פרשני:בבלי:זבחים צו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים צו א

חברותא

ומקשינן: אלא, קדירות של מקדש, אמאי ישברו? והרי יש להם תקנה בליבון, שהרי אמרנו שטעם האיסור הוא משום הבלוע  49  שבו ולא מחמת הבישול לבד (בלא בליעה). ובמשכן מובן שישבר, כי לא היו קבועים במקום אחד ולא היה להם כבשונות ללבן כלי חרס. אבל בבית המקדש, נהדרינהו לכבשונות,  50  שהיוצר צורפן בהם, ויתלבנו.

 49.  כך פירש רש"י. כי הוקשה לו, שאם בישול בלי בילוע גם צריך שבירה. נמצא שזהו גזירת הכתוב ומה קושיית הגמרא שיעשה ליבון הרי אין הטעם משום הבליעות. ולכן פירש שהחיוב רק בבליעה ולזה מועיל ליבון להוציא את הבליעה. והתוס' התקשו, שהרי זהו ספק בגמרא לעיל דין זה בישול בלי בליעה אם מחייב בשבירה. וכתב השפת אמת שרש"י התכוון ליישב קושיא זו. וכוונת הגמרא שנוכיח מזה שלא מועיל ליבון לכלי חרס שבישול בכלי בלוע גם חייב בשבירה. והשפת אמת כתב לבאר את דברי הגמרא שהקושיא היא מכלי שעירו לתוכו רותח שמבואר בגמרא לעיל שזה רק בילוע בלי בישול. ובזה וודאי שיועיל ליבון כיון שכל החיוב שבירה משום בליעה והיא יוצאת על ידי ליבון.   50.  א. הגמרא בעבודה זרה (עו א) מקשה על הדין המבואר במשנה (צז א) ששפוד ואסכלא מגעילן בחמין. והרי אלה כלים שתשמישם באור (בלי מים) ודינם בליבון. ומתרצת הגמרא באחד התירוצים שאין הכי נמי. וצריך ליבון ככל שאר איסורים. וחוץ מזה צריך מריקה ושטיפה כשאר כלי שנתבשל בו קודש. והוכיח מזה הגר"ח שחיוב מריקה ושטיפה לא נפקע על ידי הכשר אחר שעושים לכלי, ואפילו ליבון שעדיף ממריקה ושטיפה אינו פוטר ממריקה ושטיפה. ואם כן, צריך עיון קושיית הגמרא כאן שליבון כלי חרס יועיל לפוטרם משבירה. והרי כיון שחלה חובת שבירה שוב לא יועיל ליבון להפקיע וכמו בשפוד שאין הליבון מפקיע חובת מריקה ושטיפה. ותירץ הגר"ח שיש לומר שקושיית הגמרא כאן שיעשו ליבון לפני שנעשה נותר ועוד לא חלה חובת מריקה ושטיפה. ולפני שחלה המצווה מועיל ליבון שלא תחול וכמו שמוכח להלן (צז א) שלרבי טרפון הבישול של מחר מועיל לפטור חיוב מריקה ושטיפה על בישול של אתמול כי מפליט את כל הבליעות. והטעם, כיון שעוד לא חל חיוב מריקה ושטיפה מועיל להכשיר את הכלי ולא חל דין מריקה ושטיפה. ואילו בגמרא בע"ז מדובר אחרי שנהיה נותר וחל חיוב מריקה ושטיפה ואז לא מועיל ליבון לפטור מהחיוב שחל. עוד תירץ הגר"ח שיש לפרש שקושיית הגמרא כאן היא על כלי שיש בו בליעה בלי בישול, דהיינו, שעירו לתוכו רותח. וכיון שכל המחייב הוא הבליעה הרי אם עושה היסק שמוציא את כל הבליעות שוב אין מה שיחייב בשבירה. ובגמרא בע"ז שמבואר שליבון לא מועיל לפטור ממריקה ושטיפה. שם מדובר בבישול. וליבון איננו מפקיע ומבטל את הבישול. והגרי"ז כתב שמדברי הרמב"ם משמע שחיוב שבירה אין לו זמן קצוב. ויכול לעשות השבירה גם אחרי זמן רב מהבישול. ואם כן, נמצא שקדירות של מקדש של חרס יכול לעשות השבירה אחרי זמן רב. רק שאיננו יכול להשתמש בהם כיון שהבליעה נעשית נותר ותאסור מה שיבשל בקדירה. ועל זה מקשה הגמרא שלדיני איסור והיתר הרי יועיל ההסק שלא יהיה בליעות בקדירה. ואם משום חיוב שבירה זה הרי יכול לקיים אחרי זמן רב ומדוע שוברים אחרי כל בישול. ומדברי רש"י ותוס' בסוגיא נראה שפירשו שההיסק בכלי חרס יהיה קיום דינו של הכלי (ולא פטור מדינו) וכשם שכלי מתכת קיום דינם הוא במריקה ושטיפה. כלי חרס שאין מועיל בו הגעלה מתקיים דינו בהיסק שהוא מועיל בו כמו הגעלה בכלי מתכת. ובקרן אורה נקט באמת שההיסק בכלי חרס צריך להיות בעזרה כדין שבירה ומריקה ושטיפה שהם במקום קדוש בעזרה. והיינו שההיסק הוא קיום המצווה וצריך את כל פרטי המצווה כמקום קדוש. ולפי זה צריך לומר, שליבון בשפוד אינו יכול להחשב קיום דינו ולפוטרו ממריקה ושטיפה. כיון ששפוד הוא כלי מתכת ובזה עשתה התורה כלל שדינם במריקה ושטיפה. אך בכלי חרס שאינם בני מריקה ושטיפה שוב קיום דינם הוא בהיסק שכנגדו יש מריקה ושטיפה בכלי מתכת. ב. ורבינו תם המובא בתוס' פירש פירוש חדש בסוגיא, שכלי חרס שעושים לו היסק הוא כמו כלי חדש וזוהי קושיית הגמרא להדרינהו לכבשונות ונעשה ככלי חדש ושוב אין צורך לשברו. אך צריך ביאור, שהרי הגמרא תלתה את הקושיא מאחר דאיתותב רבה בר אהיליי ומבואר בברייתא שהיסק מועיל להכשיר כלי חרס אם כן קדירות של מקדש אמאי ישברו. ולרבינו תם הרי אין הקושיא תלויה בזה שההיסק מכשיר את הכלי אלא משום שהוא נעשה כלי חדש. ובקרן אורה ביאר שאם נאמר שנשאר בליעות בכלי אחרי ההיסק. באמת איננו נחשב לכלי חדש. וכל קושיית הגמרא שהוא כלי חדש רק שייך אחרי שאמרנו שלא נשאר בליעות. והגר"ח רצה לפרש שאם אין ההיסק מועיל להוציא כל הבליעות. אם כן אפילו שנעשה ככלי חדש מכל מקום, הבליעות שיש בו יחייבו אותו מחדש בשבירה. (יעויין בדבריו שפקפק בזה, ועוד יש להוסיף שהרי עכשיו בליעה זו היא נותר. וקדשים פסולים אין בהם דין שבירה). ואפשר עוד לפרש דברי ר"ת, שאם לא מועיל היסק להכשיר כלי חרס לא היתה מקשה הגמרא. שאמנם נפטר הכלי מדין שבירה אבל אי אפשר יהיה להשתמש בו כיון שבלוע בו נותר. ולכן מקיימים בו מצוות שבירה בלי היסק. ורק מכיון שמועיל היסק להכשיר שוב קשה שיעשה לו היסק. ונפטר מדין שבירה משום שנעשה כלי חדש. וגם הבליעות שיש בו לא יאסרו את התבשיל כיון שכבר הוכשרו בהיסק. ובמקדש דוד (לא ה) הקשה על דברי רבינו תם, איך מותר לעשות היסק ויהיה ככלי חדש, אם כן נמצא שביטל מצוות שבירה מהכלי הראשון, וכתב לדון, כיון שההיסק מבטל את הכלי הראשון ונהיה כלי חדש, אם כן יש כאן קיום שבירה לכלי הראשון. אך תמה שאם כן יצטרכו לעשות את ההיסק במקום קדוש. ולעיל הבאנו שהקרן אורה כתב שבאמת צריך היסק במקום קדוש.
ומתרצינן: אמר רבי זירא: לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, מפני העשן שמשחיר את חומת המקדש, וגנאי הוא.
ופרכינן: אמר ליה אביי: וכי עושין אשפתות בעזרה משברי כלי חרס!? הרי שנינו שאין עושין בה אשפתות מפני השרצים שדרכן ליגדל באשפה ומרבים טומאה כיון שהשרצים מתים שם ומטמאים את הקדשים.
ומתרצינן: אישתמיטתיה אביי שכח, הא דתני רב שמעיה בקלנבו שם מקום: שברי כלי חרס נבלעין במקומן, שהוא אחד הניסים שנעשו בבית המקדש. וממילא לא נעשה מהם אשפתות.
ופרכינן: אלא, הא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש של מתכת היה, קשה, למה לא נעביד תנור דחרס במקדש, כיון דהסיקו בפנים הוא, ויש לה תקנה בליבון?
ומתרצינן: דכיון דאיכא שתי הלחם בחג השבועות, ולחם הפנים שעורכים בכל שבת על השלחן, דאפייתן בתנור, וקדושתן בתנור, שאינם נעשים בכלי שרת כיון שאינם טעונים שמן, כדתנן, לישתן ועריכתן בחוץ, ואפייתן בפנים, לכן התנור הוא המקדש אותם, והוה ליה התנור כלי שרת, וכלי שרת דחרס לא עבדינן אלא ממתכת בלבד.

דרשני המקוצר