פרשני:בבלי:בבא בתרא קלב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קלב א

חברותא

בעי רבא: בפשטות דברי שמואל נאמרו בשכיב מרע שכתב נכסיו, שאומדים את דעתו שלא התכוין למתנה גמורה. אך בבריא הכותב כל נכסיו לאשתו, היאך הדין? האם גם כן אמרינן שכוונתו לעשותה אפוטרופסית, או שמא כוונתו למתנה גמורה?
וצדדי הספק, שמא רק בשכיב מרע הוא חושש לכבודה, דניחא ליה דלישתמעון מלה (שישמעו בניו לדבריה) לאחר מותו, אבל בבריא, אינו חושש לכך, דהא קאי איהו (שהרי הוא קיים),
או דלמא בריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מלה (שישמעו בניו לדבריה) מהשתא, וכתב לה את נכסיו רק בתורת אפוטרופסות, ולא בקנין גמור?
הגמרא מנסה לפשוט את הספק מברייתא:
תא ושמע מה ששנינו בברייתא בענין זה: הכותב פירות נכסיו  110  לאשתו, אין אומרים שבשביל מתנה זו מחלה על שיעבוד הקרקע שיש לה בשביל כתובתה, אלא גובה כתובתה מן הקרקע.

 110.  כגון פירות הנמצאים בעין בקרקע, או שנתן לה קרקע לפירות. רשב"ם.
ולא זו בלבד, אלא אף אם כתב לה קרקע ופירות, למחצה לשליש ולרביע מנכסיו, גובה כתובתה מן השאר  111 .

 111.  הקשו התוספות: מאי קא משמע לן, פשיטא שתגבה כתובתה מן השאר? ומבאר המהרש"א את קושיית התוספות: התוספות לא סברו כפירוש רשב"ם, שמדובר כשכתב לה קרקע ופירות למחצה שליש ורביע, אלא הבינו שכתב לה רק פירות בלא קרקע, ולכן התקשו, דפשיטא שלא מחלה על השיעבוד בשביל אותם פירות. ותרצו התוספות: קמ"ל שכשנותן לה פירות שדה לכמה שנים, לא יוכלו היתומים לומר "גבי כתובתיך משדה זו", אלא תגבה משאר שדות שאין לה שהן כלום. לפי שרוצה לגבות כתובתה מיד, ובשדה שיש לה בה פירות ממילא אינה יכולה ליהנות מכתובתה עד סוף הזמן שקיבלה את הפירות.
אך אם כתב כל נכסיו לאשתו, ואחר כך יצא עליו שטר חוב, הקודם לאותה מתנה, אך לכתובתה לא קדם: רבי אליעזר אומר, תקרע שטר מתנתה, ותעמוד על כתובתה. וכיון ששעבוד כתובתה קדם לשעבוד החוב, תגבה את כתובתה.
וחכמים אומרים: תקרע כתובתה, ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. כיון שבשעה שקיבלה את המתנה סילקה את השיעבוד מאותן קרקעות שקיבלה במתנה, וממילא חל עליהם שיעבוד הבעל חוב.
ואמר רבי יהודה הנחתום, מעשה ואירע הדבר בבת אחותי כלה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. עד כאן הברייתא.
מדייקת הגמרא: טעמא דיצא עליו שטר חוב, אזי נחלקו האם מתנתה קיימת או לא, הא לא יצא עליו שטר חוב קניא לכולי עלמא, הגם שנתן לה את כל נכסיו.
ובמאי? באיזה מקרה מדובר?
אילימא בשכיב מרע, והא אמרת "הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוט רופוס",
אלא לאו, בבריא. ומוכח מכאן, דבמתנת בריא אין כוונתו לעשותה אפוטרופסית, אלא לקנין גמור.
דוחה הגמרא: לעולם מדובר אף בשכיב מרע, ומדובר במקרה שודאי כונתו למתנה גמורה, כגון במקרים שהובאו לעיל, שנחלקו בהם רב עוירא ורבינא, ורב עוירא מוקי לה בכולהו, ורבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה  112 .

 112.  לענייננו אין נפקא מינא בין רב עוירא לרבינא, שהרי שניהם דיברו על אשתו ארוסה ואשתו גרושה. ולא נחלקו אלא בבת בין הבנים כדלעיל. אלא שהגמרא השתמשה בלשון הסוגיא דלעיל, הגם שאין נפקותא בזה לדידן. רשב"ם.
הכא נמי יש להעמיד באשתו ארוסה ואשתו גרושה, ובהן ודאי כונתו למתנה גמורה ולא לשם אפוטרופסות.  113 

 113.  למסקנא, לא נפשט ספיקו של רבא, האם גם בבריא כונתו לשם אפוטרופסות, או לשם מתנה. ויש לדון, היאך עלינו להתנהג בספק זה. דעת הרא"ש, כיון שלא נפשטה האיבעיא, לא קנתה, ועליה להביא ראיה כדי להוציא מהיורשים. אך לדעת הריטב"א, כיון שיש בידה שטר מתנה, הרי היא מוחזקת בנכסים, ועל היורשים להביא ראיה כדי להוציא ממנה. ומבאר הגר"ש רוזובסקי את יסוד מחלוקתם, הריטב"א סבר, שהשטר מקנה לה את הנכסים, והאומדנא של הנותן לעשותה אפוטרופסית הוי תנאי בשטר. ולכן כשיש ספק האם יש אומדנא, אין ספק מוציא מידי ודאי. אך לדעת הרא"ש כונת הנותן אינהתנאי בשטר, אלא ביטול עיקר השטר, ואם כן יש ספק על עצם השטר, האם הוא קים או לא. ולכן מספק אינה יכולה להוציא מהיורשים.
הגמרא דנה במחלוקת רבי אליעזר ורבנן שהובאה בברייתא לעיל:
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים שאמרו, תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה, ונמצאת קרחת מכאן ומכ אן.
ומקשה הגמרא: למימרא (משמע מדברים אלו) דלא אזיל רב נחמן בתר אומדנא, וסבר, שאף על פי שאנו אומדים את דעת האשה, שאילו היתה יודעת שנכסיה יטרפו על ידי הבעל חוב, לא היתה מוחלת על השעבוד שיש לה בהם, מכל מקום כיון שבפועל מחלה על השיעבוד, איבדה הכל, ותשאר קרחת מכאן ומכאן  114 .

 114.  לכאורה קשה: כיצד אפשר לומר שרב נחמן אינו מתחשב באומדנא, הלא עיקר מחילתה הויא על ידי אומדנא, (שהרי לא מחלה בפירוש, רק אמדנו את דעתה מדלא מיחתה, שמע מינא מחלה) ומדוע לענין גבית בעל חוב לא אזלינן בתר אומדנא? ומבאר הקובץ שיעורים: ודאי אף רב נחמן מודה דאזלינן אחר אומד דעתה לענין המחילה, אלא סבר שעל ידי אומדנא אין ליצור תנאי במחילה. וכדי ליצור תנאי במחילה בעינן לאומדנא דמוכח טפי. ועיין עוד בענין זה באור שמח (פרק ט מהלכותאישות), ובשו"ת בית הלוי (חלק ג סימן ג).
וקשה, הרי תניא בברייתא, "הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, מתנתו מתנה.
רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה.
כיון שאומדים את דעתו שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן".
ואמר רב נחמן, הלכה כרבי שמעון בן מנסיא. ואם כן קשה, מדוע כאן סבר רב נחמן שיש ללכת אחר אומד הדעת, ואילו בסוגיין פסק כחכמים שלא התחשבו באומד הדעת?
ומתרצת הגמרא: אכן בעלמא, יש ללכת אחר אומד הדעת, אבל, שאני התם, בכותב כל נכסיו לאשתו, שאינה חפצה לבטל את המתנה אף כשיודעת שהבעל חוב יגבה אותה ממנה, כיון דניחא לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו ניהלה להנהו נכסים (נח לה שיתפרסם בעולם שקיבלה מבעלה מתנה כה חשובה). ולכן סברו חכמים שיצאה קרחת מכאן ומכאן.
עוד באותו ענין:
תנן התם בתלמוד הירושלמי במסכת פאה: הכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה.
כלומר, אינה יכולה לגבות את כתובתה מהנכסים שנתן לבניו. הואיל וקיבלה גם היא קרקע באותו מעמד, מחלה על השיעבוד שיש לה בקרקע שנתן לבניו.
אבל מנכסים שיקנה לאחר מכן יכולה לגבות את כתובתה. כיון שהבעל משעבד לכתובת אשתו את כל הנכסים שקנה ושעתיד לקנות. ועל שיעבוד זהלא מחלה.
ומקשה הגמרא: וכי משום דכתב לה קרקע כל שהוא אבדה כתובתה?!
ומתרצת הגמרא: אמר רב, מדובר במקרה שהבעל מזכה להן את נכסיו על ידה. כלומר, שהאשה עשתה את הקנין עבור הבנים  115 .

 115.  הרשב"ם מפרש, שנתנה לו סודר שלה כדי שיקנה בו לבנים. כדקיימא לן שקנין סודר נעשה בכליו של קונה. ובתוס' רי"ד מפרש, לא מדובר בקנין סודר, אלא שאמר לה "זכי בעבור בני". והקשו הראשונים: כיצד יכולה לזכות עבור הבנים, הרי יד האשה כיד בעלה? ותרצו: כיון שזוכה לעצמה בקרקע שנתן לה, יכולה לזכות באותו כח אף עבור הבנים. ועיין עוד בשיעורי הגר"ש רוזובסקי (קכד) שיישב את קושיית הראשונים באופן אחר.
וכיון שהיא משתדלת עבורם, וגם אינה מערערת כלום על מתנה זו, אומדים את דעתה שמחלה על השיעבוד שיש לה בנכסים אלו.
ושמואל אמר, אף אם לא זכתה במתנה עבורם, אלא במקרה שהבעל מחלק לפניה את נכסיו לבניו והיא שותקת, גם כן אומדים את דעתה שמחלה על השיעבוד.
אמנם, אף לדעת שמואל, אם לא נתן לה כלום באותו מעמד, אין שתיקתה ראיה. כיון שלא שתקה אלא כדי לעשות נחת רוח לבעלה.
רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אפילו אם לא היתה באותו מעמד, אלא בשעה שנותן לה אומר לה "טלי קרקע זו בכתובתיך", והיא לא ערערה, ודאי מחלה על השיעבוד שיש לה בשאר הנכסים.

דרשני המקוצר