פרשני:בבלי:זבחים לא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים לא א

חברותא

השתא, כזית וכזית כללא, והיה לך ללמוד דבר זה מכך שלא שניתי לך אופן זה של כזית וכזית, כזית למחר בחוץ, מיבעיא?! הרי כל שכן שהוא כללא. ומכל מקום, שמענו מכך שלבסוף ענהו רבי ללא ריתחא שכזית למחר בחוץ כללא הוא, שכזית וכזית תנן במשנה, ואף בזה סובר רבי יהודה תפוס לשון ראשון.
איתמר: חישב לאכול חצי זית חוץ לזמנו, ואחר כך חישב לאכול חצי זית אחר חוץ למקומו, ואחר כך חצי זית חוץ לזמנו.
אמר רבא, ויקץ כישן הפיגול. ניעור הפיגול מביטולו (כמי שניעור משנתו). והיינו, חצי זית ראשון שחשב עליו חוץ לזמנו ואשר הצטרף לפסול הקרבן עם חצי זית של חוץ למקומו, אין אומרים, מאחר וכבר הצטרף לפסול שוב לא יחזור ויפרד ממנו, אלא הוא ניעור מצירופו זה, ומצטרף עם חצי זית אחרון של חוץ לזמנו, וחל שם פיגול בקרבן, וחצי זית של חוץ למקומו בטל ואינו מוציא את הקרבן מידי פיגול, כיון שאין חצי זית מועיל במקום כזית.
ורב המנונא אמר, עירוב מחשבות הוי, מאחר וחצי ראשון של חוץ לזמנו הצטרף עם חצי של חוץ למקומו לפסול את הקרבן, אין החצי האחרון של חוץ לזמנו מצטרף עם חצי ראשון של חוץ לזמנו, אלא יש כאן "עירוב מחשבות" של חוץ למקומו עם חוץ לזמנו,  1  והרי הקרבן פסול.

 1.  הקשה בכתבי הגרי"ז, מאחר וענינו של הפוסל בעירוב מחשבות הוא מה שלא קרב המתיר כמצוותו, והיינו שמלבד מחשבת הפיגול חישב עוד מחשבת פסול אחרת, אם כן, כיצד שייך לומר כאן שלא קרב המתיר כמצוותו משום מחשבת הפסול? הרי אם לא היה מחשב חצי זית חוץ לזמנו לא היתה חלה מחשבת חוץ למקומו בחצי זית לפסול, וכיון שמחשבת חוץ לזמנו היא מחשבת פיגול ולא מחשבת פסול הרי אין בה לעכב משום לא קרב המתיר כמצוותו, וכיצד יחשב עירוב מחשבות על ידי מחשבת חצי זית של חוץ למקומו, כאשר מצד עצמה אינה חלה כלל!? וכתב ליישב, היות וחידשה תורה שמחשבת חוץ למקומו ומחשבת חוץ לזמנו מצטרפות זו עם זו לפסול, נחשב הדבר שיש כאן מחשבת פסול מלבד מחשבת הפיגול, והמחשבת חוץ לזמנו בחצי זית היא עצמה גורמת לעכב שיחול חלות פיגול מחמת מחשבת הפסול שבה, שחלה בהצטרפותה עם מחשבת חוץ למקומו לפסול. ולפי זה מבאר מחלוקתם של רב המנונא ורבא. רב המנונא סובר, הואיל וכבר נצטרפה מחשבת חוץ לזמנו עם מחשבת חוץ למקומו לפסול, וחל בה דין מחשבת פסול, שוב אינה יכולה להצטרף למחשבת חוץ לזמנו השניה לפגל, כיון שיש כאן עירוב מחשבות. ואילו רבא סובר, אומרים "ויקץ כישן הפיגול" ואין כאן עירוב מחשבות, אלא אדרבה, אותה מחשבת חוץ לזמנו הגורמת לפסול, מצטרפת למחשבת חוץ לזמנו השניה, לפגל, ונמצאת שמחשבת חוץ למקומו אינה מועילה כלום. ובאופן אחר כתב, שמחלוקתם היא במחשבת חוץ למקומו מאחר ונצטרפה עם חוץ לזמנו לפסול האם שייך שיתבטל צירוף זה או שהיות וכבר חל הפסול של מחשבת חוץ למקומו בהצטרפותה שוב לא יתבטל הצירוף וממילא מוציאה מידי פיגול כדין מחשבת פסול, והוכיח כן מלשון רש"י שכתב "כיון שמצא חצי זית ראשון חצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ומביטולו ואינו מצטרף עם של חוץ למקומו לפסול ולא לפגל וחוזר ומצטרף עם זה לפגל ובטל לו חצי זית דחוץ למקומו מלהוציא מידי פיגול דאין חצי זית מועיל במקום כזית", ומשמע שהנדון הוא על החצי זית של חוץ למקומו אם שייך שיתבטל אחר שהצטרף לפסול.
אמר רבא, מנא אמינא לה שנעור הפיגול? דתנן במסכת טהרות, כביצה אוכל שהוא ראשון לטומאה (שנטמא מאב הטומאה) וכביצה אוכל שהוא שני לטומאה (שנטמא מראשון לטומאה) שבללן זה בזה, הרי תערובת זו ראשון לטומאה היא, ואוכל או משקה הנוגע בה נעשה שני לטומאה. שהרי יש כאן ראשון לטומאה בשיעור כביצה הראוי לטמא את האוכל או המשקה הנוגע בו לעשותו שני לטומאה. אך אם חלקן, את תערובת שני הביצים, לשני חלקים, הרי חלק זה שני לטומאה, וגם חלק זה שני לטומאה, כיון שכל חלק של כביצה מורכב ובלול מראשון לטומאה ושני לטומאה, ונמצא שאין באף אחד מהם שיעור כביצה ראשון לטומאה, שהוא השיעור הראוי לטמא אחרים, ולכך דינם כשני, כיון שחצי שיעור של ראשון לטומאה וחצי שיעור של שני לטומאה מצטרפים לענין לטמא בדרגת הקל שבהם, שהוא השני.
ומדייקת הגמרא: הא חזר ועירבן, ראשון הוי. כי מאחר ועתה מצא חצי הביצה של הראשון לטומאה שבחלק זה את חצי הביצה של הראשון לטומאה שבחלק האחר, הרי הוא מתחבר אליו ונעור מצירופו עם החצי ביצה של השני לטומאה. והוא הדין לגבי פיגול, על אף שהצטרף חצי זית של חוץ לזמנו עם חצי זית של חוץ למקומו, נעור הוא ומצטרף עם חצי זית אחרון של חוץ לזמנו, שהוא מינו  2 .

 2.  תמהו התוס' (בד"ה הא חזר), מה הדמיון בין פיגול לטומאה, הרי בפיגול כשאמר חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו כבר נפסל הקרבן בצירוף זה קודם שאמר חצי זית חוץ לזמנו אחרון, ולכך צריך להיות ששוב אינו נעשה פיגול, אבל בטומאה מה שחצי ביצה ראשון וחצי ביצה שני דינם שמטמאים כשני אינו מחמת שחצי ביצה ראשון התבטל בחצי ביצה שני והפך להיות שני שנאמר שמחמת כן אינו יכול להיות נעור מביטולו זה, אלא שהיות וחצי ביצה אין בו שיעור כדי לטמאות לכן אין בכח החצי ביצה ראשון לטמא בדרגת ראשון אלא בדרגת שני בלבד שלזה הוא מצטרף עם החצי ביצה שני לשיעור ביצה, ואם כן ודאי שאם יחזור ויתחבר עם חצי ביצה ראשון יהיה דינו של צירוף זה לטמא בדרגת ראשון!? ובקרן אורה כתב, שקושיא זו יש להקשות גם כן על רב המנונא הסובר להלכה שאם נתערבו שני חצאי ביצים של ראשון ושני שוב לא יועיל מה שיוסיף על תערובת זו עוד חצי ביצה ראשון לצרף את שני חצאי הביצה של ראשון לשיעור ביצה ראשון, אלא דינה של התערובת הוא כשל שני, ומדוע, הרי לא התבטל החצי ביצה ראשון בשני ורק שלא יכל לטמא בפני עצמו, וכעת שנוסף לו שיעור מדוע לא יטמא כראשון? וכתב הקרן אורה, כי מה שאמרו תוס' שבפיגול כבר נפסל הקרבן ואינו חוזר ונעשה פיגול, יש לומר, שגם אם כבר חל שם פסול שייך שיחול פיגול, כי כל מה שחל שם פסול הוא משום שאמרה תורה שיצטרפו חוץ למקומו וחוץ לזמנו ומאחר ודין זה בא להחמיר ולפסול את הקרבן, לכן זהו רק במקום שצריכים אנו לצירוף זה בכדי לפוסלו, אבל במקום שחזר וחישב עוד חצי זית חוץ לזמנו, בטל הצירוף של חוץ למקומו כיון שאין בו שיעור לפסול ונעור הפיגול. ואם כן הוא הדין בטומאה, שכאשר לא היה שיעור כביצה ראשון והוצרכנו לצירופו עם שני, חל עליו שם שני. אבל כאשר חזר ועירבו עם חצי ראשון, חוזר להיות עליו שם ראשון. ומה שכתבו תוס' שבטומאה אין החצי ביצה ראשון מתבטל בחצי ביצה שני, כתב הקרן אורה, שיתכן, היות ובשעת צירוף הראשון עם השני אינו מטמא אלא כשני, הרי בטלה ממנו טומאת ראשון, ואין עליו אלא שם שני. ואף על פי כן חוזר ונעור בצירופו עם החצי ראשון האחר. וזהו שהוכיחה הגמרא שהוא הדין בפיגול שייך שאחר שחל שם פסול מחמת העדר שיעור של פיגול יחול שם פיגול על ידי צירוף עם חצי זית חוץ לזמנו. ובקהילות יעקב (סימן כ"ג) כתב שבאמת אין כאן נדון כלל לומר שלאחר שחל פסול בקרבן לא יחול בו פיגול, ואדרבה, אם יחשוב חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו, שמצטרפים לפסול, ואחר כך יחשב כזית שלם חוץ לזמנו, ודאי שיחול פיגול כיון שיש כאן מחשבת פיגול מושלמת, שדינה לפגל, ואין במחשבת החצי זית חוץ למקומו שפסלה בצירוף החצי זית חוץ לזמנו לעכב את הפיגול, כיון שרק מחשבת פסול אחרת מלבד חוץ לזמנו מעכבת את הפיגול, ומצד החצי זית חוץ למקומו גם כן אין עיכוב לפיגול, כיון שרק בצירוף החצי זית חוץ לזמנו שאינו מעכב את הפיגול נפסל הקרבן. אלא, מחלוקת רבא ורב המנונא היא במחשבת חוץ לזמנו אחר שכבר נצטרפה לחוץ למקומו, אם שייך שתצטרף למחשבת חוץ לזמנו שאחריה. וסובר רב המנונא, שכל שנתחברה לחוץ למקומו, נחשב שיש הפסק בינה לבין מחשבת חוץ לזמנו שאחריה ואין בה יותר תורת צירוף אליה (וכעין מה שביאר הגרי"ז המובא לעיל). ולפי זה, מה שהוכיח רבא מטומאה הוא, שכשם שלאחר שנצטרף החצי ביצה של ראשון עם החצי ביצה של שני שוב חוזר ומצטרף עם חצי ראשון שהיה עמו קודם, ואין אומרים שכבר הופסק ממנו על ידי חיבורו לחצי של שני, הוא הדין לגבי מחשבות אין אומרים שמחשבת חוץ לזמנו הופסקה על ידי צירופה עם חוץ למקומו אלא שבה ומצטרפת למחשבת חוץ לזמנו האחרונה (ואמנם נשאר בצ"ע במה שיש לחלק בין מחשבות שהן מחולקות במציאות, שבזה שייך לומר שלא יצטרפו לאחר שהופסקו, אבל בטומאה שיש כאן חיבור מציאותי בין שני החצאי ביצה של ראשון יותר מסתבר לדון בהם תורת צירוף). ובמקדש דוד כתב ליישב ע"פ מה שהוכיח מדברי השיטה מקובצת (לקמן דף ל"ו) שסובר רבא שהטעם שמחשבת חוץ למקומו מוציאה מידי פיגול אינו משום שכבר נפסל הקרבן ואין שום מניעה במה שכבר נפסל מלחול עליו פיגול אחר כך (בשעת זריקה), אלא גזירת הכתוב היא שמחשבות מוציאות זו מזו, ואם כן, כאשר תצטרף מכאן והלאה מחשבת חצי זית חוץ לזמנו עם חצי זית חוץ לזמנו הקיים ונשאר מחשבת חוץ למקומו רק בחצי זית שאין זו מחשבה, נמצא שבשעת חלות הפיגול אין עירוב מחשבות, והרי זה כחצי ביצה שמצטרף כעת לשיעור ביצה ראשון על אף שקודם לכן הצטרף עם החצי ביצה שני.
ומוכיחה הגמרא את דיוקה: ממאי, מדקתני סיפא, נפל חלק זה של התערובת שנחלקה בעצמו, וחלק זה בעצמו, על כיכר של תרומה, שלא היתה נפילתם כאחת, אלא בזה אחר זה, ולא שהו שניהם יחד עליה, לא טימאוה אלא רק פסלוה, שעשאוה שלישי לטומאה, ולא שני (שלישי לטומאה קרוי "פסול" כיון שהוא אינו מטמא יותר תרומה), כיון שאין כאן שיעור כביצה של ראשון שיעשה שני.
אבל אם נפלו שניהן כאחת על הכיכר של תרומה, ואפילו נפלו עליה בזה אחר זה באופן שנפל החלק השני בעוד החלק הראשון מונח עליה, עשאוה שניה. כי התבטל הצירוף הקודם, והצטרפו עתה הראשון לטומאה שבחלק זה והראשון לטומאה שבחלק האחר זה עם זה, ויש כאן שיעור כביצה של ראשון לטומאה הראוי לטמא את התרומה ולעשותה שני. ומוכח מכאן שאומרים "ויקץ כישן הפיגול".
ורב המנונא אמר, אין להוכיח זאת מהברייתא, כי התם, בטומאה, מלכתחילה קודם שנתערבו שני החלקים, איכא שיעורא של כביצה ראשון לטומאה בחלק האחד, ולכן, למרות שאחר שנתערבו נחלק הראשון, מכל מקום, כשחזר ועירבו חזר שמו הקודם עליו, והרי הוא ראשון לטומאה כשהיה. אבל הכא, בפיגול, ליכא שיעורא, כי מתחילה לא היה על החצי זית של חוץ לזמנו הראשון והחצי זית של חוץ למקומו שם פיגול אלא שם פסול. ולכן, אפילו כאשר הצטרף אחר כך עוד חצי זית של חוץ לזמנו, לא פוקע שם הפסול, ולא חל עליו שם פיגול  3 .

 3.  כן פירש רש"י, והתוס' (בד"ה התם) הקשו, אם כן, היה לגמרא לכתוב "התם הוה ביה שיעורא, הכא לא הוה ביה שיעורא". שהרי הנדון הוא מה היה בתחילה ולא מה יש כעת!? ולכן פירשו, שחילוק הגמרא הוא, שבטומאה היות וכשחזר ועירבן מורכבת התערובת משני ביצים, האחד ראשון לטומאה והאחר שני לטומאה, ויש כאן שיעור בכל אחד ואחד, לכן מניח החצי שני לחצי ראשון להיפרד מעליו ולהתחבר עם החצי ראשון שנוסף כאן. אבל לגבי פיגול, היות ואין שיעור של חוץ למקומו לפסול בפני עצמו ורק על ידי צירופו עם החוץ לזמנו חל הפסול, לכן אין החוץ למקומו מניח לחוץ לזמנו להיפרד מעליו.
אמר רב המנונא: מנא אמינא לה שחישב חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו יש כאן עירוב מחשבות ולא תועיל מחשבת חצי זית של חוץ לזמנו להפקיע את השם פסול?
מהא דתנן במסכת טהרות (א ה), האוכל שנטמא באב הטומאה, והרי הוא ראשון לטומאה, ושנטמא בולד הטומאה, והרי הוא שני לטומאה, ויש בכל אחד מהם שיעור חצי ביצה, מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהם. שאם נגעו בתרומה, פסלוה ולא טימאוה, כיון שאין בהם שיעור כביצה של ראשון לטומאה.
ומוכיח רב המנונא: מאי לאו, אף על גב דהדר מלייה, אפילו לאחר מכן השלים מאוכל אחר  4  הטמא בראשון לטומאה והוסיפו על זה עד שיש בתערובת שיעור כביצה של ראשון לטומאה, מכל מקום, לא חל על התערובת שם ראשון לטומאה כיון שמעולם לא היה כאן שיעור כביצה של אוכל ראשון קודם שנתערב הראשון עם השני. ומוכח, שאם מלכתחילה לא היה שיעור, וכבר הצטרף עם דבר אחר, שוב אינו חוזר וניעור להצטרף עם מינו.

 4.  כן פירש רש"י, אולם התוס' (בד"ה אמר רב המנונא, לשיטתם שהובאה לעיל) פירשו ראיית רב המנונא שמדובר באופן שהיו ב' שיעורי ביצים אשר האחד נטמא באב הטומאה ונעשה ראשון והשני נטמא בולד הטומאה ונעשה שני, ואחר כך נחלקו ונתערבו ב' חצאי ראשון ושני זה בזה. והוכיח מכאן שאעפ"י שחזר והוסיף חצי ביצה ראשון, אין השני שאין בו שיעור מניח לו לחצי ראשון להיפרד מעליו ולהצטרף עם הראשון שנוסף. והקשה הקרן אורה, הרי באותה מידה שיש לדייק מסתימת דברי המשנה שאף על פי שיחזור וימלא חצי של ראשון לא יועיל, ניתן לדייק שאותו דין יהיה גם אם יוסיף עוד חצי שיעור של שני שאף בזה לא יועיל, וזה הרי לא יתכן, כי גם רב המנונא מודה שאם יש בשני שיעור הרי הוא מניח לראשון להיפרד מעליו!? ובעיקר סברת התוס' שאין השני מניח לראשון להיפרד תמה הקרן אורה, שהרי השני לטומאה אינו מטמא אלא תרומה אבל כלפי חולין הרי הוא כטהור ואינו מטמאו, ואם כן ודאי שכלפי חולין יועיל המילוי של חצי ראשון שהרי זה כמו חצי ראשון שהתערב בטהור שאם יוסיף לשיעור של ראשון מניח לו הטהור להיפרד ממנו, ונמצא לפי זה שכלפי חולין מניח השני לראשון להיפרד ממנו וכלפי תרומה אין הוא מניחו להיפרד וזה תמוה!?
ואין להקשות, מאחר ומדובר באופן שמתחילה לא היה בכל אחד מהם שיעור כביצה,  5  איך נטמאו? כי גם אוכל בשיעור כל שהוא מקבל טומאה,  6  ורק כדי שיהיה בכוחו לטמא אחרים צריך שיעור כביצה.

 5.  כתב הקרן אורה, אין לומר שמדובר באופן שבעת שנטמאו היה בכל אחד מהם שיעור כביצה ואחר כך נחלקו והתערבו ב' חצאי כביצה של ראשון ושני זה בזה, שהרי רש"י לעיל פירש את דחיית רב המנונא על ראייתו של רבא בזה שמאחר ומלכתחילה היה בכל אחד מהם שיעור כביצה בתחילה לכן חוזרים ומצטרפין, ואם כן יקשה, מדוע באופן זה לא יצטרפו שוב, אלא בהכרח מדובר באופן שמלכתחילה לא היה בכל אחד מהם שיעור כביצה.   6.  כן כתב רש"י, אולם התוס' כתבו כי לשיטתם שפירשו שמדובר באופן שבשה שקיבלו טומאה היה בכל אחד מהם שיעור כביצה, הרי שאין צריך להגיע לכך שאוכל מקבל טומאה בכל שהוא. והתוס' בשבת (דף צא א ד"ה אי לענין) הוכיחו מהגמרא שם שאין אוכל בשיעור פחות מכביצה מקבל טומאה, וברש"י בחולין (פב א ד"ה ואמר ריש לקיש) נראה שחזר בו ואף הוא סובר שרק בשיעור כביצה האוכל מקבל טומאה.
ודוחה הגמרא: דלמא דלא הדר מלייה, שמדובר באופן שלא השלים ממקום אחר לשיעור כביצה של אוכל ראשון, אבל אם השלים יתכן שהיה הדין שחוזר הראשון ונעור.
כי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: חשב על חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו, תני בר קפרא שאפילו אם נסבור כדעת רב המנונא שאין אומרים ויקץ כישן הפיגול, באופן זה הרי זה פיגול, אין חצי זית של חוץ למקומו מועיל במקום כזית של חוץ לזמנו, ומאחר ושתי המחשבות של חוץ לזמנו היו סמוכות זו לזו מצטרפות, ואין אומרים שהצטרף חצי זית של חוץ לזמנו הראשון עם חצי זית של חוץ למקומו שקדם לו ויותר אינו יכול להיות נעור, אלא מצטרף הוא עם חצי זית של חוץ לזמנו האחרון, כיון שמה שלמדנו מ"יהיה" שמצטרפים חוץ למקומו וחוץ לזמנו זה עם זה, היינו רק באופן שאין לחצי זית של חוץ לזמנו חצי אחר להצטרף אליו, אבל כאן שיש לו חצי אחר הסמוך לו הרי הוא מצטרף אליו.
כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: חישב על חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו, רק באופן זה תני בר קפרא שהוא פיגול, משום שאין חצי זית של חוץ למקומו שחשבו אחרון מועיל במקום כזית פיגול של שני חצאי חוץ לזמנו שחישב קודם. אבל במקרה של רב דימי סובר רבין שמצטרף חצי ראשון של חוץ לזמנו עם חוץ למקומו שקדם לו, ושוב אין נעור להצטרף עם חצי אחרון של חוץ לזמנו, הגם שהוא סמוך לו.
רב אשי סובר כרבא שאומרים ויקץ כישן הפיגול, ומתני הכי: אפילו חשב חצי זית חוץ לזמנו, וכזית "חציו חוץ למקומו, וחציו חוץ לזמנו", והיינו שחישב את החצי חוץ למקומו והחצי חוץ לזמנו בדיבור אחד, וצירפם בדיבורו לכזית אחד, אפילו בזה תני בר קפרא שהוא פיגול ומצטרף החצי זית חוץ לזמנו הראשון עם החצי חוץ לזמנו האחרון כיון שהוא מינו, שאין חצי זית של חוץ למקומו מועיל במקום כזית של חוץ לזמנו  7 .

 7.  ברש"י מבואר שרב אשי סובר כרבא ובא להוסיף על דבריו, והקשה בכתבי הגרי"ז, הלא מחלוקתם של רבא ורב המנונא היא במחשבת פסול שחלה על ידי צירוף שתי המחשבות של חוץ למקומו וחוץ לזמנו, ובנדון של רב אשי מדובר שחישב חצי זית חוץ לזמנו בעבודה אחת ובעבודה שניה חישב חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו ולא קדמה מחשבת פסול למחשבת פיגול (ובהכרח היו אלא בשתי עבודות, שהרי בעבודה אחת חלות כל המחשבות בבת אחת ואין משמעות להקדמת מחשבה אחת על חבירתה), ואם כן, יכול רב אשי לסבור גם כרב המנונא, ועיקר חידושו הוא שאף במקום שצירף בדיבורו את מחשבת המקום עם הזמן אין חצי זית מועיל במקום כזית. ועוד הקשה, מדוע נקט רב אשי שחישב כזית חציו חוץ למקומו ואחר כך חציו חוץ לזמנו, הרי גם אם יחשב קודם חציו חוץ לזמנו יהיה אותו דין כיון ששניהם בעבודה אחת וחלים כאחד!? וכתב, כי מה שנקט רב אשי חוץ למקומו קודם הוא, שלא נאמר שלרבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" אף כאן יהיה כן, ומחשבת חוץ למקומו שהיתה ראשונה תיתפס ותצטרף למחשבת חוץ לזמנו שחישב בעבודה שלפניה ויחול פסול ולא פיגול, ולכך נקט שאף באופן זה הוא פיגול ואין אומרים בזה "תפוס לשון ראשון". אכן, הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין, פרק ט"ז הלכה ד') נקט אף את דין זה של רב אשי באופן שחישב כזית חוץ לזמנו וכזית חציו חוץ לזמנו וחציו חוץ למקומו.
אמר רבי ינאי חישב שיאכלוהו כלבים למחר והיינו מחשבת חוץ לזמנו, אלא שלא חישב שיאכלהו אדם אלא כלבים הרי זה פיגול  8 , דכתיב (מלכים ב ט) "ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל". ומכאן שאכילת כלבים שמה אכילה,  9  ונמצא שחישב מחשבת אכילה חוץ לזמנו.

 8.  הקשה השיטה מקובצת (אות ו'), מה שונה אכילת כלבים מאכילת טמאים שדנה בה הגמרא לקמן אם מועילה בה מחשבה? ותירץ, שמחשבה על אכילת טמאים היא מחשבה על אכילת בשר טמא כיון שנטמא בנגיעת הטמא קודם שיאכלנו, ואף על פי שאפשר לאוכלו על ידי שיתחוב לו חבירו לבית הבליעה ולא יטמא קודם אכילה, מכל מקום אין דרך אכילה בכך. וכתב המנחת אברהם, שאין כוונת השיטה מקובצת לומר שתחיבה לבית הבליעה אינה דרך אכילה ואין נחשב מחשבת אכילה על אופן זה, שהרי בגמרא בכתובות (דף ל ב) מבואר שהאוכל חלב באופן זה חייב, ובהכרח שאף זו דרך אכילה היא, אלא כוונתו שהמחשב לא חישב שיאכלנו הטמא באופן זה אלא שיאכלנו בעצמו ובזה נטמא הבשר קודם אכילה. עוד תירץ השיטה מקובצת, שבמחשבת אכילת טמאים אין ביד המחשב לעשות שיאכלוהו טמאים בפועל ולכך אינה מועילה מה שאין כן אכילת כלבים שביד המחשב להאכילם. ותמה המנחת אברהם, הרי כל מחשבת פיגול באכילת טהורים גם כן אינה ביד המחשב להאכילם, ועוד, שהרי המחשב עצמו בידו לטמאות את עצמו ולאכול!? ואמנם, עיקר סברת השיטה מקובצת מבוארת בגמרא לקמן (לו א) לגבי מחשב להניח את הדם למחר ולא לזורקו שסובר רבי יהודה שפוסלת מחשבה זו משום שאם היה עושה כן בפועל היה נפסל ולכן אף מחשבה על דבר זה פוסלת, ושואלת שם הגמרא מדוע מחשב שיאכלו טמאים או שיקריבו טמאים אינו פסול הרי אם היה נעשה כן בפועל היה נפסל, ומתרצת הגמרא, שאין זה בידו שיאכלו הטמאים, אולם כתב המנחת אברהם, שזה רק לגבי הסברא של מחשבה כמעשה כמו שביארה שם הגמרא את הדין של מחשבת הינוח שבזה לא נפסל אלא אם כן בידו לעשות כן, אבל מחשבת פיגול שאין ענינה מחמת שאם היה נעשה כן בפועל היה נפסל אלא היא פוסלת מחמת עצם זה שחישב מחשבה שאינה ראויה בזה אין צריך שיהיה בידו לעשות כן בפועל.   9.  המנחת חינוך (מצווה קמ"ד אות ד') הביא את דברי הרמב"ם (פרק י"ד הלכה י') שלא רק מחשבת אכילת כלבים מפגלת אלא הוא הדין לכל בהמה וחיה. וכתבו התוס' (בד"ה ואת איזבל), כי זה פשוט ששייך אצל בהמה אכילה בדבר הראוי לה שהרי נאמר "תהיה כל תבואתה לאכול", אלא הוכחת הגמרא היא לגבי אכילת בשר, שאף זה שייך בה. והקשה המנחת חינוך, הרי אף אכילת בשר אצל בהמה מפורשת בתורה, שנאמר "והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים ולבהמת הארץ"? ובמגיה שם הביא בשם השיירי מנחה שתירץ בזה, שפסוק זה אינו עוסק באכילת כלבים, אלא בחיות, שדרכן לאכול בשר, ומה שכתבה תורה "ולבהמת הארץ" היינו משום שחיה בכלל בהמה כפי המבואר בחולין (דף עא א).
מתקיף לה רב אמי, אלא מעתה לדבריך, שהוכחת ממה שנכתב לשון אכילה בכלבים שאכילתם נחשבת אכילה לענין מחשבת פיגול, חישב שתאכלהו אש של הדיוט למחר, דכתיב (איוב כ) "תאכלהו אש לא נופח", ומשמע שזו קרויה אכילה, הכי נמי דתהיה זו מחשבת פיגול?
וכי תימא הכי נמי שיהיה זה פיגול, והתנן במשנתנו: חשב לאכול כחצי זית חוץ לזמנו ולהקטיר לגבוה חוץ לזמנו חצי זית דבר הראוי להקטרה, הרי זה כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ואם אכן אכילת אש ואפילו של הדיוט שמה אכילה, הרי הקטרה, שהיא אש גבוה האוכלת את הראוי לה, כל שכן ששמה אכילה, ומדוע לא מצטרפין מחשבת אכילה עם מחשבת הקטרה, והרי שתיהן מחשבת אכילה הן? אלא בהכרח, אין אכילת אש קרויה אכילה כאכילת אדם.
ומתרצינן: אי דאפקה להקטרה בלשון אכילה, והיה מחשב "להאכיל" את האש בבשר הקרבן למחר, הכי נמי שהיה זה  10  פיגול  11  על ידי שיצטרף עם מחשבת אכילת אדם.  12  אבל הכא, שאינו מצטרף, במאי עסקינן - דאפקה בלשון הקטרה, שחישב "להקטיר" הבשר חוץ לזמנו, דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד, ואין שתי לשונות אלו מצטרפות.

 10.  כתב רש"י לקמן (דף ל"ה. ד"ה ושוין) שהמחשב על פרים הנשרפין לשורפן בבית הדשן חוץ לזמנו אין זה פיגול, כיון שהקפידה תורה בדין פיגול על מחשבת אכילת מזבח ושריפה אינה לשון אכילה, והגם שבסוגייתנו מבואר שחישב שתאכלהו אש למחר הרי זה פיגול, היינו משום שחישב בלשון אכילה אבל כשמחשב בלשון שרפה אין זו מחשבת פיגול. והתוס' שם כתבו, שלחינם דחק רש"י לפרש כן כיון שאין מחשבת אכילת אש מועילה אלא בדבר הראוי לאכילת אדם שאף אם חישב בזה על אכילת אש הרי זה פיגול, אבל פרים הנשרפין שלא שייך בהם לא אכילת אדם ואף לא אכילת מזבח אין מועילה בהם מחשבת אכילה כלל.   11.  הקשה המקדש דוד (סימן ל"ג אות א'), הגמרא לקמן (פז ב) מבקשת להוכיח שאויר המזבח אינו כמזבח (ואיברים פסולים התלויים באוירו ירדו) שאם לא כן כיצד ניתן לפסול עולת העוף במחשבת הקטרה חוץ לזמנה, כי מאחר ומליקתה נעשית בראש המזבח כבר קלטה אויר המזבח ודינה שאף אם תיפסל בלינה לא תרד אלא תוקטר, ונמצא שאין מחשבתו להקטירה למחר מחשבת חוץ לזמנו. ומבואר בדברי הגמרא שמחשבת חוץ לזמנו אינה פוסלת בדבר שדינו לעשות בו כפי שחישב, ואם כן כיצד מחשבת אכילת אש למחר פוסלת, הרי אם היה מקיים מחשבתו ושורפה למחר היה עושה כדין כיון שהנותר דינו להישרף ונמצא שלא חישב מחשבה שאינה כדין? ותירץ, כי כשמחשב שתאכלהו אש למחר היות ואסור לו להניח הבשר למחר הרי שמחשב מחשבה שלא כדינה והרי זה כמו המחשב להקטיר אימורים למחר על המזבח שאמנם אם יעלו על המזבח לאחר שיפסלו משום נותר יהיה דינם להקטרה כיון שאם עלו לא ירדו, מכל מקום נחשבת מחשבת פיגול כיון שאסור להעלותם והוא חישב להעלות ולהקטיר, ומה שאין כן בעולת העוף אמנם אסור להשהותה על המזבח עד הבוקר וצריך להקטירה מיד, אבל דין הקטרתה למחר לא בא מחמת ששהתה באיסור שהרי אף אם לא ישהנה עד למחר יהיה דינה להקטרה כיון שכבר עלתה על המזבח, ורק שהדין הוא שאף על פי ששהתה עד למחר יש להקטירה, אם כן נמצא שמחשב מחשבת הקטרה שדינה להיעשות, ואילו במחשב שתאכלהו אש למחר שעד שלא חישב אין דינו לשריפה ורק על ידי האיסור שיעשה במה שיניחהו למחר יהיה דינו כן נחשבת מחשבת פיגול.   12.  בגמרא במנחות (יז ב) מבואר כי הוציאה תורה את הדין של מחשבת הקטרה בלשון אכילה ללמד שבין אם חישב בלשון הקטרה למזבח ובין אם חישב בלשון אכילה למזבח הרי זה פיגול, והקשו שם התוס' (ד"ה דלא שנא), הלא בסוגייתינו מבואר שאכילת אש (אפי' של הדיוט) שמה אכילה ולכך אם חישב בלשון אכילה הרי זה פיגול ולשם מה נצרך ריבוי מיוחד לזה!? ותירצו, א. במקום שלא הזכיר אכילת "אש" אלא אמר שיאכלנו "מזבח" למחר אין זה מועיל מדין אכילת אש אלא רק משום הריבוי שלשון אכילה מועיל בהקטרה, ב. זה שמועילה אכילת אש של הדיוט היינו רק במחשבה על הבשר שהוא דבר שדרכו לאכול ומועיל מדין מחשבת אכילה, אבל אימורים שאין דרכם לאכול אין מועילה בהם מחשבת אכילה אלא מחשבת הקטרה ובזה התחדש שאף אם חישב בלשון אכילה למזבח מועיל לפגל. ובכתבי הגרי"ז במנחות (שם) כתב עוד כמה חילוקים בזה, א. שיטת רש"י במנחות (יא ב), שלדין אכילת מזבח די בקורט לבונה, ונמצא, שבמחשבת אכילת מזבח די בקורט שיש בזה קיום אכילת מזבח, ומה שאין כן אם יחשב על אכילת אש צריך מחשבה על כזית כי דין אכילה הוא בכזית. ב. מחשבה על שפיכת דם ונסכים שאין בהם אכילת אש אין ללמוד ממה שאכילת אש שמה אכילה ומועילה רק משום מחשבת אכילת מזבח. ג. בדין אכילת אש צריך שיחשב שישרף עד שיעשה דשן שבכך תמה אכילתו, ומה שאין כן באכילת מזבח די במה שהוקטר כולו שבזה כבר התקיים דין הקטרה (מנחת אברהם כאן בשמו).
בעי רב אשי, חישב לאכול כזית באופן שיאכלוהו שני בני אדם, מהו, האם הוא פיגול?
וצדדי הספק הם: האם נאמר בתר מחשבה אזלינן, דאיכא שיעורא. שבמחשבתו היתה אכילת כזית שלם חוץ לזמנו והרי זה פיגול.
או נאמר בתר בני אדם האוכלין אזלינן, וליכא שיעורא, כיון שהם שני בני אדם וכל אחד אוכל פחות מכזית, ונמצא שאין מחשבת אכילה על כזית.  13 

 13.  בביאור הספק כתב בכתבי הגרי"ז, שהשאלה היא האם דין השיעור כזית במחשבת פיגול הוא שתהיה מחשבה בקרבן שיהא נאכל ממנו כזית חוץ לזמנו, ולכן אף במחשבה על אכילת שני בני אדם חל פיגול, כיון שחישב על כזית ממנו שיאכל חוץ לזמנו, או צריך שתהיה המחשבה על האדם האוכל, שיאכל כזית חוץ לזמנו, וכיון שאין אכילה בפחות מכזית, אין מחשבה זו מועילה על אכילת כזית בשני בני אדם, שאין כאן מעשה אכילה בכל אחד מהם. והקשה, הרי מחשבה על אכילת כלבים ואכילת אש, שאינה נחשבת מעשה אכילה אלא רק שנאכל הקרבן, ומבואר בגמרא שמועילה, ומדוע לא תועיל מחשבת אכילת שני בני אדם, הגם שאין זה מעשה אכילה, שהרי מכל מקום יש כאן מחשבה על אכילת הקרבן. וביותר קשה, הרי מחשבת אכילת אש ודאי נחשבת שתי אכילות, כי אין אכילתה מעשה אחד אלא כל מקצת ומקצת הוא מעשה אכילה בפני עצמו, ובכל זאת מועילה מחשבה זו, והוא הדין במחשבת אכילת שני בני אדם!?
אמר אביי: תא שמע ממה ששנינו במשנה: חישב לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, כשר, כיון שאין אכילה והקטרה מצטרפין להשלים לפיגול.

דרשני המקוצר