פרשני:בבלי:בבא בתרא קעה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קעה א

חברותא

הכא נמי, גבי המקדיש נכסיו, אדם עשוי שלא להשביע את עצמו! שלא יחשיבו אותו בחייו לעשיר  1 , ואפשר שהוא אמר קודם מיתתו שהוא חייב לפלוני מנה, אף על פי שבאמת אינו חייב לו. ואם כן, קשה על רב הונא שאמר שסומכים על דבריו שאמר שחייב לפלוני מנה, ומפרישים לפלוני מנה מנכסיו שהקדיש.

 1.  הראשונים מקשים, כיון שהוא הקדיש את כל נכסיו, כיצד יחשיבו אותו לעשיר, ותירץ הראב"ד, שמדובר בהקדיש את כל נכסיו הידועים והגלויים, ואנשים יכולים לחשוב שיש בידו עוד ממון רב שלא הקדיש. עוד הקשו הראשונים, כיון שהוא עומד למות, מה איכפת לו אם יחשבו שהיה עשיר? וברבינו גרשום תירץ, שאינו בטוח שימות, וסבור שאם יקום מחוליו מוטב לו שלא יחשבוהו כעשיר. והיד רמ"ה כתב, שאף אם אינו חושב שיקום מחוליו, הרי הוא סבור שיהא חולה במשך זמן רב, ואינו רוצה שבמשך זמן זה יבואו לגוזלו. והריטב"א מסביר, שפעמים אדם רוצה שלא להשביע את עצמו לאחר מותו, ביחס לעבר, שלא יבואו לומר עליו שהיה עשיר מופלג ולא נתן צדקה או לא התנהג בנדיבות.
ומתרצינן: כי קאמר רב הונא התם, שסומכים על דברי המקדיש שהודה שחייב לפלוני מנה, דווקא באופן דנקיט שטרא, שאותו פלוני מחזיק בשטר חוב בידו לראיה שהמקדיש חייב לו, ולכן סומכים על הודאת המקדיש, אבל אם אין לאותו פלוני שטר ראיה על החוב, אין סומכים על הודאת המקדיש, כי שמא אמר כן שחייב לפלוני רק כדי שלא יחשיבו אותו לעשיר.
ודייקינן מדברי המתרץ: מכלל, דרב ושמואל דיברו באופן דלא נקיט שטרא שאין בידי פלוני שטר על החוב, ולכן אם האב לא אמר לבניו "תנו" אינם נותנים לו כי שמא הודה שחייב רק כדי שלא יחשיבו אותו ואת בניו לעשירים.
אם כן קשה, מדוע אם האב אמר תנו - נותנין? הרי אין לפלוני שטר, וחוב של מלוה על פה הוה, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות!  2  ואם הסיבה שהם נותנים משום שמצוה לקיים דברי המת, אם כן לא היו צריכים לתת מחמת ציוויו אלא לאחר מותו  3 .

 2.  התוספות הקשה, שהרי אמר את הדברים בצווואת שכיב מרע, ודברי שכיב מרע ככתובים ומסורים הם, ואם כן הרי זה כמלוה בשטר. ותירצו, שדבריו אינם נחשבים ככתובים ומסורים אלא כאשר הוא נותן מתנה עכשיו, מפני שחוששים לטירוף דעתו, אבל במה שכבר היה חייב ועכשיו הוא מודה בכך, אינו נחשב ככתוב ומסור.   3.  כך פירש הרשב"ם, והרשב"א פירש שאין מצוה לקיים את דברי המת אלא כאשר היה הכסף מופקד לשם כך בידי שליש או בית דין. ובראב"ד פירש, שאין מצוה לקיים דברי המת אלא רק המקבל עדיין בחיים, מה שאין כן כשאומר "תנו" יש בכך חיוב של פריעת חוב, ולא רק משום מצוה, ואז חייבים לתת גם ליורשי המקבל.
אלא אמר רב נחמן: אידי ואידי דנקיט שטרא, בין המקדיש נכסיו שהודה שחייב לפלוני מנה, ובין המוריש נכסיו לבניו שהודה שחייב לפלוני מנה, בכל המקרים מדובר שיש בידי פלוני שטר על החוב, ולא קשיא: הא במקרה שהקדיש נכסיו מדובר דמקויים השטר שבידי פלוני, שיש "הנפק" על השטר - שבית דין בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת. ולכן סומכים על הודאת המקדיש שחייב.
הא המוריש נכסיו לבניו שהודה שחייב לפלוני מנה, מדובר דלא מקויים השטר שבידי פלוני.
לכן אם אמר לבניו "תנו" בזה קיימיה לשטריה והודה שהשטר אמת.
לא אמר לבניו "תנו" אלא אמר רק שחייב לפלוני - לא קיימיה לשטריה, ואין סומכים על השטר שבידי פלוני, וחוששים שמא הודה שחייב לפלוני רק כדי שלא יחשיבו אותו ואת בניו לעשירים, ופלוני אינו גובה בשטר עד שיקיים את השטר ויוכיח את אמיתתו בבית דין  4 .

 4.  אבל בשטר מקויים אין אנו חוששים שמא הודה רק כדי שלא יחשיבו אותו לעשיר, וכתב הרי"ף שהוא הדין אם אין שטר כלל, אם אמר "תנו" נותנים, וכן בשכיב מרע שהקדיש נכסיו, אם אמר "תנו" נותנים אפילו אם לא היה שטר. והקשה הרמב"ן, אם לא היה שטר, כיצד גובה מן ההקדש, הרי מלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות, ואם כן גם מן ההקדש אינו גובה, ותירץ, שמדובר כשאומר שהיה שטר, ומה שכתב הרי"ף שבלא שטר נאמן, הכוונה שאינו מוציא את השטר בפנינו, אבל מכל מקום מדובר שטוען שהיה שטר, עוד כתב הרמב"ן שאפשר להעמיד שמדובר במודה שהמנה נמצא אצלו בפקדון (ולא בהלוואה), שאז ההקדש לא חל כלל על אותו מנה אפילו אם אין לו שטר על הפקדון. הקצות החושן (רנה ד) והביאור הגר"א (שם ה) כתבו, בשיטת הרי"ף שהוא דיבר במלוה על פה, ואף שאינו גובה מלקוחות, מכל מקום גובה מן ההקדש, כי בהקדש לא תיקנו שלא יגבה.
אמר רבה: שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי", ואמרו יתומין: פרענו חוב זה - נאמנין  5 .

 5.  ואם לא אמרו היתומים "פרענו החוב", חייבים הם לתת, והקשה הרי"ף כיון שאביהם לא אמר בלשון "תנו" אם כן יש לחשוש שאמר כן רק כדי שלא יחשיבו אותו לעשיר, כמו שאמרו בגמרא לעיל, ותירץ, שמדובר כאן שהאב אמר זאת בתורת הודאה גמורה, שאז לא שייך לומר שכוונתו היתה רק כדי שלא יחשיבו אותו לעשיר.
ואם אמר השכיב מרע: "תנו מנה לפלוני", ואמרו יתומין: פרענו החוב - אין נאמנין.
ותמהינן: כלפי לייא? כלפי מה הדברים אמורים והרי איפכא מסתברא! הסברא אומרת להיפך! שמצד הסברא הייתי אומר, שאם אביהם אמר "תנו מנה" - כיון דפסקה אבוהון למילתא, כיון שסיים אביהם את דבריו וצוום לפרוע, איכא למימר דפרעיה, יש לומר שהבן פרע את החוב.
אבל אם אביהם אמר רק "מנה לפלוני בידי"
- כיון דלא פסק אבוהון למילתא ולא אמר להם "תנו", איכא למימר דלא פרעיה, יש לומר שהבן לא פרע את החוב.
אלא אי איתמר דברי רבה הכי איתמר:
שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי", ואמרו יתומין: חזר ואמר לנו אבא פרעתי כבר את החוב - נאמנין!
מאי טעמא נאמנים? כי שמא האב אדכורי מידכר נזכר תוך כדי דבריו ששילם כבר את החוב ולכן לא סיים את דבריו לומר שיפרעו את החוב  6 .

 6.  כך פירש הרשב"ם, אבל לדעת הרמ"ה האב אינו נאמן אלא כשאומר לבניו שפרע לאחר שאמר להם שהוא חייב, אבל אם חזר בו ואמר שבשעה שאמר להם כבר היה החוב פרוע, אינו נאמן.
אבל אם אמר להם האב בלשון צווי: תנו מנה לפלוני, ואמרו יתומין: חזר ואמר אבא פרעתי - אין נאמנין, משום דאם איתא דפרעיה, שאם יש מקום לומר שפרע את החוב, לא הוה אמר לא היה מצווה אותם בציווי: "תנו" את תשלום החוב, אלא בוודאי אביהם לא פרע לו  7 .

 7.  הרמ"ה מפרש לשיטתו: שאם לא אמר להם "תנו" יש להניח שכוונתו היתה לפרוע לו לאחר מכן, ולכן אם אמר שפרע - יש להאמין לדבריו, אבל אם אמר "תנו" - בוודאי לא התכוון לפרוע בעצמו לאחר מכן, אלא סמך עליהם שיעשו זאת.
בעי רבא: שכיב מרע שהודה לפלוני התובעו מנה לי בידך, ואמר לו: "הן" בפני עדים, מהו דינו?
האם הוא צריך לומר לעדים אתם עדי, ואם לא אמר לעדים אתם עדי, יכול לומר שהיה משטה (לומר דברי שטות) ולא התכוון להודות באמת כמבואר בסנהדרין (כט ב), או שמא כיון שהוא שכיב מרע, אין צריך לומר אתם עדי, כיון שבדרך כלל שכיב מרע שהולך למות אינו משטה.
וכמו כן יש להסתפק, האם השכיב מרע צריך שיאמר לעדים כתובו את הודאתי, כדי שיהיו רשאים לכתוב, או שמא שכיב מרע אין צריך לומר כתובו?
וצדדי הספק: האם אדם משטה (אומר דברי שטות) בשעת מיתה, או אין אדם משטה בשעת מיתה?
בתר דבעיא הדר פשטה אחרי שהסתפק חזר ופשט את הספק: אין אדם משטה בשעת מיתה, ולפיכך הודאתו מחייבת גם אם לא אמר "אתם עדי", ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ולכן יש להם רשות לכתוב שטר גם אם לא אמר להם לכתוב.
מתניתין:
המלוה את חבירו בשטר אף על פי שאין בו "אחריות נכסים", היינו שלא כתוב בו ששיעבד הלווה את קרקעותיו למלוה לפרעון החוב, גובה המלוה את חובו מנכסים משועבדים  8  אפילו מן הקרקעות שמכרם הלווה לאחר שנכתב השטר, שכן ההלכה היא ש"אחריות טעות סופר הוא" היינו שהסופר הוא שטעה ולא כתב אחריות בשטר, הלכך דינו כאילו נכתב בו הלשון "משועבדים ".

 8.  הרשב"ם והב"ח מפרשים: נכסים מכורים, ונקראים "משועבדים" לפי שמשועבדים הם ללקוחות. והבית יוסף והסמ"ע מפרשים, שנקראים "משועבדים" לפי שאף על פי שהם ברשות הלקוחות, משועבדים הם לבעל חוב.
המלוה את חבירו על ידי עדים בלא שטר, גובין מנכסים בני חורין, שהם בידי הלווה, אבל לא מנכסים משועבדים.

דרשני המקוצר