פרשני:בבלי:זבחים צה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים צה ב

חברותא

וכי תימא, דמבלע מערב להו למי הרגלים בהדי שבעה סממנים, ומעבר להו לכלהו כחד, ומעביר את כל הסממנים על הדם בבת אחת עם המי רגלים, והתנן, העבירן את הסממנים שלא כסדרן, שלא כסדר שהם שנויים במשנה זה אחר זה, שכך הוא סדר העברתן, או שהעביר שבעתן כאחד, את שבעת הסממנים כולם בבת אחת, לא עשה ולא כלום. אם כן, אי אפשר לפרש שהבליע מי רגלים בתוכן והעבירן על הדם ביחד.
וכי תימא, דמיבלע להו בהדי חד מסממנים, שהבליע מי הרגלים בתוך אחד הסממנים בלבד, והא צריך לכסכס שלש פעמים, צריך לשפשף את הכתם שלשה פעמים בכל אחד ואחד מהסממנים בפני עצמו, תנן.
ומתרצינן: אלא, דמבלע להו את המי רגלים ברוק תפל, שהוא הסממן הראשון, מי שלא טעם כלום כל הלילה הרוק היוצא מפיו בבקר קודם שיאכל וידבר הוא רוק תפל, דאמר ריש לקיש, רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מהסממנים.
נמצא, שאינו מכניס את המי רגלים בפני עצמם, אלא בלועים הם בתוך רוק תפל.
מתניתין:
המשנה הזאת מלמדת איזה דברים טעונים מריקה ושטיפה. אחד שבישל בו בין כלי שנתבשלו בו קדשים ואחד שעירה לתוכו רותח, בין כלי ששפך לתוכו תבשיל רותח של קדשים, אחד קדשי הקדשים, בין בשר קדשי קדשים כגון חטאת ואשם, ואחד קדשים קלים כגון שלמים, טעונים מריקה ושטיפה, אם היו כלי נחושת. רבי שמעון אומר: קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה. אך מודה רבי שמעון שצריך הגעלה ברותחין, שהרי הטעם הבלוע בכלי נעשה נותר, ואם לא יגעיל אותו יפלוט את טעם הנותר האסור לתוך ההיתר שיבשל בו. ולא ממעט רבי שמעון אלא מדין מריקה ושטיפה.
גמרא:
תנו רבנן: נאמר "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר".
אין ליאלא שבישל בו, אז ישבר. אבל עירה  44  לתוכו רותח, מנין שגם באופן זה ישבר?

 44.  כתבו התוס' שרבינו תם הוכיח מכאן שעירוי מכלי ראשון (כלי שהתבשל על האש) דינו כמו כלי ראשון. והראיה מזה שרואים כאן שעירוי נחשב כמבושל. והתוס' הקשו עליו שאדרבא הרי מפורש בגמרא שעירוי זה בליעה בלי בישול. ותירצו התוס' שכוונת הגמרא שבעירוי אין הבישול מחמת הכלי שעירו לתוכו. וביאור דבריהם הוא, שכאשר החום נכנס לתבשיל כשהוא בתוך הכלי, זה נחשב שהבישול מחמת הכלי. אך בעירוי הרי החום נכנס לתבשיל לפני שעירו אותו לכלי ולכן אין זה בישול מחמת הכלי. ובקרן אורה הקשה שאם לענין בליעה הרי גם בזה רבינו שמואל שחולק על ר"ת מודה שעירוי מכלי ראשון בולע וכמפורש כאן בגמרא, ואם לענין שעירוי מבשל על זה אין הוכחה מהסוגיא ומנין הוכיח זאת ר"ת מכאן. וכתב שדעת ר"ת היא כמו הירושלמי שהביאו התוס' שמדמה בישול לבליעה. שאם דבר מבליע הוא גם מבשל. ומזה שעירוי מבליע הוכיח ר"ת שהוא גם מבשל. (והרשב"א בתורת הבית בתחילת דיני תערובות (עמ' צ) הביא את הרמב"ן שכתב שאין כוונת הירושלמי להשוות לגמרי בישול לבליעה שכל מקום שבולע גם מבשל. שוודאי שיש דברים שמבליעים ולא מבשלים. אלא ראיית הירושלמי מזה שחייבה תורה מריקה ושטיפה בעירוי. ומריקה ושטיפה היא רק בכלי ראשון. ומזה שעירוי חייב במריקה ושטיפה מוכח שעירוי הוא ככלי ראשון). והגר"ח כתב שר"ת לא מפרש כרש"י שהמקור לחיוב מריקה ושטיפה בעירוי הוא מתיבת בו, אלא כגירסא לפנינו בגמרא מאשר תבושל בו, שנתרבה גם עירוי שהוא בכלל בישול. ומזה הוכיח שעירוי מבשל.
תלמוד לומר "אשר בו, ישבר". וממה שהסמיך הכתוב "ישבר" אצל "בו", ולא כתב "אם בכלי חרס תבושל ישבר", דורשים שאם נבלע "בו", מכל מקום, ישבר. שעיקר טעם המצווה משום בליעת קדשים, לכן אין הבדל בין בישול לעירוי, ששניהם מבליעים.
והוינן בה: תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור, ונתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום, מהו? האם התנור טעון שבירה או לא?
האם נאמר, אבישול שיש בו בילוע הוא דקפיד רחמנא. אבל בישול בלא בליעה אינו מחייב שבירה. או דלמא אבישול  45  בלא בילוע, גם עליו הקפידה התורה ומחייב שבירה.

 45.  כתב הרמב"ם (פ"ח ממעה"ק הי"ד) וז"ל צלה הבשר באויר תנור של חרש יש בדבר ספק אם ישבר הואיל ונתבשלה בו או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו. עכ"ל. והכסף משנה תמה, כיון שזהו ספק דאורייתא היה לרמב"ם לפסוק לחומרא וחייב, ומדוע כתב שהדבר ספק. ובחק נתן תירץ שהרי שבירת כלי חרס בעזרה. וכאשר יש חיוב שבירה נעשה נס ונבלעים שם כמבואר להלן בגמרא. אך כשאין חיוב שבירה אינם נבלעים ונעשית אשפה בעזרה וזהו זלזול גדול. ולכן כתב הרמב"ם שזהו ספק, שאם נפסוק לחומרא יש בזה קולא של אשפתות בעזרה. והפלתי (ק"ג ו') כתב שנראה לו שכל ספק הגמרא לחייב בבישול בלי בליעה זה רק מדרבנן גזירה שמא יבלע. ומכיון שכל הדין רק דרבנן מספק לא פסק הרמב"ם להחמיר. ורצה להוכיח כך מהגמרא בתענית שמבואר שהתנורים שצלו בהם את הפסח היו מחרס. ותמוה מדוע עשו אותם משל חרס הרי צריך לשוברו כדין כלי חרס. אלא מכיון שהפסח איננו נוגע בתנור בשעת הצליה ואין בליעות, ואף על פי שכאן דנה הגמרא שגם בישול בלי בילוע חייב, זה רק מדרבנן גזירה שמא יגע ויבלע. ובפסח שאסור שיגע הקרבן בתנור לא גזרו ואין התנור צריך שבירה. עוד כתב ליישב את הגמרא בתענית. לפי דעת הרמב"ם שהדין שבירת כלי חרס הוא רק בחטאת ולא בשאר קדשים. ולכן יכלו לעשות את תנורי הפסח מחרס ואין צריך לשוברם. ואולי מכאן מקורו של הרמב"ם ששבירת כלי חרס היא רק בחטאת. עוד מבואר מדברי הרמב"ם, שכל הספק בבישול בלי בילוע הוא רק בכלי חרס אבל לא בכלי מתכת. ותמה הלחם משנה מדוע לא פירש גם בכלי מתכת. והשפת אמת רצה לבאר שסברת הרמב"ם שמריקה ושטיפה שזה כמו הגעלה לא שייך לעשות בדבר שאין בו בליעה ובעל כרחך שכל ספק הגמרא רק לדין שבירת כלי חרס. אך תמה, שהרי ראיית הגמרא לספק זה מהמשנה הוא מכלי מתכת שטעון מריקה ושטיפה בעירוי. (וכשם שבלוע לחוד חייב כך בישול לחוד חייב) משמע מזה שהספק היה גם בכלי מתכת, שאם לא כן, איך אפשר לפשוט את הספק משם.
ומתרצינן: אמר רבא: תא שמע ממשנתנו: אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח.
הרי שבאחד מהם לבד הקפידה התורה, שהרי בעירה לתוכו יש בליעה, אבל אין בישול. ומכל מקום, חייב במריקה ושטיפה. והוא הדין לבישול בלי בליעה, שגם כן חייב.
ודחינן: בלוע בלא בישול, לא קמיבעיא לן. כי היות והבליעה נעשית נותר, והרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא הבלוע מידי דופנו לעולם וחייב שבירה. כי קמיבעי לן, בישול בלא בילוע, מאי, האם טעון שבירה או לא?
תא שמע: דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, תנור של מקדש, של מתכת היה. והיינו סבורים לומר שצולים בו רק שפודי חטאות, וכדי שלא יהיה טעון שבירה, עשו אותו מתכת, שאם היו צולים בתנור של חרס, היה טעון שבירה.
ואי סלקא דעתך בישול בלא בלוע מותר ניעבד תנור של מקדש של חרס וכיון שאינו בולע ע"י השפוד אין התנור של חרס מתחייב שבירה, ולמה לא עשו את התנור במקדש של חרס? אלא בהכרח שבישול בלא בלוע גם טעון שבירה.
ודחינן: כיון דאיכא שירי  46  מנחות  47  דאפייתן בתנור של מקדש, ואיכא בישול ובלוע משמן המנחה, לכן עבדינן של מתכת. אבל אין לדייק מכאן שבישול בלא בלוע טעון שבירה.

 46.  מכאן תמה הברכת הזבח על הרמב"ם שכתב שדין שבירת כלי חרס הוא רק בחטאת, אך בשאר קדשים גם כלי חרס דינו במריקה ושטיפה. וכאן הרי מבואר שמחמת שירי מנחות אי אפשר לעשות תנור של חרס כיון שיהיה צריך שבירה. והיינו שגם מנחה מחייבת שבירת כלי חרס. ואפשר לתרץ שכוונת הגמרא לשיירי מנחת חוטא שדינה כחטאת ולכן טעון שבירה. אך הרי אסור לאפות את שיירי המנחה הזאת בשמן ואם כן, אין בליעה. ואולי סובר הרמב"ם שגם באפיית קמח בלי שמן יש בליעה. עוד כתב בברכת הזבח שיש לפרש כוונת הגמרא למנחת נסכים של חטאת מצורע שיש בה שמן. והגרי"ז תירץ שמוכח ברמב"ם שבדבר שתשמישו באור (בלי מים) גם בשאר הקדשים לא מועיל מריקה ושטיפה לכלי חרס. ואפיית שיירי מנחה בתנור זה תשמישו באור. ולבאר סברת הרמב"ם שמועיל בשאר קדשים מריקה ושטיפה בכלי חרס אף על פי שבכל האיסורים לא מועיל הגעלה לכלי חרס. כתב בחק נתן, כיון שקדשים כשנבלעים הם התר. הרי בזה שהתירא בלע דיני ההכשר של הכלי קלים יותר כמו שמבואר בגמרא בסוף עבודה זרה.   47.  הקשה הפלתי (ק"ג ו') מדוע לא תירצה הגמרא בפשטות מפני מנחת מאפה תנור שדינה להאפות בתנור לפני הקמיצה. ולפי הרמב"ם לא קשה. שהרי בשאר הקרבנות אין דין שבירת כלי חרס ומנחת מאפה תנור שנאפתה בתנור חרס אינו חייב שבירה. ולכן תירצה הגמרא בשיירי מנחה של חוטא או של מצורע שדינן כחטאת ובכלי חרס צריך שבירה. והפלתי כתב לתרץ על זה שמאפה תנור כיון שאופים ביום דווקא הרי בבוקר הוא כבר נותן טעם לפגם ואין צריך על זה שום הכשר לכלי. ובמקדש דוד (לא ג) כתב שהרי מנחה לפני קמיצה והקטרה היא כמו חטאת לפני זריקה שמכיון שאינה מותרת באכילה אין בה דין מריקה ושטיפה כמבואר בגמרא להלן (צו ב) ואם כן, מנחת מאפה תנור הנאפית בתנור לפני הקמיצה אין בה דין מריקה ושטיפה ושבירה. אך עדיין אין בזה יישוב. שאמנם אין בזה את הדין המיוחד של קדשים. אבל כיון שהיא אסורה באכילה הרי היא כשאר האיסורים שלכלי חרס לא מועיל הגעלה. ואם כן, יכלה הגמרא לתרץ שעשו את התנור מתכת משום מנחת מאפה תנור שלא יאסר התנור בבליעה. ובאמת הוא פלא גדול. שהרי כל פעם שאפו בתנור המתכת של מקדש מנחת מאפה תנור יש בתנור בליעה אסורה של מנחה לפני הקטרת הקומץ. ואפילו כשאחר כך יקמוץ ויקטיר את הקומץ, לבליעה הזאת לא יהיה התר, כיון שלא היתה בכלי שממנו קומצים איננה ניתרת בקמיצה. ובליעה זו אסורה לעולם. וכי נאמר שאחרי כל אפיית מנחת מאפה תנור עשו הגעלה לתנור מקדש. ואולי כמו שכתבו התוס' (צו. ד"ה ואם טש) שהרי מין במינו מדאורייתא בטל ברוב. ובכלי המקדש לא גזרו.
ואמרינן: ההוא תנורא דאטחו ביה טחייה, מין טיגון שעושים מלחם ומורחים את התנור באליה (שומן כבש) ואופים את הלחם אחרי שמרחו את התנור, ונותן השומן טעם בלחם, אסרה רבה בר אהיליי למיכלה לריפתא לעולם, ואפילו אם הסיקו את התנור אחר כך, אין זה מועיל להכשיר את התנור, ואפילו במילחא, ואסור לאכול את הפת אפילו במלח, דילמא אתי למיכלא בכותחא, מאכל חלבי.
ומקשינן: מיתיבי: אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש, כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה, שחוששים אולי יאכל את הפת עם בשר.
כיוצא בו, אין טשין מורחים את התנור באליה, ואם טש, כל הפת כולה אסורה עד שיסיק  48  את התנור. אבל אם הסיק את התנור מותר לאפות בתנור.

 48.  כתב המאירי (פסחים ל א) שאין צורך בהיסק גמור כדי להכשיר את התנור. ומספיק היסק קטן שיבליע את השומן בתוך דפנות התנור. ומאחר שהוא בלוע שוב גם אם יתן טעם בפת אין בזה חשש, שזה כבר נותן טעם בר נותן טעם של היתר (נ"ט בר נ"ט דהתירא) שאינו אוסר. והביא, שיש אומרים שמספיק גם קינוח שינקה את דפנות התנור שלא ישאר שומן בעין. אך המאירי חולק על זה, כיון שיש סדקים בתנור לא מועיל קינוח. וייסוד דבריו מבואר כאן בתוס' בשם ר"ת שכל האיסור רק משום השומן בעין. שהשומן הבלוע הוא נ"ט בר נ"ט. ומה שצריך היסק זה מכיון שאי אפשר לקנח את התנור. ועל זה הוסיף המאירי שאם כן לא צריך היסק גדול להוציא הבליעות. ומספיק היסק קטן להבליע השומן שבעין על דפנות התנור. אך צ"ע שאם כן, מה מקשה הגמרא מזה על רב שאמר קדירות בפסח ישברו. והרי בפסח צריך להכשיר את הקדירות שלא יהיה בלוע בתוכן. שזה נ"ט בר נ"ט דאיסורא. ונאמר שהיסק מועיל רק לשרוף את השומן שבעין על הדפנות, ולהכשיר את הפת זה מספיק משום נ"ט בר נ"ט דהיתר, אך בפסח שצריך להוציא את הבליעות היסק לא מועיל ולכן ישברו. וצ"ע.
ומוכח שמועיל הסק להכשיר תנור, וקשה על רבה שאמר שאסור לעולם לאפות לחם בתנור ולא מועיל הסק להכשיר.
ומסיקנן: תיובתא דרבא בר אהילאי תיובתא, ונסתרו דבריו.
ומקשינן: אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהיליי, שנסתרו דבריו, אמאי אמר רב: קדירות חרס של חמץ בפסח ישברו?! הרי יש להם תקנה להסיקם ויתלבנו, כיון שהיסק מועיל לכלי חרס.
ומתרצינן: אמר ליה: רב מוקי לה לההיא דקתני עד שיסיק התנור, שמדובר בשל מתכת. אבל של חרס, התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופנו לעולם. ואפילו הסק לא מועיל.
ועוד תרצינן: ואי בעית אימא, רב מעמיד הברייתא בתנור של חרס. וזה, תנור שמועיל לו היסק, כיון שהסיקו מבפנים. אבל זה, שאמר רב שלא מועיל היסק, הרי מדובר בקדירות, שהסיקו מבחוץ. ולכן אין להן תקנה אלא שבירה.
ופרכינן: ונעביד להו הסקה מבפנים, ויועיל להכשיר את הקדירות?
ומתרצינן: חייס עלייהו דמתברי. הוא יפחד להסיקן יפה עד שיתלבנו כי יחשוש אולי ישברו שאין דרכן להסיק בפנים אלא בחוץ.
הלכך, האי כוביא, כלי שעשוי מרעפים חלולים, כמין שפיתת קדירה, ולפעמים מורחים אותו ואופים בו לחם, הסיקו מבחוץ הוא, ולכן אסיר להשתמש בו. והיסק לא מועיל לו, כיון שהסיקו בחוץ.

דרשני המקוצר