פרשני:בבלי:זבחים קא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים קא א

חברותא

ולא קשיא. כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם שאסרו את יום הקבורה, יותר משל תורה. כלומר, יותר ממה שעשתה התורה חיזוק לדבריה כשאסרה את יום המיתה; ואף שהתורה לא חיזקה את דבריה לאסור את הלילה שלאחריו, חכמים חיזקו את דבריהם ואסרו אף את הלילה.
כתיב ביום השמיני למילואי המשכן (שהיה בראש חודש ניסן, והוא היה היום הראשון לקרבנות הנשיאים, והקריב בו נחשון בן עמינדב נשיא יהודה את קרבנו, כמבואר בפרשת נשא):
"ויהי ביום השמיני קרא משה, ויאמר אל אהרן: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה', ומנחה בלולה בשמן, כי היום ה' נקרא אליכם. ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא (באותו היום) איש מחתתו. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'.
וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים לאמר, קחו את המנחה הנותרת מאשי ה', ואכלתם אותה במקום קדוש כי חקך וחק בניך היא מאשי ה', כי כן צויתי (הצד"י בשורוק). ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה (מן השור והאיל של השלמים) תאכלו במקום טהור. שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה' והיה לך ולבניך אתך לחק עולם כאשר צוה ה'.
ואת שעיר החטאת (ומתבאר בסוגייתנו, שהכוונה לשעיר חטאת של ראש חודש, שהיא קדשי דורות, להבדיל מקרבנות יום השמיני והנשיאים שהם קדשי שעה) דרוש דרש משה והנה שורף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש. הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה, אכול תאכלו אותה בקודש (היה לכם לאוכלה בקודש) כאשר צויתי (בחיריק תחת הצד"י). וידבר אהרן אל משה, הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'. וישמע משה וייטב בעיניו".
תנו רבנן: שלש פעמים הזכיר משה, באותה פרשה של השמיני למילואים שכך נצטוה:
א. "כי כן צויתי". ב. "כאשר צויתי". ג. כאשר צוה ה'".
וכך הוא פירושם:
א. "ואכלתם אותה (את המנחה) כי כן צויתי" שבאנינות יאכלוה.
ב. "אכול תאכלו אותה (את החטאת שנשרפה) כאשר צויתי" - בשעת מעשה כשאירע להם אנינותם אמר להן שלא יימנעו מאכילת קדשים היום, כי שמע מפי הגבורה שחלוק אנינות היום משאר ימים. וכשראה שנשרפה, אמר להם "אכול תאכלו אותה", כלומר, היה לכם לאוכלה כאשר צויתי אתכם בשעת מעשה.
ג. "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור כאשר צוה ה'". לא מאלי (מעצמי) אני אומר לאוכלם באנינות.
ורמינהי, סתירה לכאורה, על מה ששנינו בברייתא שהותרה להם אכילה באנינות, מברייתא ששנינו בה: מפני אנינות, שהיו מנועים מלאוכלה, שרפוה לחטאת ביום השמיני למילואים, לכך נאמר בתשובתו של אהרן לדרישת משה על השריפה: "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'". וממה שהודה לו משה, שנאמר "וישמע משה וייטב בעיניו", מוכח שלא שמע משה היתר אנינות, שאם כן לא היה מודה!?
אמר שמואל: לא קשיא:
כי הא, הברייתא ששנינו בה מפני אנינות שרפוה, רבי נחמיה היא.
הא, הברייתא ששנינו בה הותרה להם אנינות, רבי יהודה ורבי שמעון היא.
דתניא: מפני אנינות שרפוה, לכך נאמר "ותקראנה אותי כאלה",  1  דברי רבי נחמיה.

 1.  ביאר רש"י: ולית ליה לרבי נחמיה, לפי דעתו של שמואל, שאינו מחלק בין המנחה שהיא קדשי שעה לחטאת של ראש חודש שהיא קדשי דורות, הך דרשא (שנאמרה גבי מנחה) דבאנינות יאכלוה, אלא הכי קאמר להו "כי כן צויתי", שאף מנחת ציבור זו שלא מצינו מנחה קריבה לציבור כיוצא בה, נאכלת, ועל האנינות לא הוזכר למשה לדרוש קל וחומר ממעשר (לאסור לאכול כמו במעשר, וכמבואר קל וחומר זה בהמשך הסוגיא), וכשהזכירו אהרן הודה לו. אבל התוספות מפרשים את שיטת רבי נחמיה באופן אחר, ראה דבריהם בד"ה ורמינהי.
רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: מפני טומאה שנטמאה נשרפה החטאת, שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה, היו להם לשלשתן, לכל שלשת שעירי החטאות שקרבו באותו יום, כמבואר בגמרא לקמן, שישרפוה.
דבר אחר: אם מפני אנינות, למה שרפוה, הרי היו להם לאכלן לערב.  2 

 2.  (בגמרא בעמוד ב מבואר, שתשובת רבי נחמיה על תמיהה זו היא: אנינות לילה דאורייתא; ומיהו אף רבי יהודה סבר "אנינות לילה דאורייתא" כמבואר בברייתא לעיל צט ב וק ב, ולפי זה צריך ביאור, מה היתה טענתו של רבי יהודה, וראה מה שכתב רש"י כאן, וצריך תלמוד).
דבר אחר: אם מפני אנינות למה שרפוה, והלא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שלא היה אונן על דודיו, היה עמהן, והיה לו לאוכלה.  3 

 3.  א. בגמרא בעמוד ב מבואר, שתשובת רבי נחמיה על תמיהה זו היא: עדיין לא נתכהן פנחס ביום השמיני למילואים. ב. מתבאר מדברי שמואל, שלפי רבי יהודה ורבי שמעון הותרה להם אנינות, וכמבואר בברייתא שפירשה שמואל כדברי רבי יהודה ורבי שמעון, ובהמשך הסוגיא מתבאר, שהיתר האנינות לדעת רבי יהודה ורבי שמעון היא בלילה בלבד; והנה לפי רבי יהודה הסובר אנינות לילה דאורייתא, ניחא שהצרך משה להתיר להם אנינות לילה שהיא אסורה בכל מקום, אבל לפי רבי שמעון הסובר אנינות לילה מדרבנן היא, וכמבואר לעיל צט ב, צריך לומר שלא בא משה אלא ללמדם שאנינות לילה מותרת, וצריך תלמוד.
רבא אמר ליישב את סתירת הברייתות: לעולם אידי ואידי רבי נחמיה היא הסובר שאת החטאת שרפו מפני אנינות, ולא קשיא: כאן, שהותרה להם אנינות, במנחה  4  שהיא קדשי שעה, שלא נצטוו בה לדורות.  5 

 4.  נתבאר על פי לשון רש"י; ומיהו הוא הדין בשאר קרבנות המילואים, שהרי "כאשר צוה ה"' דמפרשינן: ולא מאלי אני אומר, בחזה ושוק של שלמים נאמר.   5.  ראה רמב"ן בספר המצוות בשורש שלישי, בענין המילואים אם היא מצוה הנוהגת לדורות.
כאן, החטאת ששרפוה, בקדשי דורות, היא חטאת ראש חודש שנצטוו בה לדורות, ובקדשי דורות לא הותרה אנינותם.
כלומר, לעולם שמע משה היתר אנינות, אלא שהוא לא שמע אלא בקדשי שעה, ומתוך שטעה משה להשוות קדשי דורות לקדשי שעה אמר להם גם על החטאת שנשרפה, שהיא קדשי דורות, "אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי" והיינו, כאשר צויתי אתכם בקדשי שעה  6  היה לכם לעשות בחטאת ראש חודש, ושוב אמר לו אהרן שיש לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, והודה לו משה.

 6.  על פי רש"י בהמשך העמוד ד"ה כאשר צויתי; וראה גם בתוספות בדעת רבא.
הגמרא מבארת את המשא ומתן שבין משה לאהרן לפי שתי השיטות שנזכרו:
רבי נחמיה היכי מתריץ להו להני קראי (איך מפרש הוא את המקראות) שנכתב בהם המשא ומתן שבין משה לאהרן?
ורבנן (רבי יהודה ורבי שמעון) היכי מתרצי להו להני קראי?
רבי נחמיה מתריץ להו הכי:
שאל משה את אהרן ובניו: מדוע לא אכלתם את החטאת!? והוסיף ואמר לו משה לאהרן:
שמא נכנס דמה של החטאת לפנים (להיכל) ונפסלה על ידי זה?
אמר לו אהרן למשה: הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה.  7 

 7.  אין כוונת הגמרא שהלשון הנאמר בפסוק "הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" מדברי אהרן הוא, כי דברי משה הם, שאמר לו כן אחר דברי אהרן; אלא, שמתוך דברי משה אנו מבינים שהיה ביניהם נידון על זה, ומשתמשת הגמרא בלשון הפסוק כדי להביא את דברי אהרן.
חזר משה ושאל את אהרן: שמא חוץ למחיצתה (חוץ לעזרה שהיא מחיצת החטאת) יצאת ונפסלה?
אמר לו אהרן למשה: בקודש היתה ולא יצאה.  8 

 8.  שאלה ותשובה זו נלמדים ממה שאמר משה "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש", וכי חוץ לקודש אכלוה והלא שרפוה, ומה הוא אומר "במקום הקודש", אלא אמר להם "שמא חוץ לקלעים יצאה ונפסלה"; רש"י בחומש.
חזר משה ושאל את אהרן: ודילמא באנינות אקריבתוה, כי ההקרבה לא הותרה להם, ופסלתוה?
אמר לו אהרן למשה: משה! וכי הם, בני שאינם כהנים גדולים, הקריבו!? הלוא אני, שכהן גדול אני ומותר להקריב באנינות, הקרבתי, שכך ציויתני להקריב, וכדכתיב בתחילת הפרשה, "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך"!  9 

 9.  א. מקור שאלה ותשובה זו מן הכתובים, ראה היטב בעמוד ב. ב. ה"שפת אמת" תמה על רש"י שהביא כאן את הפסוק "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך", שהרי הנידון בין משה לאהרן היה על חטאת ראש חודש שהיא זו שנשרפה, ולענין זה לא מצינו שנצטוה אהרן להקריב; והוא צידד לפרש שכך היה מעשה שאהרן הקריב הכל. ג. מסדר הפסוקים נראה, שמתחילה הקריבו את הקרבנות, ואחר כך היה המעשה של נדב ואביהוא, ומטעם זה תמה הרמב"ן בחומש, הובא ב"שפת אמת", על סוגייתנו, ששאל משה "ודילמא באנינות אקריבתוה"; ואולם ב"שפת אמת" כתב, שאכן את קרבנות המילואים הקריבו קודם אותו מעשה, אבל חטאת ראש חודש הקריבו אחר כך, ושאלת משה היתה על חטאת ראש חודש, ראה עוד שם.
וכאשר שמע משה את כל התשובות האלה, חזר ואמר לו משה לאהרן:
הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה, וגם בקדש היתה ולא יצאה, אם כן אכול תאכלו אותה (היה לכם לאכול אותה) כאשר צויתי לאמר: באנינות יאכלוה.
אמר לו אהרן למשה: "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'!?" והרי שמא לא שמעת שבאנינות יאכלוה, אלא בקדשי שעה, ולא בקדשי דורות כשעיר החטאת של ראש חודש שנשרף,
דהרי אי בקדשי דורות, ודאי מסתבר שלא התיר לך ה', כי קל וחומר הוא ממעשר שני הקל,
ומה מעשר הקל אמרה תורה "לא אכלתי באוני ממנו", קודש החמור לא כל שכן.  10 

 10.  א. חילוק זה בדברי אהרן בין קדשי שעה לקדשי דורות נלמד ממה שאמר אהרן "הן היום הקריבו", וכן אמר "ואכלתי חטאת היום", כלומר, קדשי דורות, היינו שעיר ראש חודש, שהם חובת היום, כמבואר בעמוד ב. ב. לכאורה משמעות הגמרא היא, שמשה היה סבור שאין איסור לאונן לאכול בקדשים כלל, ואהרן חידש לו שיש איסור לאונן לאכול בקדשים, וזה הוא גם מה שאמר משה כשהודה לאהרן "שמעתי ושכחתי", ששמע כבר דבמעשר אסור ושכח ללמוד משם קל וחומר; אבל באמת דוחק לומר כן, שהרי אם כן למה הצרך הקב"ה לומר "באנינות תאכלוהו", כיון דבכל מקום אונן מותר בקדשים, ועוד, מי הכריח את הגמרא לפרש כן, והרי יותר מסתבר לומר שנחלקו משה ואהרן אם הותר באותו יום כל הקדשים או קדשי שעה בלבד. ולכן פירש ה"שפת אמת": באמת אף כוונת הגמרא היא כן שנחלקו במהות ההיתר, ומה שהביאה הגמרא את הקל וחומר ממעשר, שגם משה ידעו, היינו רק דרך אגב להשמיענו עיקר הטעם שאונן אסור שהוא משום קל וחומר ממעשר, אבל מחלוקת משה ואהרן לא היתה אלא אם הותרה להם האנינות אף בקדשי דורות; מיהו לשון "שמעתי ושכחתי" קשה קצת, ויש לומר הפירוש: דשמע כבר שיש לחלק בהיתר כסברת אהרן; (אך ראה הערה בהמשך הסוגיא, דמדברי התוספות ד"ה דאי משמע לכאורה שלא כדברי ה"שפת אמת").
מיד "וישמע משה וייטב בעיניו", הודה ולא בוש לומר "לא שמעתי", אלא הודה ואמר "שמעתי ושכחתי".
ורבי יהודה ורבי שמעון היכי מתרצי להו להני קראי?
הכי מתרצי להו: שאל משה את אהרן ובניו: מדוע לא אכלתם את החטאת, שמא נכנס דמה לפנים ולכך שרפתם אותה?
אמר לו אהרן למשה: הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה.
חזר משה ושאל את אהרן: שמא חוץ למחיצתה יצאת, ולכן נשרפה?
אמר לו אהרן למשה: בקודש היתה ולא יצאה.
חזר משה ושאל את אהרן: ודילמא באנינות אקריבתוה, ופסלתוה?
אמר לו אהרן למשה: משה! וכי הן הקריבוה דפסלה בהו אנינות, הלוא אני הקרבתיה ואני שכהן גדול אני איני פוסל בהקרבת אנינות.
חזר משה ושאל את אהרן: ודילמא אגב מררייכו פשעתו בה ואיטמאי (שמא מתוך המרירות פשעתם בחטאת והיא נטמאה)?
אמר לו אהרן למשה: משה! וכי כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים? אלא "ותקראנה אותי כאלה", ואפילו אלה וכאלה (כפלים ממה שקרה לי), אין אני מבזה קדשי שמים.  11 

 11.  א. כתב רש"י: והיינו דכתיב "כאלה" ולא כתיב "אלה".
אמר לו משה לאהרן: ואי, ומאחר שהן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה, ואף בקודש היתה שלא יצאה, אם כן:
אכול תאכלו אותה בקודש (היה לכם לאוכלה בקודש) כאשר צויתי לאמר: באנינות יאכלוה.
אמר לו אהרן למשה: שמא לא שמעת, להתיר אכילה באנינות, אלא בלילה, דאי ביום הרי קל וחומר הוא ממעשר שני הקל:
ומה מעשר הקל אמרה תורה "לא אכלתי באוני ממנו", קודש החמור לא כל שכן.  12 

 12.  א. שאלה ותשובה זו נלמדים ממה שאמר אהרן למשה "ואכלתי חטאת היום", כמבואר בגמרא בעמוד ב. ב. הקשו התוספות: בלילה נמי נימא קל וחומר, דהא רבי יהודה אית ליה אנינות לילה דאורייתא ; כלומר, ואם כן הרי במעשר אסור הוא אפילו בלילה, ונאמר קל וחומר שגם בקדשים יהא אסור; ולא יישבו; וראה "שפת אמת". ולפי מה שפירש ה"שפת אמת" לפי דעת רבי נחמיה, הובא בהערה לעיל, שהקל וחומר לא הובא אלא דרך אגב, ועיקר מחלוקתם היה אם ההיתר המיוחד שהיה להם הוא לקדשי שעה או אף לקדשי דורות, אם כן על דרך זו ממש יש לפרש גם כאן, ואין מקום לקושיית התוספות; ומדברי התוספות מוכח שלא כפירוש ה"שפת אמת" דלעיל.

דרשני המקוצר