פרשני:בבלי:מגילה ה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מגילה ה ב

חברותא

וכמו כן, רחץ רבי בקרונה של צפורי - דהיינו בפרהסיא, ביום השוק, בשעת הילוך קרונות - בשבעה עשר בתמוז  150  .

 150.  פירש הריטב"א, דמדינא כל הצומות אסורין בכל חומרי התענית. אלא דבימי רבי היה זמן שאין שלום ואין שמד, ואיתא במס' ר"ה (י"ח ע"ב) דבכה"ג רצו מתענין רצו אין מתענין עיי"ש, להכי רחץ רבי בי"ז בתמוז. וכתב דלפ"ז אפשר שגם אכל, אלא נקט רחץ משום דמפרסמא מילתא. אלא שכתב דמסתבר, דמה שתלו ברצו ולא רצו - היינו דווקא לענין שאר דברים, אבל לא לגבי אכילה. ובזמן הזה ג"כ חייבין אנו להאסר באכילה מגזירת הנביאים, ולא בתורת מנהג בעלמא. השו"ע (או"ח תק"נ ס"ב) פסק דד' צומות מותרים ברחיצה וסיכה וכו', ואין אסורים אלא באכילה. ועיי' בט"ז שם שהקשה מסוגיין, ומתוס' הכא (ד"ה ורחץ). והמ"א הביא שם בשם הר"ן, דטעמא משום דאין רוב הציבור יכולין לעמוד בזה, ולכן בעל נפש יחמיר בכולן חוץ מנעילת הסנדל. ועיי' בביאור הגר"א.
וכן בקש רבי לעקור צום תשעה באב  151 , ולא הודו לו חכמים בענין זה של תשעה באב.

 151.  וכתבו התוס' דודאי אין הכוונה שרצה לעקרו ממש, שהרי אין ב"ד יכול לעקור דברי ב"ד חבירו וכו', אלא שרצה לעקרו מחומרא שיש בו יותר משאר תעניות, א"נ רצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי. והקשה הריטב"א, א"כ, היאך יכול היה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי, הא הראשונים קבעוהו לתשיעי, ואף בענין זה שייך אין ב"ד רשאי לבטל וכו'? (ועיי' במסורת הש"ס על התוס' שתירצו קושיה זו. וע"ע ברש"ש ומהר"ץ חיות). וכתב דבאמת רצה לבטלו לגמרי, דאף ט"ב ברצו ולא רצו תליא (אבל המאירי כתב דלא תליא בהא). ולא הודו לו, לפי שהוכפלו בו צרות, ואין ראוי להקל בו.
אמר לפניו (לפני רבי אלעזר) רבי אבא בר זבדא: רבי! לא כך היה מעשה, שרצה רבי לעקור לגמרי את תשעה באב. אלא, באותה שנה, תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת. ואמר רבי: הואיל ונדחה - ידחה לגמרי, ולא יקיימוהו גם אחר השבת. ולא הודו לו חכמים בהא.
קרי עליה רבי אלעזר מקרא זה: "טובים השנים מן האחד". שאילו לא שמעתי ממך, הייתי טועה. ועתה, על ידי שאנו שנים - טוב לי, שלימדתני היאך באמת היה מעשה  152 .

 152.  והריטב"א מוסיף לבאר, דשנים טובים יותר, משום שאם האחד אומר טעות, יתקננו חבירו. ועיי"ש שהביא עוד פירוש בשם בעלי התוס'.
ותמהינן: ורבי, היכי נטע נטיעה בפורים?
והתני רב יוסף: כתיב לגבי ימי הפורים: "שמחה ומשתה ויום טוב". ודרשינן להאי קרא הכי:
"שמחה" - מלמד שאסורים בהספד  153  . "משתה" - מלמד שאסור בתענית  154  .

 153.  הביא הר"ן, שנסתפקו מקצת החכמים, אם נוהג אבלות בפורים או לא. וביום הראשון של האבלות, שהוא דאורייתא - פשיטא שנוהג, אלא בשאר הימים - איכא לספוקי, מי אמרינן דהוי כרגל, דאמרינן ביה דלא אתי עשה דיחיד, ודחי עשה דרבים דאורייתא, והכא נמי נימא דלא אתי עשה דיחיד דרבנן - ודחי עשה דרבים דרבנן, או דלמא כיון דפורים מדרבנן הוא, אבילות שהיתה עליו מעיקרא - דחיא ליה. ועיי' ברא"ש במו"ק (פ"ג סי' פ"ה), שהביא את ספר המקצעות, שכתב דאי איתרמי פורים בתוך שבעת ימי האבלות - בטלה הימנו גזרת שבעה. עיי"ש. וע"ע בחי' הריטב"א כאן. ולמעשה, איתא במחבר (סי' תרצ"ו ס"ד): "כל דברי אבילות נוהגים בחנוכה ופורים". אבל הרמ"א שם מסיק, דנהגו שאין אבלות נוהגת, לא בי"ד ולא בט"ו. עיי"ש ובמ"ב.   154.  כתב הריטב"א, דמ"מ, אם אכל אפילו מיני פירות, שוב אין בו איסור. מיהו חייב לקיים מצות סעודה כל שאפשר. ומשמע מדבריו, דאין חיוב לאכול פת בסעודת פורים. ועיי' בט"ז (סי' תרצ"ג סק"ב), שמסיק להלכה, דסעודת פורים חובה היא, כמו סעודת שבת. ולהכי, אם שכח להזכיר בברכת המזון "על הנסים", חוזר.
"ויום טוב" - מלמד שאסור בעשיית מלאכה.
אם כן, היאך נטע רבי נטיעה בפורים, והרי מלאכה היא?
ומתרצינן: אלא, רבי בר ארביסר הוה, שהיה דר בעיר שאינה מוקפת חומה. וכי נטע - ביום חמיסר באדר נטע, שאינו פורים במקומו.
ותמהינן: איני? והא רבי בטבריא הוה  155 , וטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון הואי, אם כן, בר חמיסר הוא!? אלא, רבי בר חמיסר הוה, וכי נטע - בארביסר הוה.

 155.  כתב הריטב"א דהכי קים להו, והכי משמע מהא דאמרינן במס' ע"ז (י' ע"א), שרצה אנטונינוס שתיעשה טבריא קלניא, דהיינו שתהא פטורה ממס, והיינו משום כבודם של רבי והתלמידים (אמנם ברש"י שם כתב: "משום דאית בהו רבנן", ולא הזכיר שהיה שם רבי עצמו). וכתב, דאח"כ הלך רבי לציפורי ובית שערים, כדמוכח בכמה דוכתי.
ומקשינן: ומי פשיטא ליה לרבי, דטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא?
והא חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, משום דמספקא ליה  156  אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, אי לא  157  ?!

 156.  וכתב הר"ן דממידת חסידות נהג כך, אבל מדינא אזלינן בתר רוב עיירות, שאין מוקפין מימות יב"נ, וקורין בי"ד. ועוד, דאפילו הוא ספק שקול, הא ספיקא דרבנן הוא, ואזלינן לקולא. נמצא פוטרו בשניהם ומבטלו ממקרא מגילה ! לפיכך קורא בי"ד ופטור בט"ו. ובאמת מברך רק בי"ד, ובט"ו קורא את המגילה בלא ברכה. וכ"כ הרמב"ם (פ"א הלי"א) והשו"ע (תרפ"ח ס"ד). ובשו"ת בשמים ראש (סי' שמ"ט) כתב, דאף אם כתוב בדברי הימים של האומות על איזה עיר, שהיא כבר יותר מאלפים ות"ק שנים, שהיא מוקפת, אין לסמוך עליהם. ובשו"ת תשובה מאהבה (סי' ר"י) הביא את דברי הלבוש, שכתב, דכל העיירות באיירופא בצפון העולם, כולן לא היו מיושבות בזמן יהושע, אלא נתיישבו לאחר ביאת ישראל לארץ, וגם לאחר החורבן. אבל באופקים הסמוכים לארץ ישראל, או הדרומיים - אפילו מרוחקים מא"י, יש להסתפק עליהם.   157.  כתב הרש"ש, ששמע מחכם אחד איש ירושלים, אשר בעיר חברון קורין ג"כ בב' הימים, דמספקא להו אי מוקפת מימות יב"נ. וכתב, דמוכח דאינה מוקפת מימות יב"נ, מדהיתה עיר מקלט. עיי"ש.
ומתרצינן: לחזקיה - מספקא ליה, אבל לרבי
- פשיטא ליה  158  דמוקפת היא מימות יהושע  159  ! ותמהינן: וכי נמי פשיטא ליה לרבי, דמוקפת חומה היא, מי שרי ליה משום הכי למעבד מלאכה בי"ד?

 158.  הקשה הצל"ח, למאי דמסקינן, דלרבי פשיטא ליה, אמאי חזר הש"ס מסברא ראשונה, ואמרינן דרבי בר חמיסר הוי, ופשיטא ליה דטבריא מוקפת חומה מימות יב"נ, וכי נטע - בארביסר נטע, הרי היה יכול לומר כדמעיקרא, דבאמת - רבי בר ארביסר הוה, ונטע בט"ו, משום דפשיטא ליה דטבריא לאו מוקפת חומה מימות יב"נ? ועיי"ש שהאריך.   159.  כתב היעב"ץ, דאע"ג דהורדוס בנאה בימי טיבריוס קיסר, וקראה על שמו, מ"מ יש לה דין מוקף, אע"פ שחרבו חומותיה, וכדאמרן לעיל (ג' ע"א).
והכתיב במגילת תענית: כתיב במגילה: "את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר", ודרשינן, דתרוויהו יומי פוריא אינון, דלא למספד בהון.
ואמר רבא: לא נצרכא - הא דכתיבא האי מלתא במגילת תענית (שהרי כתוב כבר במגילת אסתר שימי הפורים אסורין בהספד ותענית, כדילפינן מ"משתה ושמחה"), אלא, לאסור את יום י"ד של זה, הפרזים, בזה - במוקפין, ולאסור את יומו של זה, מוקפין, בזה - בפרזים. דאתא לאשמועינן, דשני הימים אסורין בכל דברי הפורים.
אם כן, כי נמי פשיטא ליה לרבי דבן ט"ו הוא, הא אסיר ליה למעבד מלאכה גם בי"ד?!
ומתרצינן: הני מילי - דאסור של זה בזה - בהספד ובתענית, אבל מלאכה, אסיר רק יום אחד של מקומו, ותו לא.
ותמהינן: איני? וכי מלאכה נאסרה רק ליום אחד? והא רב חזייה לההוא גברא, דהוה קא שדי כיתנא (שהיה זורע פשתן) בפוריא, ולטייה  160  (קללו) רב לההוא גברא, ולא צמח כיתניה?!  161 

 160.  השפת אמת מבאר עפ"י הריטב"א, דהוה משמע לגמ' דמיירי שלא ביום חיובו, דביום חיובו היה רב מנדהו, ולא רק מקללו. ומדלטייה, משמע דאף ביום השני - אסור בעשיית מלאכה.   161.  והכי נמי איתא בשו"ע (תרצ"ו ס"א), דהעושה מלאכה בפורים, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה.
ומתרצינן: התם ההוא גברא בר יומא הוה, שביום חיובו זרע, ולהכי לטייה.
רבה בריה דרבא אמר: אפילו תימא דביומיה נטע רבי. ולא קשיא, דאיסור הספד ותענית - קבילו עלייהו דורות הבאים, אבל איסור מלאכה - לא קבילו עלייהו. וראיה לדבר, דמעיקרא, כשקיימו את ימי הפורים באותו הדור, כתיב (פרק ט' פסוק י"ט): "שמחה ומשתה ויום טוב". ולבסוף, כששלח מרדכי לכל היהודים לקיים עליהם את ימי הפורים, כתיב (בפסוק כ"ב): "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ואילו "יום טוב" לא כתיב התם  162 .

 162.  תמה הרנת יצחק, הא כתיב בההוא קרא: "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב", חזינן דקרי ליום הפורים "יום טוב" ! ? וכתב, דאמנם קרי ליה קרא "יום טוב", אבל אינהו לא קבילו עלייהו לעשותו יום טוב, ולכך לא כתיב: "לעשות אותו יום טוב". וכתב, דאפשר דמשו"ה כתב הרמב"ם: "ומותר בעשיית מלאכה, ואעפי"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה וכו"', דהיינו משום דקרי ליה קרא "יום טוב".
חזינן דלא קבלו עליהם איסור מלאכה, הנלמד מהמילים "יום טוב" כדאמרינן לעיל.
ומקשינן: ואלא רב, מאי טעמא לטייה לההוא גברא דהוה שדי כיתנא, הא לא קבלו עליהם איסור מלאכה?
ומבארינן: מלאכה בפורים - "דברים המותרין, ואחרים נהגו בהן איסור - אי אתה רשאי להתירם בפניהם"  163  - הוה. ובאתריה דההוא גברא - נהגו איסור בדבר, ולהכי לטייה רב.

 163.  כדאיתא במס' פסחים (נ' ע"ב). ובשו"ע (יו"ד סי' רי"ד סעיף א') איתא: "דברים המותרים והיודעים בהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר - ואסור להתירם להם".
ובאתריה דרבי לא נהוג איסור בדבר, ולהכי נטע רבי נטיעה בפורים  164 .

 164.  והכי איתא בשו"ע (תרצ"ו ס"א), דבמקום שנהגו איסור - אסור לעשות מלאכה. וכתב הרמ"א, דהאידנא נהגו בכל מקום שלא לעשות מלאכה. (וכתב המ"ב שם, דפרקמטיא שריא - משום ששמחה היא לו. עוד איתא התם בשעה"צ, דכל דבר שיהיה בו הפסד - שרי. דכל דבר שמחה מותר בפורים).
ואיבעית אימא: לעולם נהוג איסור מלאכה גם באתריה דרבי. ורבי - נטיעה של שמחה נטע, וכיון שפורים יום שמחה הוא, מותר ליטוע בו נטיעה של שמחה  165   166 .

 165.  כתב הגר"א בביאורו (סי' תרצ"ו), דהיינו דווקא אי אמרינן דהאיסור הוא מחמת שאחרים נהגו בו איסור. אבל ללישנא קמא, דיליף איסור מלאכה מדכתיב "יום טוב", אסור אף במלאכה של שמחה.   166.  עוד איתא ברמ"א (תרצ"ו ס"א), דמותר לעשות כל מלאכת מצוה, כגון לכתוב פסקי הלכות. עוד הביא בשם תרומת הדשן (סי' קי"ב), דמותר לעשות אפילו מלאכה גמורה לצורך הפורים. ועיי"ש בתרומת הדשן, מה שהקשה מהירושלמי שהובא ברא"ש בפ"ב דמגילה.
ואיזוהי נטיעה של שמחה?
כנטיעה ששנינו במסכת תענית. דתנן התם: עברו אלו - י"ג תעניות שבית דין גוזרין על הגשמים, ולא נענו ישראל מן השמים, ממעטין במשא ומתן  167 , בבנין, ובנטיעה, באירוסין ובנישואין.

 167.  של שמחה, דומיא דבנין ונטיעה דבסמוך, תוס'.
ותנא בברייתא עלה דההיא: בנין ששנינו - בבנין של שמחה קאמר. נטיעה - נטיעה של שמחה.
ואיזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו, שכשהיה אדם משיא את בנו הראשון, היה בונה לו בית, ומעמיד חופתו בתוכו.
איזו היא נטיעה של שמחה?
זה הנוטע אבורנקי של מלכים, דהיינו, אילן שצילו נאה, כגון אילן שכופפין אותו על גבי כלונסאות ויתדות, והמלכים יושבים תחתיו בימות החמה, ומתעדנין במיני שמחות  168 .

 168.  ורש"י בתענית (י"ד ע"ב ד"ה אבוורנקי) כתב, דכך היו נוהגין, כשנולד בן למלך, היו נוטעין אילן לשמו, וביום שממליכין אותו, עושין לו כסא ממנו. לשנא אחרינא, אילן גדול המיסך על הארץ לטייל המלך תחתיו.
על כל פנים, חזינן מהכא, דאיכא נטיעה של שמחה. ואם כן, איכא למימר, דהך נטיעה שנטע רבי בפורים - נטיעה של שמחה היתה  169 .

 169.  כך פירש רש"י. והריטב"א מפרש, דמדאיתא הכא, דבתענית ציבור אסור ליטוע נטיעה זו, מפני שהיא נטיעה של שמחה, דינא הוא דתשתרי לפורים, שהוא יום שמחה.
גופא, חזקיה קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, אי לא  170  . ותמהינן: ומי מספקא ליה מלתא דטבריא?

 170.  הקשו הראשונים, א"כ, אמאי במקומות המסופקין שבחו"ל, קרינן רק בי"ד? ותירץ הריטב"א, דבאמת מדינא, היכא דמספקא לן, הוה לן למימר "ספיקא דרבנן לקולא", ולית לן למקרי כלל. דדברי קבלה - כשל דבריהם הוו. אלא, כדי שלא יאמרו דלא ישראל נינהו, ומשום פרסומי ניסא (והר"ן כתב, דכיון שודאי חייבין בקריאה, א"א שלא יקראו כלל) - קרינן בי"ד שהוא זמן רוב העולם. וחזקיה - מידת חסידות נהג בעצמו, לקרות בי"ד ובט"ו. עיי"ש שהאריך. והכי נמי איתא להרשב"א והר"ן, דבמקום המסופק - קורין בי"ד בלבד. ובתשובת הראב"ד (סי' ר"ל) כתב, דדווקא בטבריא קרינן בשני הימים, משום דודאי היתה מוקפת מצד אחד מימות יהושע, ורק מספקא לן אם ימה של טבריא חשיב חומה - או לא. אבל בשאר כרכים, דאין ידוע אם הוקף כלל מימות יהושע, אין קורין - אלא בי"ד. אבל הרמב"ם (פ"א מהל' מגילה הלי"א) פסק, דבמקום ספק - קורין בשני הימים, ומברכין רק ביום הראשון, הואיל והוא זמן קריאה לרוב העולם (ועיי"ש בנו"כ). והכי נמי איתא בטור (סי' תרפ"ח). ועיי' בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קס"א) שהאריך בענין זה. ובעצם הנדון אי בספק דברי קבלה אזלינן לחומרא או לקולא, כתב הנוב"י (תנינא, יו"ד סי' קמ"ו) דאזלינן לקולא, וכדברי הריטב"א. אמנם בהעמק שאלה (שאילתא ל"ה ס"ק ב') כתב שדעת הבה"ג והשאילתות דאזלינן לחומרא. וע"ע בשו"ת חת"ס (אבה"ע ח"א סי' ב').
והכתיב בספר יהושע, בנחלת נפתלי: "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת", וקיימא לן: רקת זו טבריא. חזינן דעיר מבצר המוקפת חומה היא!
ומתרצינן: היינו טעמא דמספקא ליה, משום דחד גיסא (בצדה האחד) שורא דימא הות. שאין לה חומה באותו צד, אלא הים חומתה. ומספקא ליה לחזקיה, אי בכהאי גוונא חשיב היקף.
ומקשינן: אי הכי, אמאי מספקא ליה, הא ודאי לאו חומה היא!?
דתניא: כתיב בענין בתי ערי חומה: "אשר לו חומה". ודרשינן: דווקא חומה, ולא שור איגר. דהיינו עיר שאין לה חומה, אלא שבתיה החיצוניים סמוכים זה לזה, וקירותיהם נעשין חומה לעיר (ו"שור איגר" היינו חומה של גגות, דתרגומו של גג - איגר).
ומהאי דכתיב גבי בתי החצרים: "אשר אין להם חומה סביב", דמשמע דבתי ערי חומה מסובבין בחומה, דרשינן: פרט לטבריא, שימה - חומתה.
חזינן דלא חשיבא טבריא מוקפת חומה!
ומתרצינן: לענין בתי ערי חומה לא מספקא ליה לחזקיה, דודאי לא חשיבא מוקפת חומה.
כי קא מספקא ליה, לענין מקרא מגילה, דלא כתיב בה לשון "חומה", אלא "פרזים" ו"מוקפין", ומספקא ליה אי "פרזים" לשון גילוי הוא, או לשון עיר הנוחה להכבש. והכי מספקא ליה:
מאי לישנא ד"פרזים" ומאי לישנא ד"מוקפין" - דכתיבי גבי מקרא מגילה?
האם משום דהני - פרזים - מיגלו, והני - מוקפין - לא מיגלו, ואם כן, הא טבריא נמי מיגליא, שהרי צדה האחד - ים הוא, ולא חשיבא מוקפין.
או דלמא, משום דהני - מוקפין - מיגנו (מוגנות), והני - פרזים - לא מיגנו  171  . והא טבריא נמי מיגניא, שהרי הים מגן עליה.

 171.  כתב הר"ן, דמהכא מוכח דמוקפין דחו"ל קורין בי"ד. דהא התם לא מיגנו בחומתם, שהרי צריהם היו עמהם בתוך העיר. משא"כ בא"י, שעלו ברשיון כורש, והיו יושבים ישראל לבדם בערי חומה, והוו מיגנו.
משום הכי, אף דממעטינן לטבריה מדין בתי ערי חומה, גבי מגילה מספקא ליה.
רב אסי קרי מגילה במקום ששמו הוצל, בארביסר ובחמיסר. משום דמספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא, אי לא.
איכא דאמר, אמר רב אסי: האי הוצל דבית בנימין, מוקפת חומה מימות יהושע היא  172  .

 172.  תוס' הרא"ש מביא דמהכא פסיקנא דדין מוקפות חומה שקורין בט"ו נוהג אף בחו"ל, שהרי הוצל חו"ל היא, עיי"ש. ועיי' בריטב"א (כאן ולעיל ב. ד"ה כרכים) שהאריך בענין זה.
אמר רבי יוחנן: כי הוינא טליא (כשהייתי נער), אמינא מלתא. דשאילנא לסבייא  173  (ונשאל אותו דבר לזקנים) -  ואישתכח כוותי.

 173.  עיי' בדרשות חתם סופר (ח"א דף ר"ב ע"ד) שביאר אמאי נקט לשון "סבייא", ולא נקט "חכמי ישראל". וע"ע להלן בהערה.

דרשני המקוצר