פרשני:בבלי:בבא בתרא קנ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קנ ב

חברותא

דוחה הגמרא: אמר ליה: אנן, משום דלאו כרות גיטא מתנינן. אנחנו מבארים אחרת את המשנה, שבאמת עבדים הם כקרקעות. אבל כאן, החסרון הוא משום שעבד צריך להשתחרר בשטר כזה שהוא לא יהיה קשור לרבו, שתהיה הכריתות גמורה. וכיון שבשטר הזה כתוב שהמטלטלין נשארים של האדון, נמצא שזכותו של האדון כתובה בשטר, ואין זה שטר כריתות גמור.  67 

 67.  הרשב"ם מביא ביאור נוסף, שבדרך כלל עבדים כקרקעות, אבל בגט שחרור, כיון שיש אפשרות רחוקה שאולי התכוין לשייר אותו לעצמו, חסר בכריתות לכן אינו משתחרר (לפי הסבר הרע"א). הרי"ף פושט שעבדים כמטלטלין מההלכה שאין גובין מן העבדים. והקשה עליו הנמו"י, הרי שם זה בגלל שלא סומך דעתו עליהם כיון שאפשר להבריחם. והדרכי דוד מיישב, שהיא הנותנת, כיון שאפשר להבריח, הוא לא סומך אם כן, ומוכח מזה שהם כמטלטלין.
אמר רבא אמר רב נחמן: יש חמשה נותני מתנה, שנאמרה לגביהם הלכה מסוימת, ואין היא חלה אלא עד שיכתבו כל נכסיהם. כי יש הבדל אם נותנים את כל הנכסים או רק מקצתם.
ואלו הן: שכיב מרע, עבדו, אשתו, ובניו, ומברחת.
והגמרא מבארת את המקרים:
הראשון, שכיב מרע
דתנן, שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, ושייר לעצמו קרקע כל שהוא, גם אם בסוף עמד מחוליו, מתנתו קיימת ואינו יכול לחזור. אבל אם לא שייר קרקע כל שהוא, ולבסוף עמד מחוליו, אין מתנתו קיימת, כי יש אומדנא מכך שנתן את כל נכסיו, שהוא נותן רק על הצד שימות.
המקרה השני, עבדו
דתנן: הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. אבל שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין, כפי שהתבאר לעיל כי יש חסרון בכריתות.
המקרה השלישי, אשתו
דאמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו, מי שהקנה לאשתו את כל נכסיו, לא עשאה אלא אפוטרופא, לא התכוין להפקיע את נכסיו מבניו, שהם יורשים אותו, אלא רצה לכבדה שתהיה אפוטרופוס על הנכסים. ודוקא שנותן לה את כל הנכסים. אבל אם מקנה לה מקצת זה קנין גמור.
המקרה הרביעי, בניו
דתנן: הכותב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה. בזה שהסכימה לקבל קרקע, מחלה על זכותה לגביית הכתובה מנכסיו. אבל אם לא נתן לבניו את הכל, אלא שייר לעצמו קרקע, הרי כיון שהיא סומכת על הקרקע שנשארה אצלו כדי לגבות את הכתובה שלה, הוא הדין שסומכת על כל הקרקעות, ולא מוחלת על השעבוד שיש לה בהם לגביית הכתובה.
המקרה החמישי, מברחת
דאמר מר, מברחת - צריכה שתכתוב כל נכסיה. אשה אלמנה הרוצה להנשא, ויש לה נכסים, ואינה רוצה להכניס את נכסיה לבעלה אלא היא מעונינת להבריח את נכסיה מבעלה, כדי שלא יהיה לו בהם זכויות, יכולה היא להקנות אותם לפני נישואיה, לאדם אחר, ואם תתאלמן או תתגרש, יהיה הלוקח חייב להחזיר לה את הנכסים. במה דברים אמורים, כשהקנתה לו את כל נכסיה, שאז אנן סהדי שכל ההקנאה היתה רק בשביל להבריח את הנכסים מבעלה. אבל אם הקנתה רק מקצת הנכסים, קנה אותם המקבל לגמרי, ולא מחזיר לה בעתיד.
אלו הם חמשת המקרים שיש הבדל בין הקנאת מקצת הנכסים להקנאת כולם.
ומוסיף רבא בשם רב נחמן, ואומר: ובכולהו, בכל המקרים ששנינו לעיל, מטלטלי הוי שיור. גם אם משאירים מטלטלין, זה נחשב מתנה במקצת, לבר מכתובה, חוץ מהמקרה הרביעי, דאמקרקעי תקינו רבנן, רבנן תקנו שגובה האשה את הכתובה מקרקע, אבל ממטלטלי, לא תקון רבנן. ממטלטלין אי אפשר לגבות כתובה. ולכן גם אם שייר בעלה מטלטלין, היא לא מוחלת על שעבוד כתובתה מהקרקעות.
אבל אמימר אמר, מוסיף, שיש מקרה שגם בשיור של מטלטלין הוא מוחלת על הקרקעות, מטלטלין דכתיבי בכתובה, אם ייחד לה מטלטלין וכתב זאת בכתובה, וגם איתנהו בעינייהו, הם נמצאים לפנינו, אז רבנן תקנו שיכולה לגבות מהם כמו מקרקעות, לכן הוי שיור.
והגמרא ממשיכה לבאר מה כלול בלשונות בני אדם.
מי שהקנה את ממונו לאחר, והשתמש בלשון "נכסי", מה התכוין להקנות לו?
אמר "נכסי לפלוני", מי שאמר לפלוני שמקנה לו את נכסיו -
עבדא, אקרי נכסי. עבד כלול בלשון נכסי, כמו ששנינו במשנה, דתנן: הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא בן חורין. ומוכח, שהעבד כלול בהקנאה של כל נכסיו.
ארעא, אקרי נכסי.
אף הקרקעות שלו כלולות בלשון נכסי, כמו ששנינו במשנה, דתנן: נכסים שיש להם אחריות, שאנשים סומכים עליהם, לפי שהם קרקעות, נקנין בכסף בשטר ובחזקה. אלו הם הקנינים המיוחדים לקרקעות. ומוכח, שהמשנה משתמשת בלשון נכסים לקרקעות.
גלימא אקרי נכסי
בגדים כלולים בלשון נכסי, כמו ששנינו במשנה, דתנן: ושאין להם אחריות נכסים, אין נקנין אלא במשיכה. וזה המשך של נכסי קרקעות, והלשון נכסים מתייחס גם לכאן, וכאילו שכתוב "ונכסים" שאין להם אחריות.
ומוכח, שמטלטלין כלולים בלשון נכסי.
זוזי אקרי נכסי.
מטבעות של כסף, כלולים בלשון נכסי, דתנן: ונכסים שאין להן אחריות, דהיינו מטלטלין, נקנין עם, אגב, נכסים שיש להם אחריות שהם קרקעות. שאם מקנה לו את הקרקע בכסף בשטר ובחזקה, קונה אגב הקרקע גם את המטלטלין.
כי הא כמו שמצאנו, דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי זוזי, היו לו מונחים בפקדון, י"ב אלף זוזי, בי חוזאי, שם מקום. והוא רצה ששליח יביא לו את הכסף מהנפקד, ולכן היה צריך להקנות לו את כסף הפקדון, כדי שיסכימו לתת לו את הכסף. אקנינהו ניהליה הוא הקנה את הפקדון לרב שמואל בר אחא, שהוא היה השליח, אגב אסיפא דביתיה, אגב הקרקע של כניסת ביתו.
כי אתא, כשהוא חזר נפק לאפיה עד תווך. רב פפא יצא לקראתו עד מקום שנקרא תווך.
ומוכח, שבלשון המשנה, לגבי קנין אגב, האומרת "נכסים שאין להם אחריות", כלול גם כסף.
שטרא אקרי נכסי
שטרות כלולים גם הם בלשון נכסי, כמו שמצאנו, דאמר רבה בר יצחק: שני שטרות הן, יש שני אופני דינים בשטרות:
האחד, מי שאמר לעדים, "זכו בשדה זו לפלוני, וכתבו לו את השטר", דהיינו, עשו מעשה קנין בשדה עבורו, ותחתמו על שטר הראיה על הקניה, כדי שיהיה בידו שטר ראיה שהשדה שלו.
הרי אם אירע שכבר זכו העדים עבורו את השדה, אך עדיין לא כתבו את השטר, חוזר בו נותן השדה בשטר, ואינו חוזר בשדה. אין הוא יכול לחזור בו מהנתינה עצמה, אלא רק יכול למנוע את כתיבת שטר, כי השטר יכול להכתב אך ורק מדעת המתחייב, וכל עוד הוא לא נכתב, יכול הנותן לחזור בו מהסכמתו לכתיבת השטר. אבל מזכיית השדה על ידי חברו הוא אינו יכול לחזור, כיון שהזכייה כבר נעשתה.
והשני, אם אמר תזכו עבורו את השדה על מנת שתכתבו לו את השטר, בכך הוא תלה את הקנין בכתיבה של השטר, ולכן, חוזר בין בשטר, מרצונו לכתוב שטר, בין בשדה, אף מהקנאת השדה יכול הוא לחזור כיון שהיא תלויה בכתיבת השטר.
ורב חייא בר אבין אמר רב הונא: שלשה שטרות הן: תרי - הני דאמרן, שניים שנאמרו לעיל, אידך, השטר הנוסף הוא, אם קדם מוכר וכתב את השטר, שהכין שטר מכירה כדי שיהיה מוכן בידו כשירצה למכור את שדהו, כאותה ששנינו:

דרשני המקוצר