצי דבר מעידין, וכל אחת אינו מעיד שהיא גדולה, אלא "חצי סימני גדלות, ראינו" - אבל שלש שני חזקה דמתניתין, שאין יכולין להיות כי אם בזה אחר זה, ומי שרואה אכילת שנה זו אינו יכול לראות של שנה שניה, אלא אם כן שוהה שנה שניה בזה המלכות, הלכך כל שנה ושנה וכל יום ויום, חשיב דבר שלם בפני עצמו, דעל כרחך כיון דקרא למעוטי אתא, ומעוט אחד הוא דאיכא, אין לך למעט כי אם אותו חצי דבר דמסתבר טפי למעוטי, דהיינו עדות דשתי שערות בשתי כתות. ומבוארת שיטת הרשב"ם שהיא כשיטת התוספות בבבא קמא ע ב בקוצר לשון "ולא דמי לשנה ראשונה בפני שנים:. דהתם ראו כל מה שהיו יכולים לראות"; ומיהו לכאורה היה נראה שאין זו שיטה אחת לגמרי, דלכאורה נראה, ממה שהאריך הרשב"ם והוסיף "ואין מועילין אלא כשהן ביחד בבת אחת, שאם נראה אחד היום מכאן, ולמחר גדל שני במקום אחר וכבר נשר הראשון, אמרינן שומא נינהו, ואינן כלום, אלא אם כן ישנן ביחד", דעד כאן לא אמרו שאם יכולים היו לראות את כל העדות אין הם מעידים על חציה, אלא במקום שלענין קיום הדבר אכן נצרך שיהיה קיים חציו השני של הדבר בשעת קיום חציו הראשון, וכאשר הוא באמת בשתי שערות וכפי שביאר הרשב"ם; אבל אם היו מועילים שתי שערות אחת היום והאחת מחר, כי אז - אף שבפועל היו שתיהן כאחת, וראו אלו שערה אחת ואלו שערה אחת - עדות כל כת כשירה, וכן נראה בשיטת הרשב"ם מדברי התוספות כאן בד"ה אלא; וזה שלא כדברי התוספות בבבא קמא שלא הדגישו פרט זה. אלא שגבי חזקה כתב הרשב"ם "אבל שלש שני חזקה דמתניתין, שאין יכולין להיות כי אם בזה אחר זה, ומי שרואה אכילת שנה זו אינו יכול לראות של שנה שניה, אלא אם כן שוהה שנה שניה בזה המלכות", ומשמע: דוקא משום שאי אפשר לחזקה שתהיה כאחת, לכן אינו "חצי דבר", אבל אם יכולים להיות כאחת, כי אז אפילו שלא היו כאחת, הרי זה חצי דבר, וזה היפך ממה שיש לדייק מתחילת לשונו, ויש ליישב. וראה עוד בתוספות כאן ובתוספות בבבא קמא שם, ביאור אחר בחילוק הגמרא.
אמר רב יהודה: אם אחד מן העדים אומר: אכלה המחזיק חטים, כלומר, זרע המחזיק חטים שלש שנים ואכלם, ואחד מן העדים אומר: אכלה שעורים שלש שנים, הרי זו חזקה; כלומר, מצטרפת עדותן להחזיקו בשדה; וביאור הציור והטעם מתבאר בסוגיא.
והיה רב נחמן סבור, שכוונת רב יהודה לא היתה באופן שסותרים הם בעדותם, שהרי אם כן ודאי אי אפשר לצרף את עדותם, אלא כך היא כוונת רב יהודה:
מנהג בעלי אדמה, שהם זורעים שנה אחת חיטים ושנה אחת שעורים, וחוזר חלילה, ואמר רב יהודה, שאם העיד האחד על אכילת החיטים, דהיינו, שזרע המחזיק שנה ראשונה שלישית וחמישית חיטים ואכלם, והשני מעיד על אכילת השעורים, דהיינו שנה שניה רביעית וששית, הרי עדותם מצטרפת לחזקה. כי אף על פי שאינם מעידים על מעשה אחד, הרי זה כשני עדים שמעידים כל אחד על הלואת מנה ביום אחר, שעדותם מצטרפת, לדעת רבי יהושע בן קרחה,  8  לעדות אחת לחיוב מנה, היות ולפי כל עד הרי הוא חייב מנה, ואף שני עדים אלו מעיד כל אחד על חזקה שלימה.

 8.  ראה לעיל לב א.
ולפיכך מתקיף לה רב נחמן לדין זה:
אלא מעתה,  9  כאשר אחד אומר: אכלה ראשונה שלישית וחמישית, והאחד אומר: אכלה שניה רביעית וששית, האם הכי נמי נאמר דהויא חזקה!?

 9.  בתוספות תמהו על לשון "אלא מעתה", שהרי אין הכי נמי שלדעת רב יהודה כן הוא הדין, כי באופן זה עצמו דיבר רב יהודה, וכך היה לו לומר "אמאי הוי חזקה, והא אין שום אדם אומר שאכלה רצופין ולא דמי לרבי יהושע בן קרחה"; ומכח זה פירשו את כל הענין באופן אחר.
והרי דבר זה אי אפשר, ואינו דומה לזה מעיד על מנה ביום פלוני וזה מעיד על מנה ביום אחר שהם מצטרפים, ומשום שבעדוית על מנה כל אחד בפני עצמו מעיד על חיוב מנה, ולכן כששנים מעידים על חיוב מנה, מתחייב הנידון מנה על פיהם, אבל בנידון דידן אין אף אחד מהם מעיד שהחזיק זה כדין, שהרי חזקה בדילוג אינה חזקה, ואם כן אין שייך לצרפם!?  10  אמר תירץ ליה רב יהודה לרב נחמן: אף אני לא נתכוונתי להכשירם כשזה מעיד על ראשונה שלישית וחמישית אכילת חיטים, והשני על אכילת שעורים בשנה שניה רביעית ושישית; ולא הכשרתי אלא כשהעיד אחד על אכילת שלש שנים חטים, והשני מעיד על אכילת שלש שנים שעורים, ומסתמא כוונתם לאותם שלש שנים, וכיון שכן אין לך להקשות מאחד אומר אד"ה ואחד אומר בד"ו, כי הכי השתא (וכי הנידון דומה לראיה)!?

 10.  תוספת ביאור: הניחא אילו היה מעיד ראובן על שלש שנים רצופות ראשונות, ויעיד שמעון על שלש שנים רצופות אחרונות, נידון זה אכן דומה הוא לדינו של רבי יהושע בן קרחה, ומאחר שכל אחד מעיד על חזקה טובה ושלימה; אבל כשעדותו של כל אחד היא על חזקה שבפני עצמה אינה חזקה, הרי אין כאן כפל עדות על חזקה. אך תמהו האחרונים: הלוא אם יעידו ששה עדים כל אחד על שנה אחרת, תועיל עדותם לרבי יהושע בן קרחה, שהרי זה כאילו העיד עד אחד על שלש שנים ראשונות והשני על אחרונות; ואף שלא העיד על שלש כאחת, מכל מקום מה בכך שנתחלקה עדותו בין שלשה אנשים כשרים, וכמבואר דין זה ברשב"א לעיל דף כט בסוגיא דשוכרין. ולפי זה הוא הדין אם יעיד ראובן על שנה ראשונה, ושמעון על שנה שניה, ויחזור ראובן ויעיד על שנה שלישית, ויעיד עד אחר על שלשת השנים האחרונות - אף באופן זה תתכשר העדות, כי אם יכול ראובן להעיד על שלשתם כאחת, וגם יכול להעיד עם עוד שנים אחרים על שלש שנים, למה לא יועיל כשהעיד על שתי שנים מתוך השלש. ואם כן, אף באופן של הגמרא כשהעיד ראובן על ראשונה שלישית וחמישית, ושמעון על שניה רביעית ושישית למה לא יועיל, והרי זה כמי שהעיד ראובן על ראשונה ושלישית, והשלים שמעון את השנה השניה, והרי לך "עד אחד" (שנתחלק) על חזקה; ו"עד אחד" נוסף, הוא על ידי עדות שמעון על רביעית ושישית, ומשלים ראובן את השנה החמישית! ? והגרי"ג אדלשטיין שליט"א אמר בזה, דאם כי באופן שיעיד ראובן על ראשונה ושמעון על שניה ויחזור ראובן ויעיד על שלישית, ויבוא עד שלישי ויעיד על השנים האחרונות ודאי יועיל לרבי יהושע בן קרחה, היינו דוקא משום שאותו עד שלישי לא היה מכלל העדות על שלש שנים הראשונות, אבל אי אפשר שיבוא ראובן או שמעון שהם חלק מן ה"עד האחד הראשון", ולהעיד על שלוש שנים האחרונות או על חלקם, שעדות זו היא ה"עד האחד השני", וכשם שאם יעיד ראובן על כל שלשת השנים הראשונות, ויחזור הוא עצמו ויעיד על שלוש שנים האחרונות, אין כאן אלא עד אחד, כך גם, כשהוא חלק מן העדות על החזקה הנעשית על ידי שלש השנים הראשונות, אי אפשר שיהא הוא עצמו מעיד על החזקה הנעשית על ידי שלש השנים האחרונות או על חלקם, (וראה בסוף הסוגיא, מה שיש להעיר בזה). אך ראה ב"נתיבות המשפט" קמה ו, וב"אבני מלואים" סוף תשובה ד ובהג"ה שם, וב"שער משפט" מו ו, ובחידושי רבי שמעון כתובות סימן כב.
התם באופן שאמרת, לפיכך אי אפשר לצרפם, כי בשתא דקא מסהיד מר, לא קא מסהיד מר (בשנה שזה מעיד אין חבירו מעיד), אלא זה מעיד על חזקה שאינה רצופה, וזה מעיד על חזקה שאינה רצופה, ולכן אי אפשר לצרפם.
אבל הכא, בנידון דידן, מסתמא תרוייהו בחדא שתא קא מסהדי (שני העדים מעידים על אותם שנים), אלא שזה מעיד על אכילת חיטים באותם השנים, וזה מעיד על אכילת שעורים באותם השנים -
ואם כן, מאי איכא למימר!
ואף שמכחישים זה את זה, אין בכך כלום, כי בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי (אין אנשים מבינים יפה בין קמת חיטים לקמת שעורים), והאחד טועה הוא, ומצטרפים שניהם לעדות אחת.  11 

 11.  נתבאר על פי הרשב"ם; אבל התוספות תמהו על פירושו, כפי שנתבאר בהערה 9; (גם צ"ע, שהעיקר חסר מן הספר בתירוצו של רב יהודה, שלא הזכיר כלל שפירוש דבריו הם באופן אחר ממה שהבין רב נחמן; גם צ"ע, אם אכן שינה רב יהודה את הבנת דבריו, אם כן ממילא פשוט שאין להקשות את הקושיא כלל, ולמה לו להאריך, לא יאמר אלא "בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי"; גם לשון הגמרא דהכא בחדא "שתא" והכא בתרי "שתא", אינו מדוייק, שאין הדין תלוי אם מעידים על אותה שנה או לא, ואף אם יעידו שניהם על אותם שנים, אך לא יהו רצופות, לא יועיל, והיה לו לפרש את עיקר החילוק, שבאופן קושייתו של רב נחמן לא העיד כל אחד מהם על חזקה גמורה; וראה ב"יד רמה" אות רנד שהרגיש בהערה אחרונה). והתוספות פירשו את הסוגיא בהקדם המבואר לעיל כט ב שאף חזקה שאינה רצופה, מועילה אם הוביר את השדה בין השנים, אם כך הוא דרך אותו מקום; ולשיטתם, אף קושיית רב נחמן היתה באופן שלפי העד האחד הובירה בין השנים וחזקתו חזקה, ואף העד השני מעיד על חזקה שאינה רצופה והובירה בין השנים, אלא שהוא מעיד על שנים סותרות. ומהלך הסוגיא הוא: רב נחמן הבין שהם מעידים על אותם שנים ומכחישים זה את זה, וכך הקשה: אם כדבריך, שאף על פי שהם מכחישים זה את זה במעשה, מכל מקום כיון שכל אחד מהם מעיד על חזקה לא איכפת לן אם מכחישים הם זה את זה במעשה, אם כן, אף כשמכחישים הם זה את זה באיזו שנים החזיק ובאיזה מהם הוביר, מן הדין שתהא עדותם מצטרפת! ? (ומיהו לא ביארו התוספות, למה פשיטא ליה לרב נחמן באופן זה שאינו מועיל יותר מבחטים ושעורים, עד שהוא מקשה מכח זה על רב יהודה; וראה עוד פירושי שאר הראשונים בסוגייתנו). ותירץ לו רב יהודה: גבי חיטי ושערי אין זו הכחשה כי לא דייקי אינשי בין זה לזה, מה שאין שייך לומר כן באופן שהקשה רב נחמן, וראה עוד בראשונים כאן.
שנינו במשנה: שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן, הרי אלו שלש עדיות, והן עדות אחת להזמה:

דרשני המקוצר