פרשני:בבלי:סוכה לה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוכה לה א

חברותא

גמרא:
תנו רבנן: כתיב: "פרי עץ הדר", ומשמע - עץ שטעם עצו ופריו שוה. שכך דרשו: "פרי עץ" - העץ כמו הפרי - שטעמם שווה. הוי אומר זה אתרוג.
מקשה הגמרא: מנין לך דהיינו דוקא אתרוג, ואימא היינו פלפלין, שאף בהם טעם העץ והפרי שווים?
כדתניא: היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר (ויקרא יט כג): "ונטעתם כל עץ", איני יודע שהוא עץ מאכל? מה תלמוד לומר עץ מאכל?! אלא היינו, עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין. ובא הכתוב ללמדך, שהפלפלין חייבין בערלה.  102 

 102.  וקא משמע לן, דאף שהוא עץ נמוך אינו נחשב כירק. רש"י. ובתוספות הקשו, היכן מצינו שתלוי הדבר בגודלו של העץ, הרי כמה מיני עצים שפלים הם ואפילו הכי יש בהם דין ערלה? ועל כן פירשו, על פי דברי הגמרא ביומא (פא ב): כס (לשון כסס) פלפלין ביום הכיפורים פטור, משום שאינם חשובים מאכל. והקשו בגמרא, מהא דשנינו כאן שהפלפלין חייבים בערלה, ואם כן ודאי יש להם תורת אוכל? ותירצו, כאן ברטיבתא כאן ביבישתא. כלומר, כשהם לחים ראויים הם למאכל. אבל לאחר שנתיבשו אין להם תורת אוכל ופטור עליהם ביום הכיפורים. ולפי זה פירשו התוספות, שסברה הגמרא, כיון שאחר שיתיבשו אינם אוכל, אפשר שכבר מתחילת ברייתם לא נתחייבו בערלה, קא משמע לן.
עוד למדנו מפסוק זה, שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר (דברים ח ט): "לא תחסר כל בה", ובא הפסוק "ונטעתם כל עץ" ללמדך, שאף הפלפלים בכלל "לא תחסר כל בה".  103 

 103.  בכפות תמרים תמה, כיון שדרש שהפלפלין חייבים בערלה מדוע הוצרך להוסיף מילי דאגדתא למימר שאין ארץ ישראל חסירה כלום, מה ענין זה לכאן? ותירץ, דדרשה זו באה כתנא דמסייע לדרשה דריבוי פלפלין לענין ערלה, שהרי אם לא היו פלפלין גדלים בארץ ישראל לא היינו יכולים לרבות פלפלין לחיוב ערלה.
ומכל מקום, מבואר בדבריו שטעם הפלפלין כטעם העץ, ואם כן אפשר שלזה נתכוון הכתוב באומרו פרי עץ הדר?!
ומתרצת הגמרא: התם (כלומר, הטעם דפשיטא לן שאין כוונת הכתוב שמצות ארבעת המינים מתקיימת בפלפלין), משום דלא אפשר לקיים בהם מצות נטילה, דהיכי נעביד? אי ננקוט (ניטול) חדא (פלפל אחד ביד), הרי לא מינכרא לקיחתה,  104  לפי שקטן הוא ביותר, ואם תאמר דננקוט תרי או תלתא, זה ודאי לא יתכן! שהרי "פרי אחד" אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות.

 104.  באחרונים הקשו, מנין פשיטא ליה לגמרא שצריך לקיחה הניכרת דממעטינן פלפלין מטעם זה? ותירצו, דילפינן מ"ולקחתם", שמשמעו לקיחה הניכרת.
הלכך לא אפשר.
רבי אומר, כך יש לדרוש את הפסוק "פרי עץ הדר": אל תקרי "הדר", אלא "הדיר". כלומר, הפרי שאמר הכתוב הוא מעץ הדומה לדיר של צאן. מה דיר זה יש בו כבשים גדולים וקטנים, תמימים (שלמים) ובעלי מומין, הכי נמי עץ זה יש בו פירות גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין, והיינו אתרוג.
מקשה הגמרא: אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים, תמימים ובעלי מומין, הרי בכל מיני האילנות אין הפירות שוים בגודלם ובמראיתם?!  105 

 105.  יש שהקשו, מנין שחלק רבי לגמרי על דרשת הגמרא לעיל דבעינן פרי שטעם עצו ופריו שווה, שמא אף רבי סבר דרשה זו, אלא שבא לישב קושית הגמרא מפלפלין שהם אינם בכלל זה? ותירצו על פי דברי רש"י "פרי עץ - שדומה אילנו לדיר", דמשמע שמהמילה עץ דרשינן שיהיו פרותיו שוין בגודלם, ואם כן אין פסוק זה מיותר לדרוש ממנו שיהיה טעם העץ והפרי שוין.
אלא, אין כונת הכתוב לומר שבפירות אותה שנה יש מהן גדולים וקטנים, אלא גדולים הם פירות של השנה שעברה, וקטנים היינו פירות שנה זו, והכי קאמר: "פרי עץ הדר", דעד שבאין פירות קטנים של שנה זו עדיין פירות גדולים של שנה שעברה קיימים באילן. ודבר זה קיים רק באתרוג שפירותיו מתקיימים באילן שתים ושלוש שנים. אבל שאר פירות גדלים באילן עונה אחת בלבד, וכשבאים פירות שנה זו כבר נלקטו פירות שנה שעברה זה זמן רב.
רבי אבהו אמר: אל תקרי "הדר", אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה. והיינו ממש כפירושו של רבי, אלא שנחלקו כיצד נדרש הדבר מן הפסוק, רבי דרש לשון "דיר", ורבי אבהו דרש לשון "דיורים".
בן עזאי אומר: אל תקרי "הדר" אלא "הדור", שכן בלשון יווני קורין למים הדור, ואיזו היא (כלומר, איזהו אילן) שגדל על כל מים שזקוק להשקיה תדיר, הוי אומר זה אתרוג.
שנינו במשנה: אתרוג של אשרה ושל עיר הנדחת פסול.
ומאי טעמא פסול?
דכיון דלשרפה קאי, כתותי מיכתת שיעוריה (ראה לעיל לא ב).  106 

 106.  בתוספות לעיל ל א (ד"ה משום) הביאו, כי יש שגרסו: "משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה", ומשמע שאין לפוסלו מחמת דכתותי מכתת שיעוריה, וגרסא משובשת היא, שהרי גם באתרוג בעינן שיעור - כאגוז או כביצה. ואף שמדברי הגמרא נראה כי אין זה שיעור במצות אתרוג (ככזית במצות אכילת מצה), אלא סימנא בעלמא הוא אימתי נגמר גידולו, מכל מקום גם שיעור יש בזה, דבעינן שתהא ניכרת לקיחתו.
שנינו במשנה: אתרוג של ערלה פסול. מאי טעמא?  107 

 107.  בתוספות הקשו: מדוע לא פסלו אתרוג של ערלה משום דכתותי מכתת שיעוריה הרי מצותו בשריפה כמבואר בתמורה לג ב?! ותירצו שאכן לענין ערלה היה די בטעם זה, אלא שנחלקו בטעמים אלו המבוארים בגמרא משום שיש נפקא מינה בזה לגבי מעשר שני כמבואר להלן.
פליגי בה רבי חייא בר אבין ורבי אסי.
חד אמר: היינו טעמא, לפי שאין בה היתר אכילה, והתורה אמרה "לכם" - שיהיה ראוי לכם לכל דרכי הנאתו.  108 

 108.  רש"י. ויש מן הראשונים שפירשו באופן אחר, וראה ילקוט מפרשים.
וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון, שאין בו שווה פרוטה,  109  לפי שאסור בהנאה, ועל כן אינו "לכם" שכן "לכם" פירושו - משלכם.

 109.  נתבאר על פי רש"י, שהטעם שאינו חשוב "לכם" משום שאינו שווה פרוטה ואין בו דין ממון, ולא מחמת שאין בעלות על איסורי הנאה. אבל הראב"ד פירש שאין בעלות על איסורי הנאה, ובריטב"א האריך לחלוק עליו, וראה בילקוט מפרשים.
קא סלקא דעתיה (סברה הגמרא לומר): דמאן דבעי שיהיה בו היתר אכילה, לא בעי שיהיה בו דין ממון, ואם יש בו היתר אכילה אף שאין בו היתר ממון, כגון מעשר שני בירושלים, שמותר וצריך לאוכלו, ומכל מקום אין בו דין ממון דסבר רבי מאיר (סנהדרין קיב ב): מעשר שני ממון גבוה הוא, והאוכל ממנו משולחן גבוה הוא אוכל, ואפילו הכי די בזה למצות לולב.
ומאן דבעי שיהיה בו דין ממון, לא בעי היתר אכילה, וממילא אתרוג של טבל אף שאסור באכילה כשר למצות לולב, הואיל ומותר בהנאה ויש בו דין ממון.
תנן (שנינו במשנה): אתרוג של תרומה טמאה, פסול.
בשלמא למאן דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה, לפי שאין בה היתר אכילה, שפיר, כלומר, מובן מדוע פסלו אתרוג של תרומה טמאה, שהרי אף הוא אסור באכילה. אלא למאן דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא לפי שאין בה דין ממון, אמאי פסלו של אתרוג של תרומה טמאה, הרי מסיקה תחת תבשילו, (כלומר, מותר להשתמש בה לצורך הסקה), וכיון שמותרת בהנאה יש בה דין ממון?!
אלא, בהיתר אכילה, כולי עלמא לא פליגי דבעינן, ולפיכך, גם אם יש בו דין ממון, כל שאסור באכילה לא חשיב "לכם", כיון שאינו ראוי לכל צרכי הנאתו.
כי פליגי - בדין ממון.
מר סבר, היתר אכילה בעינן. אבל דין ממון לא בעינן. ומר סבר, דין ממון נמי בעינן. ועל כן אם אין בו דין ממון אף שמותר באכילה - פסול.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו, מעשר שני שבירושלים, ואליבא דרבי מאיר, דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא.
למאן דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה, לפי שאין בה היתר אכילה, מעשר שני בירושלים כשר לנטילה, שהרי יש בה היתר אכילה.
אבל למאן דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא לפי שאין בה דין ממון, מעשר שני נמי ממון גבוה הוא, ואין בו דין ממון ופסול.
ולדבריו, מה ששנינו במשנתנו דאתרוג של מעשר שני בירושלים כשר, הוא אליבא דרבנן החולקים על רבי מאיר, וסברי: מעשר שני ממון הדיוט הוא, ומקדשין בו את האשה, וממילא יש בו דין ממון וכשר לדעת הכל.
ומוסיפה הגמרא: תסתיים דרבי אסי הוא דאמר דטעם פסול אתרוג של ערלה הוא לפי שאין בה דין ממון. דאמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני, לדברי רבי מאיר דאמר: מעשר שני ממון גבוה, אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. אבל לדברי חכמים דמעשר שני ממון הדיוט הוא, אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. וודאי הטעם הוא, דבעינן דין ממון, ולדעת רבי מאיר אינו שלו.
ומסקינן: תסתיים.
גופא, אמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב. אבל לדברי חכמים, אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב.
וכן מצה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בה ידי חובתו לאכול מצה בליל ראשון של פסח. אבל לדברי חכמים דמעשר שני ממון הדיוט הוא, אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ובסמוך יתבאר מנין שיש דין "לכם" במצה.
וכן עיסה של מעשר שני, לדברי רבי מאיר, פטורה מן החלה, ואילו לדברי חכמים, חייבת היא בחלה.
מתקיף לה רב פפא: בשלמא עיסה של מעשר שני פטורה מהפרשת חלה, משום דכתיב (במדבר טו כ) "ראשית עריסותיכם", ומשמע, שחיוב זה נאמר רק בעריסותיכם - שלכם  110  ולא של גבוה, וכמו כן אתרוג של מעשר שני נמי פסול לרבי מאיר משום דכתיב "לכם", ומשמע, משלכם.

 110.  הקשה הריטב"א: כיון שאתרוג וחלה שוים לענין "לכם", מדוע אתרוג השותפין פסול ואינו קרוי "לכם", ואילו עיסת השותפין חייבת בחלה אף שאין בחלקו של כל אחד מהם שיעור חלה?! (שרק בשותפות ישראל וגוי צריך שיהיה בחלקו של הישראל כדי שיעור חלה, כיון שהגוי אינו מחוייב בדבר). ותירץ, דגבי חלה כתיב "עריסותיכם" לשון רבים, ועל כן דרשו חכמים לרבות עיסת השותפין, מה שאין כן גבי אתרוג שלא נאמר כן למדו חכמים שצריך שיהיה בבעלותו לגמרי.
אלא מצה, מי כתיב בה "מצתכם", מנין למדו חכמים שצריך שתהא המצה משלכם?!
אמר רבה בר שמואל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אתיא "לחם" "לחם" בגזירה שוה.  111 

 111.  בתוספות הקשו: בפסחים דף לה ב מבואר, כי המקור לכך שאין אדם יוצא ידי חובתו במצה של טבל, הוא מדכתיב: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות". והיינו שאותו המין שנאסר משום חמץ צריך לקיים בו דין מצה, ולמיעוטי בא מינים האסורים באכילה גם בלא איסור חמץ, כטבל. וקשה, מדוע לא אמרינן שמצה של טבל לא חשיבא "לכם", שהרי רק בדמאי התירו בית הלל משום דאי בעי מפקר לנכסיה. אבל טבל גמור לכולי עלמא לא הוי "לכם"?! ותירצו, שטבל הוי כממון השותפין, וכאילו חלוקה הבעלות בו בין הישראל לכהן, ולכן באתרוג פסלו משום כך, כיון שצריך שיהיה כל האתרוג שלו. אבל במצה אין חסרון, שהרי אם יאכל כמה זיתים, נמצא שאכל לכל הפחות כזית אחד משלו.
כתיב הכא (דברים טז ג) גבי מצות אכילת מצה: "לחם עני", וכתיב התם גבי חלה (במדבר טו יט):  "והיה באכלכם מלחם הארץ", מה להלן בחלה צריך שתהיה העיסה משלכם דוקא, ולא משל מעשר שני, שנאמר "ראשית עריסותיכם", אף כאן במצה, צריך שתהיה משלכם דוקא ולא משל מעשר שני.

דרשני המקוצר