פרשני:בבלי:בבא בתרא קמד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קמד ב

חברותא

מתניתין:
אחין השותפין, אחים שהם שותפים, שירשו נכסים ונשארו שותפים, שנפל אחד מהן לאומנות, אחד מהאחים נבחר על ידי המלך לעבודה מסויימת, כגון מוכס, נפל לאמצע. הריוח שהוא מקבל מעבודתו אצל המלך, מתחלק בין כל האחים. כיון שהוא קיבל את עבודתו כנציג של המשפחה, ולכן כולם מקבלים חלק בריוח.
ואם אותו אח שנבחר לעבודת המלך חלה, ונתרפא, היה חולה והוציא הוצאות לרפואתו, הרי זה משל עצמו, זה הוא צריך ליתן מממונו, ואין האחים משתתפים אתו, כפי שיבואר בגמרא.
גמרא:
תנא, הברייתא מבארת את מה שנאמר במשנה: האי "אומנות", הכוונה היא לאומנות המלך, כפי שהתבאר.
תנו רבנן: אחד מן האחין שעדיין לא חלקו את ירושתם, שמינוהו גבאי או פולמוסטוס, שהמלך מנהו כאחראי על גביית כספי המלך או שוטר, ויש לו רווח על מינויו, הרי זה תלוי:
אם מחמת האחין, אם מינהו מחמת המשפחה, שנבחר כפי שרגילים לקחת אחד מכל משפחה, הרי מגיע הרווח לאחין, שכרו מתחלק בין האחים.
אבל אם מחמת עצמו, אם נבחר מחמת חשיבותו או חריפותו, לעצמו, הוא מקבל את שכרו לעצמו, ואין לאחיו חלק בזה.
שואלת הגמרא על הדין הראשון: אם נבחר מחמת אחין, הרי זה שמגיע הרווח גם לאחין, פשיטא! דבר זה פשוט הוא שמתחלק הרווח בין כולם.
ומתרצת הגמרא: לא, צריכא, צריך את הדין הזה במקום דחריף טפי, שהאח שנבחר חריף יותר מהאחרים. מהו דתימא, היינו אומרים, חורפיא גרים ליה, חריפותו גרמה שבחרו דוקא אותו, ולא מחמת המשפחה, קא משמע לן, לכן צריך להשמיע שתולים זאת במשפחה, וכולם מתחלקים בשכרו.
תנו רבנן: אחד מן האחין שנטל מאתים זוז מהכסף המשותף של האחים, כדי ללמוד תורה או ללמוד אומנות, והם נזונים יחד מתפוסת הבית, והוא רוצה לקבל מהם את הוצאות מזונותיו במקום שהוא נמצא, יכולים האחין לומר לו, אם אתה אצלנו, אוכל איתנו ביחד, יש לך מזונות, תקבל מזונות כמו כל אחד מהאחים. אם אין אתה אצלנו, אלא אתה נמצא במקום אחר, אין לך מזונות, אין לך זכות לקבל מזונות.
ושואלת הגמרא: וליתבו ליה כל היכא דאיתא, שיתנו לו היכן שנמצא, ומה בכך שאין הוא יחד אתם, הרי גם אם היה אצלם היו צריכים להוציא עבור מזונותיו.
ומתרצת הגמרא: מסייע ליה לרב הונא, מכאן יש ראיה לרב הונא.
דאמר רב הונא: ברכת הבית, ברובה. כאשר כולם נזונים ביחד יש פחות הוצאות, ולכן אם הוא אוכל בנפרד, צריכים להוציא יותר.
ושואלת הגמרא: וליתבו ליה לפי ברכת הבית, שיקבל לפחות כמה שהיו מוציאים אם היה אצלם!?
ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי, אכן את ההוצאות האלו הוא מקבל.
שנינו במשנה: חלה, ונתרפא, נתרפא משל עצמו:
מבארת עתה הגמרא את הדין השני של המשנה
שלח רבין משמיה דרב אלעא: לא שנו במשנה שהוצאות הריפוי הם משל עצמו, אלא שתלה בפשיעה, שהוא בפשיעתו גרם לכך שהיה חולה. אבל באונס, אם נחלה באונס, נתרפא מן האמצע. הוצאות הריפוי מתחלקות בין כולם, וזה דוקא באח שמתעסק בשביל כולם. אבל סתם אח שחולה, רפואתו על עצמו, אפילו באונס.
מבארת הגמרא: היכי דמי בפשיעה? מתי אפשר לתלות את מחלתו בפשיעה? כדרבי חנינא.
דאמר רבי חנינא: הכל בידי שמים, כל החלאים הבאים על האדם הם גזירה משמים, חוץ מצנים ופחים, חוץ מחלאים שבאים מחמת הקור והחום, שמאלו הוא יכול להשמר, שנאמר "צינים ופחים בדרך עקש, ושומר נפשו ירחק מהם", מי ששומר נפשו והולך בדרך ישרה, יכול להזהר מחלאים שבאים על ידי קור וחום.
מתניתין:
מנהג היה, שאם אדם נושא אשה, חבירו שולח לו מתנות, ובא לשמוח עמו. ומקבל המתנה היה חייב לנהוג עמו כך כשהוא נושא אשה. וזה נקרא "שושבינות". ובמנהג זה עוסקת המשנה.
האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב, האב ששלח את אחד מבניו ובידו דורונות לשמוח ולשמח את החתן, ואחר כך מת האב. והחתן שקבל את השושבינות צריך להחזיר לשולחו בעת חתונת אחד מבניו, חזרה שושבינות, כשהוא מחזיר את חובו, לשמח את משמחו, חזרה לאמצע, הוא לא נותן בחזרה את המתנות של השושבינות לאח שבא אליו בעת שמחתו בשליחות האב, אלא זה מתחלק בין כולם, כאשר אחד מן האחים נושא אשה. לפי שהשושבינות נגבית בבית דין, זה חוב גמור, שאפשר לתבוע אותו, ולכן כל האחים יורשים חוב זה, הילכך חוזרת השושבינות לאמצע.
ומבארת המשנה שהשושבינות נגבית בבית דין, זה דוקא כששולח אותה לשמחת נשואין. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן, אפילו שולח זאת לצורך נישואיו, אך אינו בא בעצמו לשמוח עמו, הרי זו סתם מתנה, ואין חוב להחזיר תמורתה מתנה, ואינו יכול לתובעו.
גמרא:
ורמינהו שואלת הגמרא סתירה לכאורה מברייתא אחרת, ששנינו בה אחרת:
דתניא, שלח לו אביו שושבינות, מי שאביו שלח על ידו שושבינות לחתונת חבירו של האב, כדי שהוא יאכל וישמח עם החתן במקומו, הרי כשהיא חוזרת, כשהחתן מחזיר את חובו בעת חופתו שלו, חוזרת לו, לאותו אח שהיה שלוחו של האב, ולא לשאר האחים.
אבל אם נשתלחה לאביו שושבינות, אם שלחו אחרים לאביהם שושבינות כאשר הוא נשא אשה, או כאשר אחד מבניו נשא אשה, ואחר כך מת האב, הרי כשהיא חוזרת, חוזרת מן האמצע. היורשים כולם צריכים לשלם מהירושה לחתן ההוא את חוב אביהם.
וקשה הסתירה בין המשנה ובין הרישא של הברייתא, שנאמר שם שאותו אח שהיה שליח, הוא מקבל לבד את השושבינות, ואילו במשנה שנינו שכולם מקבלים אותה.
מתרצת הגמרא: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: כי תנן נמי מתניתין, מה ששנינו במשנה, הכוונה "נשלחה לאביו", תנן. שהאב קבל שושבינות מאחרים, והאחים צריכים לשלם את חובו, כמו הדין השני של הברייתא. אבל אם האב שלח על ידי אחד מן האחים, זה חוזר אליו בלבד.
שואלת הגמרא: והא, הרי במשנה "אחין שעשו מקצתן שושבינות" קתני. משמע, שהם עשו וכעת מחזירין להם, ולא שהם צריכים להחזיר חוב אביהם!?
ודוחה הגמרא: תני למקצתן. כוונת המשנה שעשו להם, ולא נאמר "שעשו מקצתן", אלא "למקצתן", שעשו להם, והם צריכים עכשיו להחזיר.
ממשיכה הגמרא לשאול: והא "חזרה שושבינות", קתני! שכעת השושבינות חוזרת לאחים, ולא שהם צריכים לשלוח לאחר.
מתרצת הגמרא: הכי קאמר, זאת כוונת המשנה: חזרה לגבות, שהיא חוזרת כדי להגבות את חובה מהאחים, נגבית מאמצע. נגבית מכל האחים, כחוב של האב.
רב אסי אמר, רב אסי מתרץ אחרת את הסתירה בין הברייתא למשנה לא קשיא, אין סתירה ביניהם, כי כאן בסתם, במשנה מדובר שהאב לא אמר במפורש מי יהיה שושבין, לכן כשזה חוזר, חוזר לכולם. כי זאת היתה כוונתו.
אבל כאן, בברייתא, מדובר במפרש, שאמר לאחד האחים שהוא יהיה השושבין, ומסתבר שכוונתו היתה שיחזור אליו.
וכדתניא וכך שנינו בברייתא שלח לו אתו אביו שושבינות כשהיא חוזרת על ידי המקבל חוזרת לו למי שהביא אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא פירש על ידי מי כשהיא חוזרת לאחים חוזרת לאמצע זה מתחלק בין כולם.
שמואל אמר, מתרץ על הסתירה בין הברייתא למשנה: הכא, ביבם עסקינן, במשנה מדובר ביבם, שהשושבינות באמת צריכה לחזור למי שהאב שלח אתו את השושבינות, כמו שמבואר בברייתא. אבל מדובר שהוא מת, ואח אחר יבם את אשתו, והוא היה צריך לקבל את השושבינות במקום אחיו. אבל אינו מקבלם כיון שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, כי היבם מקבל רק נכסים שכבר נמצאים אצל אחיו. אבל חוב שראוי להגבות, הוא לא נוטל בו יתר על האחים, על כן זה חוזר לכל האחים בשוה.
מדייקת הגמרא מתירוצו של שמואל: מכלל זה אתה למד, דאידך משלם, אף על פי שהוא מת, צריכים להחזיר את חוב השושבינות.
ומקשה הגמרא: מדוע? נימא, "תנו לי שושביני, ואשמח עמו!". שיטען כי חובתו להחזיר רק למי שהביא לו ושמח אתו, וכאן, כיון שמת ואינו יכול לשמוח בשמחתו, לא חייב להחזיר.
מי לא תניא, האם לא שנינו בברייתא: מקום שנהגו להחזיר קידושין, להחזיר את מעות הקידושין אם הם התבטלו לאחר האירוסין, מחזירין, כיון שזה המנהג.
מקום שנהגו שלא להחזיר, אין מחזירין.
ואמר רב יוסף בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל: לא שנו, לא שנינו שצריך להחזיר את כסף שקבלה עבור הקידושין, אלא שמתה היא, האשה, על כן צריכים יורשיה להחזיר את כסף קידושיה. אבל מת הוא, אין מחזירין, האשה לא מחזירה.

דרשני המקוצר