פרשני:בבלי:יבמות טו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות טו א

חברותא

בואו ונתקן להן לצרות  שיהו חולצות ולא מתייבמות, אלא ינשאו לאחר חליצה לשוק, ויהיו הן כשרות ובניהם כשרים, לדברי הכל.
לא הספיקו לגמור את הדבר, עד שנטרפה השעה.
אמר לו רבי שמעון בן גמליאל לרבי יוחנן בן נורי:
מה נעשה להם לצרות ערוה הראשונות, שכבר נתייבמו לפני התקנה לפי בית שמאי, מעתה, לאחר שנתקן להן שלא להתייבם.
דהיינו, נוכל לתקן רק מכאן ולהבא. אך מה תקנה תהיה לבניהם הממזרים של אותן צרות ערוה, לאחר שכבר התייבמו, לפי בית שמאי!? ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא עשו בית שמאי כדבריהם, היינו דקאמר: מה נעשה לתקן את הבנים הממזרים?
אלא, אי אמרת לא עשו כדבריהם - מאי, מה היתה שאלתו של רבי שמעון בן גמליאל "מה נעשה"?
והרי אין ממזרים שצריך לדאוג לתקנתם!?
אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה, המדובר כאן אינו בתקנת הממזרים, אלא לענין תקנת הצרה עצמה, לפי בית שמאי.
ושאלתו "מה נעשה?" - הכי קאמר:
הנך צרות ערוה דבית הלל, שלפי בית הלל אין צורך לחלוץ להן, אם הלכו ונישאו ללא חליצה -
לבית שמאי - היכי נעביד להו תקנה, שיהיו מותרות לבעליהן? שהרי לבית שמאי הן לא הותרו לשוק בלי חליצה, והן עומדות באיסור לאו, של "לא תהיה אשת המת חוצה", על בעליהן.
שמא תאמר, ליחלצו עתה,
אין זו תקנה, כי על ידי שנחייב אותן לחלוץ - מימאסי אגברייהו! הן ימאסו בכך על בעליהן.
וכי תימא מה איכפת לנו? - לימאסן! ומה בכך שימאסו על בעליהן, שהרי אסורות הן להם לפי בית שמאי.
תשובתך: אמר הכתוב (משלי ג) "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום"
וזה מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להן לצרות הראשונות, שנישאו ללא חליצה, ואסורות לבעליהן לפי בית שמאי, שאין לנו תקנה עבורן!
תא שמע, מהא דאמר רבי טרפון, מתלמידי בית שמאי: תאבני (כמו: תאב אני), מתי תבא צרת הבת לידי, שתפול אלי מנישואי אחי - ואשאנה בכך שאייבם אותה!
ומוכח שעשו בית שמאי כדבריהם!
ומשנינן: אימא כך אמר רבי טרפון: מתי תבוא צרת הבת לידי, ואשיאנה לשוק, בלי חליצה, כדברי בית הלל.
ופרכינן: והא רבי טרפון "תאבני" (תאב אני) קאמר! ומשמע מדבריו שהוא שואף לדבר חידוש, שאינו מצוי עתה. ואם הוא סבור כבית הלל, הרי אין בכך חידוש, לפי שכולם נוהגים כבית הלל!?
ומשנינן: רבי טרפון אמר שהוא תאב לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי, מתקנתו שתיקן לחלוץ לה.
ושאף רבי טרפון, להוציא מידי תקנה זו, ולהשיאה לשוק בלי לחלוץ לה, וכדברי בית הלל.
תא שמע: מעשה בבתו של רבן גמליאל, שהיתה נשואה לאבא, אחיו של רבן גמליאל.
ומת אבא, אחיו של רבן גמליאל, שהיה נשוי את בתו, בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה, שהיא צרת בתו!
ומוכח מזה שרבן גמליאל ייבם את צרת בתו, שנהגו בית שמאי למעשה כדבריהם, כי אחרת לא היה רבן גמליאל מייבמה.
ודוחה הגמרא: ותסברא, וכי סבור אתה שאפשר לומר כך?
וכי רבן גמליאל, מתלמידי בית שמאי הוא? והרי מבני בניו של הלל הוא!.
אלא, שאני בתו של רבן גמליאל, דאילונית הואי. ולכן אין צרתה נחשבת לצרת ערוה. וכמו ששנינו במשנה הראשונה: וכולן שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. היות ומתברר שקידושיה היו מקח טעות, ואין צרתה צרת ערוה.
ומקשינן: והא מדקתני סיפא של אותה ברייתא: אחרים אומרים: בתו של רבן גמליאל, אילונית היתה. ולכן ייבם רבן גמליאל את צרתה.
מכלל זה יש לנו להוכיח, דתנא קמא סבר, שבתו של רבן גמליאל לאו אילונית היתה, ובכל זאת ייבם רבן גמליאל את צרתה!
ומשנינן: לעולם, בין לפי תנא קמא ובין לפי אחרים, בתו של רבן גמליאל היתה איילונית.
ובשאלה האם הכיר בה אחיו של רבן גמליאל שהיא איילונית בשעת קידושיה, והאם לא הכיר בה בשעת קידושין - איכא בינייהו של תנא קמא ואחרים.
וכך היא המחלוקת בין תנא קמא לאחרים:
האם צרת בתו איילונית מותרת ליבום רק כשלא הכיר בה בשעת קידושיה שהיא איילונית, והיה מקחה מקח טעות, ולכן צרתה אינה צרת ערוה כלל, שהרי התברר למפרע שבתו האיילונית לא היתה נשואה כלל לאחיו המת. אך אם הכיר בה שהיא איילונית וקידש אותה, והיתה האיילונית בתו של היבם, הרי היא אוסרת צרתה.
וזו היא דעתו של תנא קמא.
או שאפילו אם הכיר בה שהיא איילונית בשעת קידושיה, ולא היה מקחה מקח טעות, אין צרתה נאסרת.
וטעם הדבר, היות ואיילונית, כיון שאינה יכולה לילד, היא אינה כלל בפרשת יבום. וצרתה נחשבת כ"צרת ערוה שלא במקום מצוה".
ושלא במקום מצוה לא נאסרת צרת ערוה.
וזו דעת אחרים. שהרי אמרו "בתו של רבן גמליאל, איילונית היתה", ומשמעות "היתה"
- שהכיר בה בשעת נשואיה שהיא איילונית.
כי אם היה זה מקח טעות, היה מתאים לומר ש"נמצאה איילונית".
ואיבעית אימא: אם כנס, נשא אחיו המת את בתו, והיתה יחד עם צרתה ביחד אצלו. ולבסוף, לפני מותו, גירש אחיו המת את בתו, ורק לאחר מכן מת האח, ונופלת לפניו עתה צרתה של בתו, שהיתה צרתה רק מחיים ולא בשעת נפילה ליבום - איכא בינייהו, בין תנא קמא לאחרים, האם יש לה פטור של צרת ערוה.
לדעת אחרים גם היא נחשבת כצרת ערוה, ולכן אמרו אחרים שרבן גמליאל ייבם אותה היות והיתה בתו איילונית, ואין האיילונית אוסרת צרתה.
אך לדעת תנא קמא, אין צורך לומר שהיא היתה איילונית. אלא אין זו צרת ערוה. היות ובשעה שמת אחיו היא לא היתה צרת ערוה (שהרי גירש אחיו את הערוה), ואין איסור צרת ערוה אלא אם היתה צרה לערוה בשעת מיתה, שאז היא שעת הנפילה ליבום.
איבעית אימא: יש תנאי בביאה - איכא בינייהו.
שעשה אחיו של רבן גמליאל תנאי עם בתו של רבן גמליאל, שכונסה לאשה בתנאי שאין בה מומים.
ונחלקו תנא וקמא ואחרים האם אומרים "אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות", והוא מחל על תנאו כדי שלא תהיה בעילתו בעילת זנות של פנויה. או שאינו מוחל, ואם יש בה מום היא אינה אשתו.
לדעת תנא קמא, תנאו קיים, ואינו מוחל לה, ולכן אין היא אשתו, שהרי איילונית היא מום, וממילא אין צרתה צרת ערוה, שהרי אינה צרה לה.
ולדעת אחרים הוא מוחל על תנאו, והיא אשתו, וצרתה היא צרת ערוה. אלא שצרת ערוה איילונית מותרת, כיון שאיילונית אינה נקראת נפילה במקום מצוה, ואין איסור צרת ערוה אלא במקום מצוה.
מתיב רב משרשיא: מעשה ברבי עקיבא, שליקט אתרוג באחד בשבט.
והיינו, בסוף שנת האילן השניה לשמיטה, ובתחילת השנה השלישית.
ונהג בו, מספק, ב' עשורין (מעשר שני ומעשר עני):
מעשר אחד, מעשר עני, הוא עישר לפי דין המעשר שצריכים לעשר בשנת האילן החדשה, כדברי בית שמאי, האומרים שראש השנה לאילן הוא באחד בשבט.
ואילו מעשר אחד, מעשר שני, הוא עישר לפי המעשר הנוהג בשנה החולפת, כדברי בית הלל, הסוברים שראש השנה לאילן הוא בט"ו בשבט.
שמע מינה: עשו בית שמאי כדבריהם, ולכן נהג רבי עקיבא, מספק, כמותם!
ודחינן: לעולם לא עשו בית שמאי כדבריהם.
ורבי עקיבא, שעישר שני עישורין מספק, אליבא דבית הלל עשה זאת, היות וגמריה, לימודו שלמד אימתי הוא ראש השנה לאילן - אסתפק ליה.
ולא ידע רבי עקיבא בבירור אי בית הלל באחד בשבט אמור שהוא ראש השנה לאילן, או בט"ו בשבט אמור.
מתיב מר זוטרא: מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן, ופיחת שמאי את המעזיבה, שבר את טיח התקרה, ועשה בו פתח, וסיכך על גבי המטה, בשביל הקטן, כדי שיאכל בסוכה.
שמע מינה: עשו בית שמאי כדבריהם. שהרי לבית הלל קטן הצריך עדיין לאמו פטור מן הסוכה.
ומשנינן: התם, עשו כדבריהם ולא חששו לאיסור לא תתגודדו, כי מי שרואה את פתיחת התקרה אינו יודע שלצורך קיום מצות סוכה על ידי קטן שצריך עדיין לאמו עושים זאת.
אלא הרואה זאת, אומר:
לאפושי אויר קעביד. כדי להרבות את האויר בסוכה פיחתו את המעזיבה.
מתיב מר זוטרא: מעשה בשוקת יהוא, שהיתה בירושלים, והיתה השוקת חקוקה בסלע, ולא היו בה ארבעים סאה מים, שהוא השיעור למקוה.
והיתה אותה השוקת "נקובה" למקוה שהיה לידה.
שהיה נקב בין השוקת למקוה, ודרך הנקב התחברו מי השוקת למי המקוה.
ובזאת נעשו מי השוקת מחוברים למי המקוה להחשב כמקוה אחת, שיש בה ארבעים סאה.
וכל טהרות שהיו בירושלים - נעשים על גבה. על סמך הטבילה בשוקת הזו.
ושלחו בית שמאי והרחיבוה, לניקבה שבין השוקת והמקוה, כדי שיהיו מי השוקת מחוברים למי המקוה בחיבור רחב יותר.
לפי שבית שמאי אומרים: אין מי השוקת נחשבים כמחוברים למי המקוה, עד שתיפחת דופן השוקת שבצד המקוה ברובה, ויתערבו המים ברוב הרוחב שבין השוקת למי המקוה.
ואין די בעירוב מים דרך נקב שרוחבו כשפופרת הנאד (קוטר של שתי אצבעות).
ותנן: עירוב, חיבור שבין שני מקואות, נעשה באמצעות נקב שבין שתי המקואות, כאשר שיעור הרוחב של הנקב הוא כשפופרת הניתנת בפה הנוד.  1 

 1.  שיעור מקוה הוא בארבעים סאה. אך ניתן לערב מקואות שאין בהם ארבעים סאה ולעשותם למקוה אחת, שיש בה ארבעים סאה, על ידי חיבור המקואות באמצעות "השקה" ביניהם. ההשקה צריכה להיות על ידי חיבור מי המקואות אלו לאלו, באמצעות נקב שבמחיצה ביניהם, ברוחב "שפופרת הנאד", שהוא שיעור קוטר של שתי אצבעות. ונחלקו הראשונים, האם כל רוחב הנקב צריך להיות מלא במים, או די בכך שיש נקב במחיצה שביניהם ברוחב כשפופרת הנאד, אבל אין צריך בו השקה של מים אלא בשיעור של "טופח על מנת להטפיח", שהוא שיעור מים מועט ביותר (עיין בתוס'). והגרי"ז בספרו (בפרק ו' מהלכות מקואות) מוכיח שאפילו לדעת הראשונים הסוברים שגם במים צריך כשפופרת הנאד, ולא די בנקב, אין השיעור הזה נאמר במים, שרק בהשקת מים בקוטר של שפופרת הנאד נוצר חיבור בין המקואות. אלא הוא שיעור ברוחב הנקב בלבד. אך אם אין המים ממלאים את הנקב, אין זה נקב שבין שני מקואות, אלא נקב שמחוץ להן או מעליהן! ולכן, לא נאמר שצריכים המים להיות בקוטר של שפופרת הנאד, אלא רק אם היה הנקב במחיצה שבין שני המקואות. אך אם היתה השקה של מים בין שני מקואות מעל המחיצה שביניהן, די בכך שיהיו שם מים בגובה מועט של טופח על מנת להטפיח מעל המחיצה. שהרי כאמור, אין צורך בשיעור של נקב, אלא בשיעור של חיבור מים, והשיעור של חיבור מים הוא בטופח על מנת להטפיח.
והרוחב הזה של השפופרת, נמדד הן בעובייה של דופן השפופרת העגולה, והן בחללה של השפופרת.
ובסך הכל, הוא בקוטר של כשתי אצבעות, המסתובבות סביב עצמן, וחוזרות למקומן.
דהיינו, נקב עגול (ולא צריך להיות מרובע) אשר קוטרו הוא כקוטר העיגול שיוצרות שתי אצבעות המסתובבות סיבוב שלם סביב עצמן.
שמע מינה: מכך שהרחיבו בית שמאי את החיבור של השוקת למים, שעשו בית שמאי כדבריהם.
ומשנינן: התם, שם עשו בית שמאי כדבריהם משום שאין לחשוש בכך ללא תתגודדו.

דרשני המקוצר