פרשני:בבלי:זבחים כא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים כא ב

חברותא

ולפי זה איכא בינייהו דרבי חייא בר יוסף ורבי יוחנן גזירת שיקוע. לרבי יוחנן גזרו חכמים שלא יעלנו, ולרבי חייא בר יוסף אין מקום לגזירה, אלא עצם העלאת הכיור מהבור תפסול את המים לעבודה במתירין מיד  2 .

 2.  בפשטות נראה שלרבי חייא יש מצות שיקוע, רק כיון שאינה פוסלת לאיברין לא גזרו בה, ובתוס' כתבו דהיינו משום שלא רצו להמתין עד סמוך לעלות השחר שמא יפשע ולא ישקענו. אך תמוה מנין שיש כלל מצות שיקוע לפי רבי חייא. ומאידך לפי רב חסדא אין אפילו מצות שיקוע, (ולא אמרינן שרב חסדא ורבי יוחנן בגזירת שקוע פליגי). ובשטמ"ק כתב ש"גזירה" היא חיוב שנעשה להציל את העבודה מפסול. ו"מצוה" היא חיוב שניתן כדי להציל את המים מפסול, והיינו דבתחילה אמרו שגזירת שיקוע איכא בינייהו, דרבי יוחנן סבר כרבי חייא שנפסלין למתירין (כתוס') ולכן גזר שלא יעלו כל הלילה, שמא למחר יחשבו שהיה שקוע כל הלילה ויקדשו ממנו, ולא ידעו שנפסלו בעלותם בלילה. אך למסקנא שרבי יוחנן סובר כרב חסדא שאין נפסלין למתירין בלילה, ורק מצוה להשקיעו שלא ישכחוהו, לא שייך בזה גזירה, כי ודאי ידעו שהם פסולים בכך שלא שקעום בעמוד השחר. ולכן לא מצינו מצוה לרב חסדא, אך לרבי חייא מסתבר שיש מצוה להציל מטעות אף שלא גזרו על כך גזירה. ואמנם זה פשוט שהחשש הוא רק שמא לא ישקענו או שמא יטעו ויכשירוהו למחר, ולכן יש גזירה או מצוה לשקעו. ואילו עצם הפסול למתירין לא נאסר משום משמרת הקדש, כי רק פסול גמור אף לאיברין נחשב פסול הקדש, ולא כשיש לו עדין שימוש לאיברים, ולכן אין מצוה לשקעו כדי להציל מפסול למתירין.
אלא דאכתי תיקשי: והאמר רבי יוחנן, קידש ידיו לתרומת הדשן, למחר אין צריך שוב לקדש, שכבר קידש מתחילת עבודה של אותו היום (שהיא עבודת תרומת הדשן)! ותיקשי, הרי אמרת שגזר רבי יוחנן שלא יעלוהו לכיור שמא ישכחו להחזירו, ואם כן, מדוע לא אמר רבי יוחנן שמיד אחרי שמקדשים מהכיור לצורך תרומת הדשן יש לחזור מיד ולשקעו במים שמא ישכחו לאחר מכן לשקעו?
(ומה שמעלהו לצורך הקידוש לתרומת הדשן, הוא משום שאין הכהן הזוכה בפיס בתרומת הדשן יכול להתחיל לעבוד בלא קידוש זה).
בשלמא לרבא, דמוקים לעיל לההיא דאמר רבי יוחנן "קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש משום שכבר קידש מתחילת עבודת היום" שאמר זאת כרבי אלעזר ברבי שמעון, הסובר שאין לינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, שפיר לא מחייבים לחזור ולשקעו, משום שסבר רבי אלעזר ברבי שמעון שאין לינה פוסלת במי הכיור, כשם שאינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים,  3  אפשר לתרץ, הא דאמר רבי יוחנן "כיור כיון ששיקעו שוב אינו מעלהו", שאמר זאת אליבא דרבי, הסובר שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, וכל שכן שפוסלת במי כיור שקדושים בקדושת כלי שרת!

 3.  רש"י פירש שלפי רבא, רבי יוחנן אמר שאינו צריך לקדש שוב אחר תרומת הדשן רק לדעת רבי אלעזר שסובר שאין לינה פוסלת במי כיור. ולכאורה תמוה למה לא פירש שכבר התחיל בעבודה בתרומת הדשן, ולא עושה אחריה גישה חדשה. וראה בקרן אורה שסברא זו נאמרה בקידוש יו"ר, שפסולו תלוי בגישה חדשה, אך פסול המים תלוי רק בפסול הקידוש מצד הזמן, וכיון שלרבי אלעזר עלות השחר אינו פוסל קידוש גם המים אין נפסלין, ואפילו אם תרומת הדשן לא היתה נחשבת כתחילת עבודה לא היו נפסלין. וראה אבן האזל (פ"ה מביא"מ ה"י) ובאשר לשלמה (מועד צז). אולם החזו"א נקט שגם הפסול במים תלוי בגישה חדשה, ומשום כך אינם נפסלין כשהעלו לתרומת הדשן שהיא תחילת עבודה, (וכן צידד בשפת אמת לעיל כ א) אלא שסברא זו מועילה רק להכשירן למתירין שזמנן מתחיל בבקר, ותחילת עבודת הבקר בתרומת הדשן, אך לאברין יפסלו, כיון שזמנם כל הלילה, ואינו מתחיל גישה חדשה לאברים בתרומת הדשן. והאחרונים הקשו אם רבי יוחנן דיבר לפי רבי אלעזר, למה אמר "כיור שלא שקעו" והרי לשיטתו אין צורך לשקע הכיור כי אין בו פסול לינה. וכבר הבאנו דבריהם (בדף כ. הערה 7).
אלא לאביי, דמוקים לה לעיל את דברי רבי יוחנן "קידש ידיו ורגליו לתרומת הדשן למחר אין אין צריך לקדש" - כרבי (וסבר רבי שלינה פוסלת בקידוש ידים רק מדרבנן ולא גזרו על הזמן המועט שבין עבודת תרומת הדשן עד לעלות עמוד השחר) אם כן קשיא דרבי אדרבי! - דמאי שנא התם, בהא דאמר רבי יוחנן אליבא דרבי "כיור כיון ששיקעו שוב אינו מעלהו", שגזר רבי דמשקע ליה לכיור ושלא יעלהו כל הלילה שמא יפסלו המים בלינה, ומאי שנא הכא, בהא דאמר רבי יוחנן אליבא דרבי שהמקדש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לחזור ולקדש, דלא משקע ליה לכיור.
והיינו, שלא מצינו שאמר רבי יוחנן (אליבא דרבי) שאחרי העלאת הכיור לצורך קידוש ידים לעבודת תרומת הדשן חייבים להחזיר אותו מידית אל הבור כדי שלא יפסלו המים בלינה כשיעלה עמוד השחר?  4 

 4.  כתב רש"י שאי אפשר לתרץ שלדעת רבי לינה לא פסלה מקרות הגבר עד צפרא, כי רק בקידוש שלינתו דרבנן לא גזרו על זמן מועט, אך הפסול במי כיור הוא מדאורייתא והם לפנינו וקדושת הכלי עליה, עמוד השחר גורם לינתם. ותוס' (בד"ה מאי) נקטו שפסול לינה הוא מדרבנן אפילו במים (וראה שם הערה 14, ובד"ה הגה"ה שכתבו כרש"י), וכן נקט השטמ"ק (אות ג') ובכל זאת כתבו (בד"ה כיור, והשטמ"ק שם) שמוכח מסוגיין שבמים חל פסול אפילו מקרות הגבר עד צפרא. ומסתבר שכוונתם לטעם השני ברש"י שכבר נתקדשו בכלי והם ככל הקדשים הנפסלים בלינה בעמוד השחר. וראה לעיל (כ א הערה 12) ביאור השפת אמת שדעת רש'י שרבי סובר שהקידוש נפסל מדרבנן אטו פסול המים שהוא מן התורה, אך מלשון רש"י שם לא משמע כן. וראה באבן האזל (פ"ה מביא"מ הי"ד) שגם דעת הרמב"ם (פ"ג מבית הבחירה הי"ג) שהמים נפסלים בלינה מן התורה אף שהקידוש נפסל רק מדרבנן.
ומשנינן: קסבר אביי שגם כאן גזר רבי דמסלק ליה לכיור, שמעלהו לצורך קידוש ידים לעבודת תרומת הדשן, והדר משקע ליה מיד בבור כדי שלא יפסלו המים בלינה בעלות עמוד השחר. אלא, שלא הוסיף זאת רבי יוחנן במפורש משום שלא בא לומר את דבריו בהלכות מי כיור כי אם בהלכות קידוש ידים ורגלים, ולהשמיענו שעל פרק הזמן הקצר שבין תרומת הדשן לעלות עמוד השחר לא גזרו חכמים פסול לינה על קידוש הידים!
ושבה הגמרא לבאר מה שאמרו לעיל שלרבי יוחנן אין מי הכיור נפסלים בשקיעת החמה ובמשך הלילה אלא רק כשיעלה עמוד השחר:
אי הכי, שסובר רבי יוחנן שבלילה לא נפסלים מי הכיור בלינה אלא רק משיעלה עמוד השחר, תיקשי מה שאמר רבי יוחנן משמיה דאילפא, שכיור אשר לא שיקעו בזמן שקיעת החמה, מקדש ממנו ידיו לעבודת לילה, ולמחר אינו מקדש.
והניחה הגמרא עתה, כי מה שאמר "למחר אינו מקדש", היינו שנפסל קידוש הידים לעבודת מחר, משום שלא שיקע את הכיור מבעוד יום, ונעשו המים בשעת השקיעה פסולים מלקדש לעבודת מחר. והרי העמדנו את דברי רבי יוחנן שסובר אין המים נפסלין בלילה אלא משיעלה עמוד השחר!?
ומשנינן: כך אמר רבי יוחנן משמיה דאילפא - למחר אין צריך לקדש!
והיינו, שלא נאמר דנהי שלא נפסלו המים בשקיעת החמה בלינה, עדיין יפסל קידוש הידים בלינה בעלות עמוד השחר, קא משמע לן רבי יוחנן דקסבר כרבי אלעזר ברבי שמעון שאין לינה מועלת לפסול בקידוש ידים כלל!
והוינן בה: למימרא, דקסבר רבי יוחנן שהמקדש ידיו בלילה, הרי אפילו לעבודת מתירין שלמחרת, מיחזא חזי קידושו, על אף שנעשה בלילה שעבר? אם כן תיקשי, שדבריו של רבי יוחנן היינו דבריו דרב חסדא, שאמר ראוי קידוש ידיו בלילה אפילו לעבודת מתירין למחר, ומה ההבדל ביניהם?
ומשנינן: איכא בינייהו מצות שיקוע מבעוד יום. לפי רבי יוחנן מצוה לשקעו לכיור מבעוד יום כדי שימצאו אותו משוקע בשעה שבאים לקדש ממנו לתרומת הדשן, ושיקוע זה יזכירם לחזור ולשקעו מיד אחרי הקידוש לתרומת הדשן כדי שלא יפסלו המים בלינה בעלות עמוד השחר, וזהו שאמר רבי יוחנן "כיור כיון ששקעו (מבעוד יום) שוב אינו מעלהו", שמשמע מצוה לכתחילה לשקעו מבעוד יום. ואילו רב חסדא סבר, לא חיישינן לשקעו מבעוד יום אלא משקעים אותו סמוך לעלות עמוד השחר, ודיינו בכך שלא יפסל בלינה.
מיתיבי לרב חסדא ממה ששנינו במסכת תמיד, במי שזכה בפיס לתרום את הדשן - כשהיה נכנס לעזרה כדי לקדש ידיו ורגליו לא היה מכניס בידו לא נר ולא אבוקה אלא מהלך לאור אש המערכה, ולא היו רואין אותו אחיו הכהנים שהיו בבית המוקד ולא שומעין את קולו עד ששומעים קול עץ שעשה ממנו בן קטין מוכני גלגלים לכיור, ואז הן אומרים זה לזה, כדי לזרז עצמן לעבודה: הגיע עת קידוש ידים ורגלים מן הכיור! שעתה עלינו לקדש ידינו כדי לעבוד את עבודת צבירת האפר שעל המזבח לתפוח שבמרכזו.
ודייקינן: כיצד היה נשמע קולם של גלגלי העץ? מאי לאו, דמסלק ליה לכיור מן הבור למעלה, ולפיכך נשמע קולו בשעה שהיה מעלהו מן הבור, אלמא משקע ליה לכיור מבעוד יום ומעלהו לקידוש לתרומת הדשן ולא היו ממתינים מלשקעו עד סמוך לעלות השחר, ותיקשי לרב חסדא?!
ומתרצינן: לא היה זה קולם של גלגלי העץ בשעה שמעלהו, אלא הקול שהשמיעו הגלגלים בשעה דמשקע ליה לכיור, שעתה הוי סמוך לעלות עמוד השחר והיה משקעו אז כדי שלא יפסל בלינה בעלות עמוד השחר.
ופרכינן: בשלמא אי אמרת שהיו גלגלי העץ משמיעים קולם בשעת העלאת הכיור שפיר קא אמרת, שבשעה שמעלהו הוא צריך להסתייע באותם גלגלים, אבל אי אמרת שלא היה מעלהו אלא רק דמשקע ליה, מי משתמע קליה!? שהרי מטילו למים בלי להשתמש בגלגלים, ולא נשמע אז קול העץ? ומשנינן: גם כשהיה בא להשקיע, מדובר דמשקע ליה לכיור בגילגלא, באמצעות הגלגלים מהעץ כדי שישמיע העץ של המוכני קולו (והיה קול חזק עד שנשמע ביריחו) ויתעוררו הכהנים הישנים בעזרה, ויבואו לפייס על עבודתם.
לישנא אחרינא (לאותו התירוץ, אלא שיש לו המשך): דמשקע ליה בחומרתיה (היינו גלגלא) כי היכי דלישתמע קליה ולשמעי כהנים ויתעוררו וליתי לפייס.
ופרכינן: ואמאי בעינן להשמעת קולו של העץ? והא הוי גביני, שהיה כרוז, והיה מכריז: עמדו הכהנים לעבודתכם!?
ומשנינן: בי תרי היכרי (היכר כפול) הוו עבדי - דשמע מהאי אתי, ושמע מהאי אתי!
גופא: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל כיור שאין בו, שאינו יכול להכיל מים  5  בכמות המספקת כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו, אין מקדשין בו. שנאמר "ורחצו ממנו משה אהרן ובניו" וגומר.

 5.  במנחת חנוך (ק"ו) דן אם שיעור ד' כהנים הוא ברביעית לכל אחד או אף פחות מכך. ובקרן אורה כתב שלדעת רש"י בסמוך שאין צורך בכלי שמחזיק רביעית, משמע שכל כהן יכול לקדש בפחות מרביעית, וכבר דחה בזבח תודה שאין הכוונה שמקדש בפעם אחת אלא שיכול לקדש בכלי קטן זה בכמה שפיכות. ומדברי תוס' בסמוך שהצריכו קידוש מכלי המחזיק רביעית כנטילת ידים, למה הקרן אורה שלד' כהנים צריך ב' רביעיות כדתנן בידים שנוטלין מחצי לוג לארבעה אנשים, אך בשלום רב הביא שבקידוש צריך לוג שלם, דהיינו רביעית לכל אחד כי מקדשים גם הרגלים.
מיתיבי: כל הכלים (כלי שרת)  6  מקדשין את המים שבתוכם להיות ראויים לקדש מהם ידים ורגלים,

 6.  רש"י פירש כל הכלים מקדשים מים שנתקדשו בהם לקדש את הידים ורגלים, והיינו שכוונת הברייתא לדון בדיני הכלים שמקדשים את המים, ולא בדיני המים המקדשין את הידים, וכמו שפירש רש"י לעיל (יט ב) שהשיעור של ד' כהנים נאמר בכלי המחזקי את המים (ראה שם הערה 5) ולפי זה כשאמרו שאין צריך שיהיה בהן רביעית היינו אפילו מתחילה, שהרי מדובר על הכלי שאינו מחזיק יותר, ומדובר בכל כלי שרת, כי הכיור עצמו היה גדול מרביעית. ומקשינן לרבי יוסי ב"ח שהצריך כלי שמחזיק כשיעור ד' כהנים, אך ודאי השיעור הוא בכלי ולא במים. אך בשפת אמת כתב שגם לדעת רש"י רבי יוסי בר חנינא הצריך שיהיה הכלי מחזיק כשיעור ארבע כהנים ורק אחר שהיה בו שיעור זה ונחסר כשר לקדש בו, כי השיעור הוא במים ועל כך מקשינן מהברייתא דמשמע שאפשר לקדש בכלי אף שלא היה בו שיעור ד' כהנים מעולם.

דרשני המקוצר