פרשני:בבלי:בבא קמא מב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא מב א

חברותא

לצייד ששולה דגים מן הים  משכח רברבי, שקיל, משכח זוטרי, שקיל (מוצא הוא דגים גדולים, הרי הוא לוקחם ונותנם בסלו, וכשמוצא הוא אחריהם דגים קטנים, נותן הוא אף אותם בסלו), וכן רבי אליעזר, אף שכבר השיב תשובה טובה, מכל מקום כאשר עלתה בדעתו תשובה נוספת, אף שפחות טובה היא מן השניה, אמר אף אותה.
רב טביומי משמיה דרבא, אמר: "המית" אמר ליה ברישא, משל למה הדבר דומה, לצייד ששולה דגים מן הים, משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שדי זוטרי ושקיל רברבי (אם מוצא הוא דגים קטנים בתחילה, הרי הוא נותנם בסלו, כי שמא לא ימצא טובים מהם, וכשמוצא הוא לאחריהם דגים גדולים, ואין מקום בסלו לכולם, הרי הוא משליך את הקטנים, ונוטל רק את הגדולים), וכן רבי אליעזר, מתחילה אמר תשובה פחות טובה, כי לא עלתה בדעתו תשובה טובה הימנה, וכשעלתה בדעתו תשובה טובה הימנה, חזר בו מן הראשונה, והשיב את זו.
א. כתיב (שמות כא כב): "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון (מיתה), ענוש יענש (המכה בממון) כאשר ישית עליו בעל האשה (היינו דמי הולדות) ונתן בפלילים"; ולמדנו, שאם יהיה אסון לא ייענש, והיינו משום שיש חיוב מיתה, ומיתה פוטרת ממון ד"קם ליה בדרבה מיניה".
ופסוק זה יש לפרשו בכמה אופנים:
האחד: ולא יהיה אסון בין הניצים, הא אם יהיה אסון בניצים - שנתכוין להרוג את חבירו, והרגו - לא ייענש בדמי ולדות.
השני: ולא יהיה אסון באשה, הא אם יהיה האסון באשה - ואפילו שלא נתכוין לה - לא ייענש בבדמי ולדות.
ב. כתיב (דברים כה יא): "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו (וביישתו בכך). וקצותה את כפה (כלומר: תשלם ממון), לא תחוס עינך".
ודרשו חכמים ממה שאמר הכתוב "כי ינצו אנשים", שאנשים בלבד חייבה התורה בתשלום בושת, אבל שוורים שביישו את האדם, אינם חייבים בתשלום בושת.
תניא אידך (שנינו ברייתא אחרת):
כתיב בפרשת כופר: "ובעל השור נקי", רבי יוסי הגלילי אומר: ללמד בא הכתוב ששור הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, הרי בעל השור נקי מתשלום דמי ולדות, שלא חייבה תורה, אלא את האדם.
אמר לו רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי: וכי למה הוצרכה תורה ללמד שהשור פטור מדמי ולדות, והרי הוא (הכתוב) אומר בפרשת דמי ולדות: "וכי ינצו אנשים", הרי כבר למדנו: אנשים חייבים בדמי ולדות ולא שוורים!?
ומבארת הגמרא את שיטתו של רבי יוסי הגלילי, שהרי לכאורה תיקשי: שפיר קאמר ליה רבי עקיבא (יפה הקשה לו רבי עקיבא)!?
אמר רב עולא בריה דרב אידי ליישב: אף על פי כן איצטריך הכתוב ללמדנו פטור שור מדמי ולדות מ"ובעל השור נקי", ומשום דסלקא דעתך אמינא לפרש את מה שאמרה תורה "אנשים", דהכי קאמר:
אנשים חייבים בדמי ולדות, ולא שוורים הדומים לאנשים חייבים בדמי ולדות, כלומר: מה אנשים שחייבה אותם התורה בדמי ולדות - במועדין דיבר הכתוב, שהרי אדם מועד הוא, אף שוורים שמיעטתם התורה מדמי ולדות, במועדין הוא שמיעטה -
והייתי אומר: הא תם שאינו דומה לאדם שהוא מועד - מיחייב בדמי ולדות.
ולפיכך כתב רחמנא "ובעל השור נקי", לומר דאף שור תם פטור.
אמר תמה רבא: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! (וכי אפשר שיהא האזרח למטה, על הארץ, ואילו הגר, יהיה גבוה ברום השמים)! וכי היה עולה על דעתנו, שיהא שור המועד, פטור, ואילו התם יהא חייב!?
אלא אמר רבא: איצטריך "ובעל השור נקי", משום דסלקא דעתך אמינא, אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מיעט הכתוב, וכך כוונתו: מה אנשים מועדין, אף שוורים מועדין, והייתי אומר שהמועד פטור מדמי ולדות, וקל וחומר לתמין דפטירי -
ולפיכך: הדר כתב רחמנא "ובעל השור נקי", כדי ללמדנו שתם פטור מדמי ולדות, ומועד חייב בדמי ולדות.
כלומר, עיקר המיעוט מ"ובעל השור נקי" לא בא ללמד את הפטור מדמי ולדות, אלא לומר לך: רק בעל שור תם - שבו דיבר הכתוב, שהרי אחריו נאמר "ואם שור נגח הוא" - הוא נקי מדמי ולדות, אבל בעל שור מועד, לא, שלא תאמר: הרי מיעטה התורה אנשים ולא שוורים מועדים הדומים לאנשים, קא משמע לן שבעל שור מועד אינו נקי.
אמר ליה אביי: אלא מעתה, כדבריך ש"ובעל השור נקי" לחייב את המועד הוא בא, וכדי שלא נמעטנו מ"אנשים",  1  גבי בושת של שוורים נמי נימא הכי:

 1.  בביאור לשון "אלא מעתה", דמשמע, שקושיא זו היא דוקא לפי ביאורו של רבא, ראה מה שכתבו בזה הראשונים ב"שיטה מקובצת".
היות ואמרה תורה גבי בושת "כי ינצו אנשים", הרי משמע שאנשים חייבים בבושת ולא שוורים הדומין לאנשים. מה אנשים במועדין חייבם הכתוב בבושת, אף שוורים במועדין פטרם הכתוב, וקל וחומר לתמין דפטירי מבושת, ולפיכך: הדר כתב רחמנא "בעל השור נקי" כדי ללמדך תם פטור ומועד חייב.
וכי תימא: הכי נמי (אכן כן הוא).
הרי אי אפשר לומר כך, כי אי הכי, ליתני כך בברייתא: "בעל השור נקי". רבי יוסי הגלילי אומר: ללמד שהוא פטור מדמי ולדות ומבושת.
אלא, אביי ורבא, דאמרי תרוייהו, שלכך הוצרכה התורה למעט ב"ובעל השור נקי" מדמי ולדות, ולא די לה במה שאמרה "אנשים", ומשמע, ולא שוורים, משום שהייתי מפרש את מיעוט הכתוב "אנשים", שלהחמיר הוא בא על השוורים, וכך אמר הכתוב:
אנשים, אם אין אסון באשה, יענשו. וכמו שנאמר "ולא יהיה אסון (באשה) ענוש יענש", אבל אם יש אסון באשה לא יענשו, וכדמשמע מן הכתוב -
ולא שוורים. דאף על גב דיש אסון באשה, יענשו, היות ואין בזה חיוב מיתה על בעל השור.
ולפיכך, הדר חזר וכתב רחמנא "ובעל השור נקי", דפטור בעל השור מדמי ולדות.
מתקיף לה רב אדא בר אהבה, לאביי ורבא, שפירשו את הפסוק "ולא יהיה אסון", אם לא יהיה אסון באשה ייענשו, הא אם יהיה אסון באשה - שלא נתתכוונו לה - לא ייענשו:
אטו, האם באסון תליא מילתא!?
וכי מה שפטרה התורה את המכה מן הממון, אינו תלוי אלא באסון, ואין חילוק בין אם היה האסון בין הניצים שנתכוונו זה לזה, לבין אם היה האסון באשה שלא נתכוין לה, ובין כך ובין כך פטור המכה מן הממון!
והרי אין הדבר כן, אלא בכוונה תליא מילתא. שלא אמרה תורה "ולא יהיה אסון" דמשמע אם יהיה אסון לא ייענש, אלא אם יהיה אסון באיש שנתכוין לו, אבל אם הכה את האשה שלא נתכוין לה, אינו פטור מן הממון.  2 

 2.  וטעמו הוא, משום שהוא סובר כשיטת רבי שמעון שהמתכוין להרוג את זה והיכה את זה אינו חייב מיתה; וגם סובר הוא שאין די במה שמתה האשה ואילו היה מתכוין לה היה חייב מיתה - כדי לפוטרו, ולא פטרה תורה מן הממון אלא כשהרג את מי שנתכוין לו, ובהכרח שפירוש הכתוב הוא: "ולא יהיה אסון" באיש שנתכוין לו.
ואם כן, האיך נאמר שמיעוט הכתוב הוא, דבאנשים אם יש אסון באשה לא ייענשו, ואילו שוורים ייענשו!? והרי אף אנשים נענשים כשיש אסון באשה, שהרי לא נתכוין לה.  3 

 3.  הקושיא נתבארה על פי רש"י; אך התוספות תמהו על פירושו של רש"י: א. מה התימא על אביי ורבא אם סוברים הם כרבנן, שנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב. ב. בהכרח שרב אדא אינו סובר כ"תנא דבי חזקיה" הפוטר את הממון אפילו כשלא נתכוין ואינו חייב מיתה, היות ואם היה מתכוין למעשה זה היה פטור, והרי משמע בכל מקום שדין זה מוסכם הוא על כולם. ומטעם זה פירשו את הסוגיא באופן אחר, ראה בדבריהם.
אלא, אמר רב אדא בר אהבה: כך יש לומר, אילו לא אמרה התורה אלא "אנשים", הייתי אומר שכוונת בתורה במיעוט זה הוא: אנשים, כי נתכוונו זה לזה, אף על גב דיש אסון באשה, יענשו. שלא אמרה תורה, אלא "ולא יהיה אסון באיש", אבל אם יהיה אסון באשה כיון שלא נתכוין לה, יהיה חייב בדמי ולדות -
אבל כי נתכוונו לאשה עצמה, לא יענשו, וכמו שאם היה אסון באיש שנתכוין לו, פטרתו התורה -
ולא שוורים. דאפילו נתכוונו לאשה עצמה, יענשו.  4  ולפיכך כתב רחמנא "בעל השור נקי", דפטירי.

 4.  תוספת ביאור: א. לכאורה תיקשי: מנין לרב אדא בר אהבה שלא נתכוונו אביי ורבא - כשאמרו: "אנשים אין אסון באשה יענשו, יש אסון באשה לא יענשו" - לומר: כשיש אסון באשה בכוונה לא יענשו, וזה הוא כמו רב אדא בר אהבה. ויש לומר, שמשמעות לשונם של אביי ורבא היא, שהפסוק "ולא יהיה אסון" מתיחס לאשה, ואם כן אי אפשר לפרש דהיינו בכוונה, כי הרי לא נתכוין לאשה ומה לו עמה, הלוא עם חבירו יש לו מריבה. ולכן אף רב אדא בר אהבה לא אמר: "אנשים כי נתכוונו לאשה לא יענשו, הא שוורים ייענשו", אלא אמר: "אנשים כי נתכוונו זה לזה אף על גב שיש אסון באשה ייענשו", כלומר: עיקר הפסוק "לא יהיה אסון" מתייחס לאיש ולא לאשה (כי לו בלבד שייך לומר שנתכוין להורגו), ודיוק הפסוק משמע, שרק אסון באיש הוא שפוטרו, הא אסון באשה כיון שלא נתכוין לה אינו פוטרו, וממילא משמע אם היה מתכוין לאשה היה פטור כשם שהוא נפטר כשנתכוין לאיש, ובמשמעות זו חילקה התורה בין אנשים לשוורים. ב. כתב ב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ש: "וצריך פירוש לפירושו (של רש"י), דרב אדא נמי מצי למידרש קרא כאביי, אנשים אין אסון ייענשו, פירוש באיש שכיוון לו יש אסון, לא יענשו, ולא שוורים דאף על גב דיש אסון בחבירו יענשו". ותירץ, שאם כן יהיה המיעוט ביחס לשוורים: ""כי ינצו אנשים" ונתכוין לחבירו והרגו פטור מדמי ולדות, ואילו שוורים כשנתכוין לחבירו והרגו חייב בדמי ולדות, וזה הוא פשוט בלי חידוש שאין הריגת השור פוטרתו, ולכן הוצרך רב אדא בר אהבה, לפרש כאשר פירש.
וכן כי אתא רב חגי מדרומא (כשבא רב חגי מן הדרום),  5  אתא ואייתי מתניתא בידיה (בא, והביא עמו ברייתא) שהיא שנויה כוותיה דרב אדא בר אהבה.

 5.  א. במהר"ץ חיות האריך בביאור הענין, שהזכירו כאן - ובכמה מקומות - שהביא את הבריתא מן הדרום. ב. השמועה נתבארה על פי שיטת רש"י; אך שיטת התוספות היא, שאביי ורבא נחלקו עם רב אדא בר אהבה בעיקר חיוב שור בדמי ולדות, שלדעת אביי ורבא אין השור פטור מדמי ולדות אלא אם לא נתכוין השור לאשה, אבל כשנתכוין השור לאשה, הרי הוא חייב בדמי ולדות, ואילו לרב אדא בר אהבה, בין כך ובין כך פטור השור מדמי ולדות; ומשמעות הסוגיא לקמן מט א כשיטת התוספות, וכפי שכתבו.
תניא אידך: כתיב בפרשת כופר "ובעל השור נקי".
רבי עקיבא אומר: בא הכתוב לומר ששור תם נקי מדמי עבד. ואינו כשור מועד שהרג את העבד, שהוא חייב קנס שלשים שקלים.

דרשני המקוצר